לפני 15 שנים. 13 בינואר 2009 בשעה 21:02
כבר מזמן היה ראוי לעוד איזו פוסט-מודרני כלשהו, אבל כל הדברים מרגישים לי פתאום כאילו זה לא המקום הנכון, לא העיניים הנכונות, לא בגלל משהו ספציפי, מין תחושה כזאת, שאולי חלחלה כבר מהסיבוב הנוכחי ונמשכה עד להיום.
כשפתחתי את הבלוג הזה, ידעתי שכמעט מאה אחוז מהעיניים הצופות יהיו אנונימיות לי ואני אנונימית להן, והיה לי קל ונוח להתחבא פה בפינה החשוכה, ולכתוב. לא הרבה, אבל אישי.
קשה לי עם רגשות מסובכים, (יש שיר כזה?) עם הרבה מדי אהבה, עם שנאה קשה, עם שמחה גדולה, עם עצב או זעם. פעם פה היה המקום של הרגשות האלה לעבור עיבוד, להיות, להתקבל ואז לזרום החוצה, אבל היום כשאני רוצה לכתוב, אני חושבת על הנסיעה בבוקר, ועל מה שאמר לי מי שאמר לי על מה שזיהתה אצלי מישהי שאמרה....
שאני בוחרת את המאבקים שלי בחוכמה.
רציתי באותו רגע שתלך הנערה להוריי ותגיד להם את זה, אבל אז הם ישאלו מאיפה אנחנו מכירות וסיפור שלם יתחיל.
אחר כך ישבתי ליד מיטת חוליו של הפרופסור והסתכלתי עליו ישן וחשבתי על מה שהוא אמר לי שבוע קודם לכן, כשרציתי לצאת להלחם בטחנות הרוח של האקדמיה, הוא אמר לי בספרדית "מי שנלחם לא מת". הוא אמר את זה על עצמו, עליי הוא אסר כמובן.
חשבתי הרבה על המלחמות שאני בוחרת, ואת אלו שנוחתות גם עליי, קראתי לאחרונה בספר דעה של מישהי שכתבה, שכשאתה עצוב, מדוכדך או מדוכא, כל העולם עצוב לך וכל האסונות שקורים קורים לך באופן אישי. כל המלחמות מבפנים ומבחוץ שיכות לך, כאילו רק בגללך הן קרו.
וחשבתי על השנאה שמפעפעת בי יפה יפה, השנאה העצמית, השנאה לאנשים שאני נתקלת בהם ברחוב, השנאה לטלויזיה ולעיתון ולשכנה המטומטמת. זאת שנאה דקה, אבל היא זורמת ממני החוצה, והמישהי הזו, בספר שלה, כתבה שגם זה משפיע.
ואז נסעתי מאשדוד לאשקלון, ולקח אותי נהג מונית משדרות. ובדרך דיברנו, ובעדינות בעדינות, דנו במצב. לא נזהרנו בענינים כמו כבוד, ולא הרמנו טונים. הוא הקשיב לי. אני הקשבתי לו. חלקנו זה על דעתו של זה, והמשכנו בדיון.
בסוף, כשהגענו לאשקלון, הרגשתי הקלה. הרגשתי שאת האיש הזה אני לא שונאת, וגרוע מכך, גם הוא לא שונא אותי. ויכוח פוליטי, אולי, אבל בסופו הוא חייך ואמר לי, היה לי כיף אתך, ונסע לעירו המופגזת.
עשר דקות אחר כך, בחנות הספרים, ביד אחת טולסטוי וקאמי, ביד שניה אגאתה החביבה והזקנה, אומרת לי המוכרת בנפנוף יד "בואי".
בואי לאן?
אני מביטה בשורות הכמעט ריקות שבין המדפים, מעטים האנשים בחנות, אבל כולם פוסעים מעדנות לעבר היציאה האחורית. אני עדיין לא מבינה. "בואי", אומרת שוב המוכרת, ומאחוריה מדדה אישה על קביים. רק אז אני שומעת אותה, אזעקה חלושס כזאת, כמו זמזום של גנרטור, וישר חושבת על סבא שלי.
סבא שלי, הסבא סבבה שלי, הפריח את הנגב במו ידיו, ובמו סבתא שלי. בגיל 17 ברח מהבית כדי למצוא את עצמו במדבר יומיים אחר כך, עם עגלה ללא חמור, חושך ללא מצרים, וג'ריקן של מים ל20 פוחזים שכמותו. סבא שלי שאמר לי יום אחד, שאם הם היו חושבים מראש על ההבדל בנזק שעושה טיל שפוגע בפרדס, וטיל שפוגע בדיונה של החול, לא בטוח בכלל שהיו טורחים להפריח את הנגב....
"זו מלחמת המניין שלי" הוא אומר לי כשאני מנסה בתקיפות לפנות אותו למרכז, ובכלל, מה יגידו החברים?
החברים, יוצו וצורצך, היו בדרכם לחדר האוכל כששמעו את האזעקה. יוצו הסתכל לראות מה סבא סבבה עושה, וסבא הסתכל מה צורצך. אף אחד מהם לא היה מוכן להיות הראשון בירידה למקלט, אבל גם אף אחד מהם לא רצה לקבל על הראש מאשתו על "ששוב לא תפסת מחסה מההפגזה?!"
אז צורצך נשכב על הדשא והביט לשמיים, ויוץ אחריו, וסבא שלי, שהוא כבר לא צעיר כלכך, על הדשא אתם.
אני חושבת שזאת היתה הפעם הראשונה שסבא הסתכל לשמיים בכוונה גדולה כל כך, ונתן משמעות חדשה לגמרי לביטוי, "ערימה של חברה על הדשא".
אז אני לא רוצה להכנס למקלט, שלא לבייש את סבא, ופוסעת לי לאיטי עם האישה על הקביים, "זהירות מדרגה" אני אומרת לה בנימוס, כאילו היינו באנגליה בשעת הבליץ. אנחנו מגיעות עד לסף המרחב המוגן, מסתובבות חזרה, ויוצאות החוצה יחד עם כולם.
האנשים מתפזרים, לא לפני שהם מחייכים זה לזה, כאילו היינו חבורה סודית שנתפסה על חם.
אני משלמת בקופה וממשיכה לתחנת הרכבת, וכבר בתל אביב אני שבה לחוש את השנאה הזאת, ששכחתי מהבוקר, ולא הרגשתי כל היום.
בקיבוץ יש גבעה אחת, שממנה אפשר לראות את רצועת עזה ביום בהיר, ולפעמים טוענים שניתן לראות משם את הים, אבל אני לא חושבת שזה נכון במיוחד. בראש הגבעה עומד קבר שייח', שמת ונקבר כאן עוד בימי התורכים. על המבנה הלבן חרוטות כתובות בערבית, ונשים בדואיות וערביות מכל האזור היו מגיעות לתת מנחות לשייח' המנוח, שידוע במתת הפריון הקסומה שלו. באחת המלחמות, אם לא המלחמה הראשונה שלנו, פרצו את כיפת השייח' ובנו שם מגדל שמירה - גגון מעץ, ובו חרכי ירי. ויש שם סולם שאפשר עדיין לטפס למעלה, ולראות עד עזה, לפעמים עד הים.
המלחמה ההיא נגמרה, והנשים חזרו להקדיש מנחות ולבקש פריון, לבקש ילדים. היום גם היהודיות באות לכאן, בדרך כלל בריצה, הן מקיפות את השייח' לפני החתונה וחוזרות לבקש הריון.
הנערים באים למגדל כדי להתמסטל, או להתמזמז, ואני הולכת לשם לראות את השקיעה.
לפני שנה שמו שם ספסל.
היום יושבים עליו לראות את העשן מיתמר מעזה.
אבל הזמן חולף, הזמן לא מתחשב באיש, ויש בזה נחמה - כי הנשים יחזרו לגבעה הזו, וימשיכו לבקש פריון, וימשיכו ללדת ילדים
ושום דבר שנעשה או נגיד לא ישנה את זה, כולל מניין מלחמות.
נ.ב. זה לא פוסט פוליטי, זה פוסט רומנטי.
