לפעמים נדמה לי שאני בכלל לא בענייני שליטה.
שאני אוכל לחיות חיים שלמים עם סקס ונילי מתוק ושגרתי, גוון חלק ואחיד של לבן קרמי כמו הקצפת שמעל התות.
ואז... משהו קורה.
מישהו אוחז בי מעט יותר מידי חזק, מישהו מחייך אלי את החיוך הזה שמודיע לי שאין לאן לברוח, מישהו קורא לי ׳קטנטונת׳ כאילו הייתי רק ילדה עדינה, ומרתק אותי לרצפה.
ואז משהו בי מתעורר. יצר חייתי שלא ידעתי שיכול להיות קיים בי. צורך להאבק וצורך להיות מובסת ולעמוד בתוצאות. הכאב מתפרש כתשוקה כשיש לו סיבה, ואני אמנם נלחמת אך רק מחכה, מתחננת לתבוסה.
לפעמים אני חושבת שאני בכלל לא בעניין של שליטה. שזאת סתם שטות, התלהבות של נערה צעירה.
ואז אני נזכרת בתחושת הסיפוק שבחוסר האונים, ברצון לשרת ולשמח, בתחושת הביטחון והוודאות שהציפה אותי באותם רגעים בודדים, ובעיקר בהתרגשות, באושר הפראי, בהתגרות, במשחקים, בהתמסרות בכניעה, ובאהבה.
אני נזכרת בכל אלה ואני יודעת את האמת, אני לא ״בקטע״ של שליטה, השליטה היא חלק ממני, ואני מסורה אליה בכל נים ונים בגופי.