אם מישהו תהה לגבי העניין של הבחור עם התה, הוא רק דגדג לי את קצה הקרחון של החשק. הרי עילוס וקילוס סטייל סינדרלה נעים ונחמד לאירועים מיוחדים ולזכרונות טובים, אבל לא לשם כך התכנסנו בהיכל זה, סוטים חביבים שלי. עדיין התחשק לי להקריב עצמי על איזה מזבח, להקלע לאיזה טקס פולחן פגאני, למות זה כמו להיות ירדן. רציתי שמישהו יחרוץ אותי מבפנים, יגזול את נשמתי, ירסק אותי לעיסה של נוזלי גוף ואיברים רוטטים, רציתי למות שוב בגבר ולהיוולד מחדש כאישה.
המורה שלי לתיאטרון היתה אומרת "כל אורגזמה היא מוות קטן". כלומר, היא היתה שואגת את זה, יחד עם כל מיני מימרות משונות. אבל היא היתה מזכירה לנו תמידית "לעבוד מהכוס!" ולחולל אורגזמה בימתית. בספרו של המרקיז דה סאד, "ז'וסטין או ייסוריה של המידה הטובה" ז'וסטין נקלעת שוב לאונס אכזרי, הפעם קשורה למזבח על ידי שטן או שד אדום, בעל איבר עצום מימדים שמבצע בה פולחן פגאני סאדיסטי ומתעלל בה עד כדי אבדן חושים. היא מרגישה את עצמה נקרעת, היא מלכלכת את עצמה, היא חוששת לחייה. לדעתי זאת האורגזמה היחידה שהיא קיבלה מהוד מעלתו המרקיז, המסכנה הקטנה. רציתי לחפש לי מזבח לאחוז בקרנותיו.
אז ראיתי חתיך. חתיך שנראה כמו צרות. "ראיתי חתיך" אני מצווחת לחברי הטוב במסיבה. "חתיך! חתיך!" אנחנו קופצים בשמחה לא מוסברת, אני כי אני צריכה לקפוץ לשחרר קצת דחפים כלואים, הוא - כי אין לו מושג מי החתיך ומה 'כפת לו לקפוץ עם פומיקי. "תראי לי אותו" הוא מבקש, ואני מאתרת את החתיך ומצביעה עליו בהפגנתיות, בלי לפחד שיראה בכלל. הוא מגחך עד דמעות. "מה אתה צוחק?" אני מתעניינת, סקרנית. "הוא נראה כמו הל-בוי" הוא צוחק לי, ואני בכלל לא עושה את הקישור.
וטוב שכך, אחרת לעולם לא הייתי מוצאת את עצמי קשורה למזבח שלו, קרבן לאלים. לא, הוא לא מפרק אותי מבפנים עד זוב דם מאיבר מחודד, ואין לו קרניים וזנב, אבל זה לא עושה את הטקס פחות טקס, את המזבח פחות אמיתי, זה לא מקטין את עצמת הכאב. לרגע או שניים אני מתבוננת בסצנה כולה מבחוץ, יכולה לראות אותו מבתר את איברי לפי סדר הידוע רק לו. יכולה לראות את נשמתו נעלמת לתוך אישוניו כמו גלגול העיניים של כריש בשעה שהוא אוחז בטרף. יכולה לראות את רסיסי הנשמות שהופקדו כאן לפניי מרצדות על התקרה באור, מסתלסלות כמו רסיסי אבק.
כמו כל אישה, עולה בי כעס (אבל רק לרגע). כולנו רוצים לחשוב שאנחנו מישהו מיוחד, לימדו אותנו אלפי שנים שמה שיש לנו בין הרגליים הוא מיוחד מכל, ומה פתאום נכנס בי השד האדום הזה כאילו אני עוד שה לעולה, כאילו אני רק אמצעי להאכלת המפלצת, מוחק את האנושיות שלי יחד עם הסייגים התרבותיים, ישכח ממני ברגע שיסיים? אני פותחת את עיניי ומביטה בו מארגן אותי לפולחן שכלליו לא ידועים לי, ופתאום אני נזכרת בדקסטר, וכמה רציתי כמה חורפים להיות אשתו של רוצח סדרתי. ויתרתי על הרעיון כשהתגלה לי, שרוצחים סדרתיים חושפים את נשמתם האמיתית, האפלה, רק בפני הקורבנות אותם הם עומדים להרוג. רציתי לדעת איך זה מרגיש, באמת להכיר ולכבד ואפילו לאהוב את הרוצח הנוראי שעומד לפנייך. איך זה להשען אחורה ולומר לו, אני מוכן, אני מוכנה. קח אותי, באהבה.
אז אני נשענת אחורה, מקריבה נשמתי מרצון. בידיעה מלאה על מותי הקרוב, אני אוחזת בקרנות המזבח ומפקידה את השליטה על גופי בידיו. הוא לוקח את הזמן, מדקדק בטקס שלו, משכלל את הכאב, משתעשע בעונג. מהבחירה להיות שם, אני רואה אותו אחרת עכשיו. אני רואה את האנושיות שבו, את הרעב (?), את ההשתוקקות המיואשת, את החזרה הכפייתית על חיטוט בפצע שאינו מגליד לעולם. אני מרגישה קרובה אליו במקום הזה, אני מבינה אותו, אני יכולה לראות את עצמי. ההתמסרות שלי מקבלת גוון אחר עכשיו. אני מבינה מדוע נשים יכולות להתאהב בו על המזבח ולמות שם מרצון כל פעם מחדש. אני יכולה בלב שלם ונדיב לצרף פיסה מנשמתי לאוסף.
אני מניחה לו לרצוח אותי. את זעקת המוות שלי ניתן לשמוע בכל העיר. הוא הורג אותי, וזמן רב אחרי שאני מתה הוא עוד מתעסק בלהעלים את הגופה.