רצף ההתחצפויות האחרון הביא את האדון שלי להעניש אותי.
מי שיקרא את הפוסטים האחרונים שלי יבין שזה לא חריג. זה לפעמים מכוון, לפעמים לא, אבל אי שם בתוכי, אני לא יודעת להיות כנועה לגמרי. משהו בזה שובה אותי, מושך אותי כמו פרפר לאש, אך כשהפרפר מתקרב לאש, הוא דופק לה קריצה חצופה ומנסה להתחמק. לפעמים מצליח, ולפעמים פחות. לפעמים מבינה, לפעמים פחות.
וכך, שלא במפתיע, האדון שלי החליט לטפל בישבני.
לא באמצעות כף היד שלו.
לא באמצעות ליטוף זנבות, קצרים או ארוכים.
לא באמצעות במבוק.
לא באמצעות שעווה בוערת או קרח קפוא.
...
הבוקר בשעה שש, פתחתי את השבוע באימון אינטנסיבי. לא במפתיע.
בתכנית - חימום שכולל ריצה, עליות מתח וסקוואטים.
האימון עצמו מורכב מ-700 קפיצות בדלגית, מכרעים והנפות.
אימון מרוכז ל-gluteus maximus.
ובהוראת אדוני
פלאג בישבני.
ובנוסף (בלי תכנון) שמחה וששון
גם בכוס טמפון.
...
אין לי ממש מושג איך אף אחד לא שם לב לכיווץ היתר של ה-gluteus שלי.
או לאביזר המתכתי המנצנץ/מבצבץ דרך הטיץ.
ריצת החימום היתה חתיכת אתגר. גם הסקוואטים. המונח ATG - ass to grass תפס משמעות אחרת לגמרי.
כל מכרע גרם להתקרבות 2 הגופים בתוכי. DP במלוא הדרו. 72 פעמים.
אבל אין ספק שהתמודדות האמיתית
היתה הדלגית
700 פעמים.
700 תנועות הלוך ושוב קצרות של האביזר המתכתי.
מזל שבהנפה
לא חריג לפלוט גניחה
ושכל מי שיוצא משם
נדמה ממילא כאילו תקוע לו משהו בישבן.
...
כשנגמר האימון, שאל אותי המאמן איך היה.
"פתיחת תחת" עניתי לו בחיוך וקריצה.
...
תודה לך אדוני.
עד העונש הבא..
damn it. שוב הקריצה החצופה.
יש לי השערה לגבי זה.. אולי בפעם אחרת.
הולכת לעסות את ה-gluteus שלי..
XOXO
