אז נשאלה השאלה, למה חזרת לכתוב פומיקי, ולכן שאלתי אותה את עצמי.
ואני אגיד לכם למה. יש לי פוסט לא גמור. כאילו, פרסמתי אותו והייתה לי איזו תקווה קטנה שילטפו אותי על הראש ויגידו לי "יופי פומיקי", אבל מה, לא השקעתי. פרסמתי אותו כמו שהיה במקור, ומי באמת הולך עכשיו לקרוא שיר של וולט ויטמן באנגלית של ימי הביניים באמצע הלילה?
אבל מה, זה שיר יהלום, וכולם מכירים אותו מהסרט ההוא עם רובין וויליאמס וחבל, חבל, חבריי הסוטים, חבל.
אז הנה טייק נוסף, מקוצר ומתורגם, ולכל המלעיזים - אנא זכרו שלא קל לתרגם את ויטמן באמצע הלילה ככה שגם אני אבין למה הוא מתכוון ואני מתכוונת וכולי. נראה לי שיצא מגניב.
אני חוגגת את עצמי
וכל שאקבל על עצמי תקבל על עצמך
כי כל אטום ששייך לי, היטב שייך לך
אני נשבעת כי לעולם לא אזכיר שוב אהבה או מוות בתוך בית
אני נשבעת כי לא אתרגם את עצמי כלל, רק לו או לה הנשארים עימי בפרטיות בתוך
האוויר הפתוח
גם אני לא מאולפת מעט – גם אני לא ניתנת לתרגום;
I sound my barbaric Yawp over the roofs of the world.
...
אני מנחילה עצמי לאדמה, לצמוח מן הדשא אשר אהבתי,
אם אתה רוצה בי שוב, חפש אותי מתחת לסוליות מגפיך.
אתה בקושי תדע מי אני, או מה משמעותי,
אבל אהיה בריאות טובה לך אף על פי כן.
ואטהר ואארוג את דמך.
אם כשלת בלהביא אותי בתחילה, התעודד
חסרתי לך במקום אחד, חפש באחר;
אני עוצרת איפשהוא, ממתינה לך.
(זה הכל, וולט ויטמן, "אני משמיע את צריחתי הברברית מעל גגות העולם", גרסת הBDSM, תודה שהחזקתם עד הסוף)