לפני 11 שנים. 3 ביוני 2013 בשעה 17:39
אני חושבת הרבה על השיחה שהיתה לי עם מישהי' על העניין הזה של הגדרות ולמה-זה-טוב. אני מתחבטת בזה מדי פעם בחודש חודשיים האחרונים, בייחוד כי נקלעתי למצב שבו קשה לי להגדיר. והו הו כמה שזה מחרפן אותי כשאני לא מצליחה להגדיר. אני אוהבת הגדרות, כי גם אם הן לא מתאימות לי, הן בהחלט מספרות לי מה יש שם, מה מסתובב בחוץ. להגדיר את עצמי לפעמים עזר לי להתמסר יותר ולוותר על חלקים סרבניים שבי, לדחות הגדרות לפעמים עזר לי להשתחרר. עכשיו, במצב דמדומים זה שבו אני נדרשת להסברים, אני חוזרת להגדרות ומוצאת אותן ריקות ממהות, חלולות.
אולי אם אני אספר את הדברים לפי הסדר. סדר הפרטים הקטנים.
"שלי" - זה היה הדבר הראשון. מעכשיו. מ-עכ-שיו. שלי. כל זה - שלי. קודם כל ולפני הכל ובזמן אמת. להגיד את זה ולהרגיש את זה וגם להבין את זה, ושלושה ימים להתרגל לזה, עד שמשהו בראש משתחרר, ומשהו אחר מתחיל לנשום, וגופי מתרחב להתאים אותי לשלו. שלו.
ואז הוא שם אותי בכיס הקדמי והתחיל להסתובב איתי בכל מקום. מחזיק אותי כמו שאישה מחזיקה תיק, תלויה על הכתף, אחוזה באזור המותן, נחבטת בירך בסיבובים המהירים, נשמטת לפעמים וצריך לאסוף אותי בחזרה. אני נדלקת מהמחשבה על היותי הארנק הנשי שלו, כמו חפץ קישוטי שהוא רכש באהבה ועונד לכל מקום. הוא אפילו מניח אותי קצת מאחוריו על הספה ויושב עליי טיפה, כמו שאני עושה עם תיק שאני לא רוצה שיעלם לי. בכל פעם שהוא מסתובב לכיוון חדש, ופשוט נושא איתי אתו, אני מרגישה את הרוח מתחת לכפות הרגליים, ומשהו בי משמיע צלילי "ווויייי!" שעושים ילדים על קרוסלה.
אחרי שהוא מסיים לארגן את עצמו על הספה אצל חברים, כל האברים ממקסמים נוחות והכל יופי טופי, הוא זורק בי מבט כחול קטן ומין "בואי" מינימלי כזה שאין בו נימת בקשה. עם הסנטר נתן קטנה לכיוון שאליו אני צריכה להגיע, ואני הבנתי. כמו הארה, כמו פנס שיוצר עיגול אור על הבמה, וה"בואי" הקטן עוד מהדהד לי באזניים, "בואי" על זמני, הזמנה שהיא הוראת שייכות ומקום. אני שמה את הראש שלי בפינה שלי והזרועות עוטפות אותי וגם לי נוח. זה מרגיש כאילו הוא לקח אותי לארוחה מפנקת ונתן לי מפתח לדירה שלו, רק בלי כל הפלצנות.
משהו בסימפוניה של המטבח שלי מזייף. אולי יותר מדי מחבתות ואנשים, אולי פיזור הנפש של חרדת הביצוע, אבל התרד והגבינה מתחילים להסריח משהו, ריח חמוץ של כשלון מימי ירקרק. אני מבצעת סדרת פעולות זריזה לצמצום האסון; מסירה את המחבת מהאש, טועמת, נותנת לשותף שמעווה את פניו, ומשם ישר לפח. מחממת שניצל וספגטי ומגישה לו, עיוורת לכתפיים שהתכנסו ולצוואר שנקשח ולעיניים המצומצמות. הוא אוכל הכל, כהרגלו, אבל אחר כך בלי יותר מדיי מילים נקבע סדר עולמי חדש. יש בעל בית ומי שטועם ומחליט וקובע. אני הבית.
קצת אחרי שהוא כיוון אותי לאזור המכנסיים, אני שואפת את החום שעולה ממנו, מלטפת את פניי בזין שלו דרך הבד, נושמת עמוק ומכניסה אותו לפה. אני משתדלת, זה לא קל לי, והוא קשה וגדול ועבה וחזק ואני מותחת עוד לאחור את השפתיים, מתעלמת מתחושת הקריעה בעור, מדקירות השיניים שנחשפו, מהדמעות. מהנזלת באף אי אפשר להתעלם, אבל הוא מניח את ידיו הגדולות על ראשי ודוחף את עצמו פנימה. וזה אחרת פתאום. הוא מורח את עצמו לכל עומק הפה שלי ודוחק במחסום וקצת מעבר וכשעולה הרפלקס הקאה הוא בוחן אותו מעט, ומרפה. ושוב. כשאני נלחצת, או שוכחת לנשום, אני חוסמת את גרוני ומתמסרת לכאב של ניסיונות החדירה שלו. הוא מניח לי להתנגד לו זמן מה, יוצר קצב קבוע שניתן להתרגל אליו, וכשהוא מרגיש שאני מוכנה אבל מתפנקת, הוא פשוט מניח את עצמו לכל האורך והעומק אל מול הגרון הסגור, עד שאני מתחילה להחנק, הגרון נפתח מעט, הוא הודף את עצמו שוב לתוכי, ממתין שאבין, שאקבל, וממשיך שוב לזיין לי את הפה. ואני מרגישה אהובה. חיות גדולות שבשמי הלילה, אני מרגישה אהובה. אני חשה אותו בוחן לא את סף היכולת שלי, אלא את סף העונג, לא את סף הקבלה, את סף הנתינה. הדמעות של המלחציים מתחלפות בדמעות של שחרור, ואני כבר חשה אותן היטב את על הלחיים, אבל גם בין הירכיים, לאורך פנים הירך, נקוות בגומות בסנטר וליד הברכיים. והוא לא לוחץ עד הסוף, אלא עוצר אותי פתאום, אומר "הספיק לך להפעם" ומשגל אותי באהבה עד הבוקר. יהיו עוד שיעורים.
ויש את העניין הזה עם המבטים. אני אלופת הרדאר. עיניים בגב. רק תרים את הראש ואני קולטת שאתה מחפש אותי. ובכל פעם שאני מרימה את הראש, הוא כבר שם, מסתכל עליי, עין אחת תמיד כמו חתול, צופה. הוא לא אומר לי מה הוא רואה בי, אם הוא בכלל מסתכל עליי או דרכי, ולא מספר לי מה פספסתי, בזמן הזה שהרשיתי לעצמי להעלם.
כשמסדרים את הפרטים הקטנים, התמונה מתבררת, ההגדרות מתחדדות. ואולי לא צריך בהן יותר בכלל, אולי אין טעם להגדיר משהו שהשוליים שלו לא פרומים, שהגבולות שלו לא מטושטשים, שהוא שקוף.
