לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

.

כל המוגש כאן מוגש כשירות לציבור קוראי הכלוב ואך ורק כשירות. אין לראות בכתוב המלצה או קביעה חד משמעית. הכל פתוח לדיון ונתון לערעור. הכתוב לא בהכרח יהיה פרטני כלפי כל אדם ואדם, אנשים הם שונים, משונים ואוהבים דברים שונים. הכל יהיה בקווים כלליים והגדרות רחבות שכל אחד יוכל לקחת לעצמו מה שהוא חושב לנכון ולהשאיר מאחור מה שהוא לא מעוניין בו.

חל איסור להעתיק, לשתף או לדבר על הכתוב כאן ללא אישור מכותב הבלוג. מי שיעשה זאת ייענש בחומרה. (סתם, תעשו מה שבא לכם. רק תנו קרדיט.)
לפני 9 חודשים. שלישי, 1 בינואר 2019, בשעה 01:28

בעיקרון, זה לא באמת משנה. 

זה לא ישתנה, אנשים לא משתנים. 

הם לא משתקמים ולא משתלבים בחזרה בחברה. הם לא ישנו את דרכם. 

 

אני מדבר עליהם, אני בכלל מדבר על עצמי. 

הטעויות שהביאו אותי לכאן לא יעלמו

וזה לא משנה בכלל איזה עונש ארצה. 

אני אחזור עליהן שוב ושוב ושוב ושוב.

כי הטעויות האלו? הן אני. 

 

וזאת אמת שאני חייב להכניס לעצמי לראש. 

 

אני לא אשתנה. 

גם אתם לא. 

לפני שנה. שבת, 30 ביוני 2018, בשעה 13:59

אף פעם לא הסתכלתי על הגוף שלה כשהיא הייתה שולחת לי תמונות עירום.


היא אף פעם לא שלחה אותם מיוזמתה אני זה שהיה עוצר לה את החיים לכמה דקות בעבודה, בבית או בכל מקום אחר ואומר לה למצוא מראה ולצלם לי את עצמה. לא היה אכפת לי באיזו פוזה היא מצלמת או האם אלו הלבנים החדשים או לא. היה רק כלל אחד, הפנים חייבות להיות ברורות. לא פרופיל, בלי שיער, בלי הסתרות, פנים ברורות.


אף פעם לא הסתכלתי על הגוף שלה כשהיא הייתה שולחת לי תמונות עירום. הסתכלתי על הפנים. על הבושה שהייתה ממלאת אותה. על הציות הזה והנכונות לעשות דבר שהיא שונאת רק כי אמרתי. הסתכלתי לה על העיניים, הן היו קצת כבויות, קצת כועסות עליי, קצת רוצות למרוד ולזרוק עליי את הטלפון שאיתו היא מצטלמת. היא רצתה קצת למות, שונאת את עצמה על זה שזה מרטיב אותה, שונאת אותי על זה שאני שם אותה במצב הזה, שונאת אותנו על זה שאני לא שם לחבק אותה אחרי שזה נגמר ושהיא אמורה להמשיך ביום שלה עם התחושה הזאת.

 

אני יודע שזה קצת רע, אכזרי, זה אפילו לא קשור לבדסמ. פשוט העיניים המתות האלו. הריק שיש בתוכן, הפרצוף הנפול שאם היא לא הייתה חייבת היא הייתה קוברת אותו באדמה. זה היה שווה הכל בשבילי. 

לפני שנה. שלישי, 26 ביוני 2018, בשעה 15:46

וזה בכלל לא משנה כמה פעמים היא תעביר לך יד על הפנים ותגיד לך שאתה יפה. זה בכלל לא משנה כמה פעמים תשמע ״עוד״ כשאתה שם בפנים, כמה פעמים תראה אותה מגלגלת את העיניים אחורה כשאתה עד הסוף ואז נכנס עוד טיפה רק בשביל להרגיש אותה רועדת. זה בכלל לא משנה כמה היא תגיד לך שהיא צריכה אותך, רוצה אותך, שאתה הדבר הכי טוב שקרה לה. זה בכלל לא משנה כמה תדברו או על מה. מה תתכננו ומה תגשימו.


כשהיא תגיד לך שהיא אוהבת אותך אתה לא תענה. הברק שהיה לך בעיניים יעלם. אפילו לא תחשוב על תגובה, לא תחשוב על כלום. היא תמשיך במה שהיא עשתה באותו רגע, כאילו לא קרה כלום, כאילו לא נוצרה כאן חומת קרח בין שניכם.


כשזה יקרה עם הראשונה, תגיד לעצמך שהבעיה אצלה. היא לא בשבילך, היא הייתה קלה מידי, זולה מידי, שמנה מידי, רזה מידי, היא פשוט לא הייתה באותו ראש כמו שלך. היא לא יכולה להבין אותך. היא הבעייתית כאן, לא אתה.


ואז תבוא השניה. השלישית. הרביעית. אתה תמיד תמצא תירוץ. לא רק שאתה חלול ממשמעות ותוכן, כל פעם שעוד אחת הולכת אתה מתרוקן אפילו יותר. אתה מתחיל להבין שההגנות והאטימות מבחוץ לא שומרות על כלום, אין על מה לשמור. איך תצליח להאמין שמישהי אוהבת אותך או לאהוב אותה אם אתה בכלל לא אוהב את עצמך?

לפני שנה. שני, 18 ביוני 2018, בשעה 22:49

זה לנצח במלחמת התשה.
עובדה,
עוד מותשת אחת העדיפה לעזוב.

לפני שנה. שלישי, 12 ביוני 2018, בשעה 16:21

אני מלטף לה את הצלקות שעל היד,
חלקן לרוחב, חלקן לאורך.
את רובן היא עשתה בשביל שיכאב לה, את השאר היא עשתה בשביל למות.


אני מעביר אצבע על כל אחת מהן, על השבילים שהיא יצרה, אולי אפילו השבילים שבהם היא הלכה. שבהם היא התמודדה רוב הזמן, נגד העולם, נגד עצמה. אני אומר לה שהיא יפה. שהצלקות שלה יפות, שכל מה שהיא עברה, גם הדבר המכוער ביותר - הוא יפה.


אני מחבק אותה, מסתכל לה בתוך העיניים הירוקות האלו ואומר לה שאף אחד לא כועס על אף החלטה שהיא עשתה. אני אומר לה שהעולם סלח לה על זה שהיא ניסתה להסתלק ממנו, ושמתי שהיא תרגיש שזה נכון לה היא גם תסלח לעצמה. אני אומר לה שיש לה ערך ואני מבטיח לה שאם זה תלוי בי, אני אלחם בשדים שלה ואנצח אותם או שאמות תוך כדי ניסיון.


היא מסתכלת עליי ואומרת לי שהיא יודעת את זה וכמוני היא גם מבינה שזה לא תלוי בי. היא אף פעם לא ביקשה שאבין אותה או שאשקר לה שהיא יותר לא תגיע למקום הזה. אני לא יכול להבין אותה. אני רק יכול להעביר את האצבעות שלי על השבילים היפים שיש לה על היד ולהגיד לה שהיא יפה. כולה.

לפני שנה. ראשון, 10 ביוני 2018, בשעה 12:17

לא הייתי מוותר על זה.
על החור הזה שיש לי במרכז הבטן, זה שלא משנה עם כמה חברים אצחק, לכמה חופשות אצא, כמה חוויות והצלחות אאסוף או עם כמה נשים אהיה - הוא לא יתמלא. לעזאזל, הוא אפילו לא יצטמצם.


אבל. לא הייתי מוותר עליו.
פעם. כשהייתה לי משפחה אמרתי להם שאני הרבה לבד אבל אף פעם לא בודד בזכותם. היום אני הרבה לבד והרבה בודד למרות שרובם עדיין שם. וזה בסדר.


זה בסדר למלא את הכוס, לשאוף עוד קטנה ולהקשיב לשירים שעושים לך עצוב. או שמח. או סתם דמעות. זה בסדר. זה בסדר לחיות עם החור הזה ולא לחכות או לצפות שהוא יתמלא, יתאחה, יסתדר מעצמו. זה בסדר שהוא שם. זה בסדר להיות בודד.

 

״הנה שמיים, הנה תכלת, האם זה סימן למשהו?
תוכיחי לי שיש חיים כי אני עצוב״
(שלמה ארצי - תוכיחי לי)

לפני שנה. שלישי, 5 ביוני 2018, בשעה 15:00

את קוראת אותי וזה אולי מעניין אותך, אולי חזרת אחורה בבלוג שלי והכרת אותי קצת יותר ואולי ציירת אותי בדמיון שלך בצורה שאת בדיוק חושבת שמתאימה לך. וזה מסקרן אותך.


אז את שולחת הודעה. זאת תמיד הודעה מנומסת ולא תמיד אבל בדרך כלל קצרה שמספרת לי שאני מאוד מעניין אותך או שממש אהבת לקרוא אותי או שהיית רוצה להכיר אותי יותר. אז אני עונה. כי אני תמיד עונה. זה הלחם והחמאה שלי, זה בעצם הריגוש, המשהו החדש.


ואז או שאת מתבאסת ממש כי החלפנו רק כמה הודעות והשיחה נתקעה ברובד מאוד שיטחי ולא מעניין ונגמרה כל-כך מהר שגם יש סיכוי שכבר לא תקראי אותי יותר. או שהשיחה זורמת. כיף לנו. ואז יש גם סיכוי שניפגש באמת כי לא קרה לנו הרבה זמן שהתחברנו ככה למישהו ועוד בזמן כל-כך קצר. ונדבר כל היום ונאחל אחד לשניה לילה טוב ובוקר טוב עד שנחליט שאני מגיע אלייך או את אליי.


ואז ניפגש.


ויהיה בסדר. כאילו. באמת. בסדר. אני אחלה איש שיחה אבל לא יהיה באמת טירוף. לא יהיו זיקוקים באוויר כשנתנשק בפעם הראשונה ולא תהיה מוזיקה רומנטית ברקע. אנחנו כנראה נשכב, כנראה שגם נגמור ואז נעשן סיגריה או שתיים ואז נגמור שוב ובסוף את תלכי. או אני אלך. ויום אחרי נגיד אחד לשניה שצריך להיפגש שוב כי היה ממש כיף, אבל כבר לא נדבר כל היום. החלומות לעתיד והטיסה לאמסטרדם שקבענו בשיחות לפני כבר לא יעלו על הפרק ולא יוזכרו על ידי אף אחד מהצצדים ואם בטעות אמסטרדם עלתה בשיחה אז נתחמק ממנה באלגנטיות. וזה יתפוגג, כבר לא נדבר באמת. השיחה תהפוך ליבשה ובלי הרבה פרטים אישיים ואולי צד אחד ירצה יותר אבל זה לא באמת משנה. כי הצד השני כבר ידע בזמן הפגישה שזה לא הולך לשום מקום. וכבר עלה עוד פוסט. והתקבלה עוד הודעה או שהיה מאץ׳ בטינדר או בקיופיד. ומשהו מרגש חדש התחיל. לא מרגש יותר אבל מרגש אחר ואחר זה תמיד יותר טוב. ואני כבר שם וזה עוזר לי להתנתק ממך. וזה תמיד ככה.


וזה לא כיף, אני מבין שזה לא כיף. אז אל תתנו לי. אל תשלחו לי הודעה אם נראה לכן שיש סיכוי שמשהו יקרה בנינו. אלא אם כן, מתאים לך להתחיל משהו שלא יוביל לשום מקום.

 

 

**הפוסט הזה עלה וירד כי לא הייתי בטוח בו. אבל זהו הוא כאן בשביל להישאר.

לפני שנה. שלישי, 5 ביוני 2018, בשעה 01:27

זה המצב. אני פשוט מסרב להאמין שזה נגמר. מסרב להאמין שהיא לא תחזור יותר, שזה לא זמני. כל החיים שלי הייתי מרחק נגיעה, מרחק נגיעה משינוי גדול בחיים או מלקיחת אחריות ואיכשהו תמיד הייתי יוצא מזה. תמיד בשניה האחרונה הייתי לוקח ימינה ומתחמק מזה.

 

ועכשיו. כשזה סופי. אני מסרב להאמין. פעם אחת בחיים שלי לא לקחתי ימינה, פעם אחת בחיים שלי התנגדתי לחשק העצום הזה לעצור הכל ולהגיד לה ״טוב יהיה בסדר, בואי נחזור הביתה״ פעם אחת בחיים שלי הלכתי עם משהו עד הסוף ופשוט פספסתי את הפניה. חלפתי על פניה.

 

וידעתי מה את עושה. וידעתי שאני יכול להחזיר אותך. וידעתי שזה יהיה אפילו קל. אני יודע שבזה שנתתי לך ללכת אני בעצם עזבתי אותך, שנינו יודעים את זה. שנינו גם יודעים שאמרנו שגירושין זה סופי, אין אפילו את האופציה לחזור מזה. זה נתק מוחלט. זה לא כמו שהיינו נפרדים אז בתור חברים וחוזרים אחרי כמה חודשים.

 

ואיפשהו, אני עדיין מסרב להאמין שזה הסוף. אני עדיין מאמין שאולי, אולי אפילו בטעות. יש בהמשך עוד פניה, היא אולי קצת סיבוב אבל אולי. היא תחזיר אותנו.

לפני שנה. חמישי, 31 במאי 2018, בשעה 00:22

למרות שאין לי הרבה מה להציע.
בעצם, אין לי כמעט בכלל.


אני לא עשיר, פאק אפילו לא קרוב, אין לי בית שקניתי וכרגע אפילו רכב אני לא מחזיק. האמת היא שאני גם לא כזה מוצלח. בחרתי במקצוע שאני לא באמת אוהב רק כי ברמה מסויימת הוא דיי קל לי ואמונה של אנשים בי קידמה אותי בחיים הרבה יותר מהיכולת האמיתית שלי.


אני לא גבוה, כף היד שלי לא ענקית ואני לא חסון. בעצם, אני אפילו קצת מכופף, קצת שבור, מעוך, אחד כזה שרואים עליו שהוא עצוב רוב הזמן. כשאני מוריד את מסיכת הבטחון שלי אני דיי ביישן, אפילו מובך חברתית לפעמים. אני מחייך עם פה סגור רוב הזמן ומשלב ידיים הרבה. אני שם יד על הבטן כשאני מרגיש פגיע ומסובב שיחות כשאני הנושא.


ועדיין, מאוד קל להתאהב בי. אלו אולי העיניים או הדיבור או שאני פשוט גורם לאנשים להרגיש טוב עם עצמם כשהם ליידי, אני לא יודע. זה אולי הדחף הבלתי מוסבר שלי לדעת הכל על האדם שמולי ולשאול כמעט תמיד את השאלות הנכונות ולהקשיב לתשובות כי אני באמת רוצה לדעת. זאת אולי התחושה שאני נותן שלא משנה מה יספרו לי אני לעולם לא אהיה מופתע או אשפוט כי אף פעם לא הייתי ולא אהיה במקום שנותן לי זכות לשפוט את האחר. זאת אולי ההרגשה שאני מפזר כמו בושם טוב שאם אני כאן איתך אז הרגע הזה הוא הדבר היחיד שקיים כרגע. זה אולי התסביך שיש לאנשים לתקן דברים שבורים או שהם פשוט רואים במה שחסר בי קצת את עצמם.


אני טוב בלקבל דחייה, אני טוב בלזייף חיבוק. אני מצויין בלתת לך להרגיש את מה שנחוץ לך בזמן הנכון ואני הכי טוב בלברוח ברגע שאני צריך להיפתח גם.


מאוד קל להתאהב בי, גם אחרים יעידו.
לצערי, גם מאוד קל להיפגע.

לפני שנה. שני, 28 במאי 2018, בשעה 19:31

הרגע הזה שאתה לוקח זונה, היא נצמדת אליך לכמה ימים וזה נותן לה תחושה שזהו. היא יכולה להפסיק לעבוד, היא יכולה לחזור להיות היא, לפני שהפכה לזונה. להשתמש בשם האמיתי שלה, לא בשם ״במה״ שהבוס נתן לה. היא יכולה לרקוד במועדון בלי לשים לב לגברים שמסביב, בלי לנסות לצוד או לפתות, היא יכולה סתם לקפוץ בלי קשר לקצב והיא לא צריכה לדאוג לגבי מי שיקח אותה למלון כי היא חוזרת עם מי שהיא הגיעה.  

 

היא הייתה נוהגת להסתכל עליי ולומר לי שאני יפה תוך כדי שהיא נושכת לעצמה את השפה ואז היא הייתה מנשקת אותי. כששכבנו במיטה היא הייתה אומרת “I like you”, היא לא רצתה להשתמש במילה “love” בלי שהיא בטוחה שהיא מתכוונת לזה, לא בטוח בכלל שהיא תוכל אי פעם להתכוון לזה. הפרצוף שלה זורח כשאני מסביר לה שזה בסדר אם רק נישן מחובקים, זה באמת בסדר, היא לא עובדת היום. היא לא צריכה לספק אף אחד בשביל מיטה לישון או בשביל לקבל חיבוק.

 

והחיבוק. החיבוק הזה, הנשיקה הקטנה הזאת לחזה, החיוך הקטן שהיא מגניבה כשאני מנשק לה את הלחי, השפשוף של הפנים על שיערות החזה שלי והשילוב, שילוב הידיים, אצבעות משולבות של מי שהיה לקוח ומי שהייתה זונה. היום אני לא לקוח ואת לא זונה. אנחנו סתם עולים לישון, עד מחר או מחרתיים. עד שזה יגמר.