|
|
|
(וגם כדי לבחון את התיאוריה של הגאון, כינוי זמני):
בסוף השבוע הזה, הוא סוף שבוע חג פורים, וכן כל הסופשבוע, אני מתחפשת, אני מתפוצצת, אני משתוללת.
ואם אתם חברים שלי, או אוהבים אותי, או רוצים להעביר לי "ויש" על התחת - תבואו לרקוד אתי :)
&list=FLkqVIpyYUhY8gJwyMktjEAQ
1. בחור עם פגם בדיבור
אתמול הייתי במצברוח סיכומי כזה, כמו שעושים בסוף שנה. עלה בדעתי פתאום, שהקשר הארוך ביותר שהיה לי השנה, היה עם הבחור עם הפגם בדיבור, שזה בלתי נסלח בעיני לאדם מבוגר. במיטה הוא היה קצת סטלן ועצלן, אבל אהבתי לדבר אתו. עד שפעם אחת, אני לא יודעת איך זה קרה בדיוק, היינו במיטה ומשהו באיך שהוא נישק אותי, הצית לשונות של אש בכל הגוף שלי, ומשהו בהענות שלי גרם לו להצטמרר כולו ולאבד נשימה, וקרה לנו הדבר הזה שקורה לפעמים באינטימיות, שפתאום היינו אחד. זה היה כל כך מפתיע ולא צפוי, שכשגמרנו הגוף שלי עוד לא נרגע, ולא יכלתי להתאפק מלנשק אותו שוב, ולהצמד אליו עוד קצת, אולי להשאיר אצלו את הבעירה שעוד נשארה לי. נסוגתי אחרי שניה, נזכרת שיש אנשים שלא סובלים את המגע הזה מייד לאחר אורגזמה, אבל הוא זינק עליי, ומייד שוב היה בתוכי. זה לא קורה הרבה, זה לא קורה כמעט בכלל בגילאים האלה, משהו של פעם בירח כחול. אתמול, כשפתחתי לו את הדלת, ישר נזכרתי. הגוף זוכר מה שהנפש כבר שוכחת.
2. כאבי הבשר של ירח מלא
אני מאמינה שכל אישה מכירה את זה, את התקופה שהגוף מעקצץ בתשוקה, שרק מגע אנושי יכול להרגיע. אצלי זה קורה בתקופת הירח המלא, העקצוץ מתפרש בכל הגוף, עד שהוא מגיע לקצות העצבים החיצוניים של העור, ואז הוא עוטף אותי כמו רשת קורי עכביש, והופך לכאב. אי אפשר ללבוש צמוד, זה בלתי נסבל. כשיש לי מישהו, ואני אתו, אז רק במקומות שהוא מחבק אותי, נשען עליי, מועך אותי, רק במקומות שהוא מחזיק הכאב מרפה, ככל שהוא עוטף אותי חזק יותר, חונק יותר, כואב פחות. המקומות שנשארו חשופים עוד בוערים, מציקים, הוא הופך להיות לי למים. כשאני לבד, אני מכאיבה לעצמי על ידי הזכרונות של הגבר האחרון שהתקפלתי לפניו ככה, או זה שלפניו, או זכרון יחיד. במקומות שהוא הרווה כואב פחות. הגוף זוכר את מה שהנפש כבר שוכחת.
3. אני בגבר
חברה שמפתיעה אותי תמיד, עשתה את זה שוב אתמול. הטעם שלנו בגברים כל כך שונה, שהייתי בטוחה שהיא תנעץ בי שיניים ותטלטל אותי בפיה כשהתוודתי בפניה שהגבר שעומד די רחוק מאיתנו מושך אותי נוראות. היא אמרה לי "אני מכירה אותו רק קצת, אני לגמרי יכולה לראות את זה ביניכם, הוא את בגבר". הייתי מופתעת, וזה עודד אותי לגשת, אבל כששאלתי אותו בסוף אם הוא רוצה לבוא אליי, הוא אמר "לא" ונרתע אינסטנקטיבית, ופתאום עלה על דעתי שאולי אם הייתי גבר לא הייתי רוצה אותי בכלל.
4. שמלה שחורה קטנה
אתמול לבשתי את מה שג'יי לו הייתה מכנה "שמלה שחורה קטנה". על רשת קורי העקצוצים שלי לבשתי עוד רשת קורים. כשהורדתי את המעיל, התחיל גל של מחמאות וניסיתי לשם שינוי לגלוש עליו במקום להוריד את הראש ולצלול מתחתיו. בכלל שכחתי כמה השמלה שקופה וכמה היא צמודה וכמה אני בעצם לובשת רק צווארון, עד שהגיעה איזו רוח עצבנית ופשוט עברה דרכי, ואז הגוף נזכר במה שנפש כבר שכחה :)
5. פטוניה או כלנית
פטוניה, המכונה גם כלנית, היא אולי האלילה שלי. היא האישה יפה, חכמה, מדהימה, נעימה, יצירתית, מצחיקה ומעשית שאני מכירה. לפעמים אני מרגישה שבקהל של אנשים היא היחידה שרואה אותי בעיניים עצומות. היא רואה את כולם בעיניים עצומות. אתמול היא שלחה יד, וליטפה אותי מעצם הזנב עד שקע הגולגולת לאורך כל עמוד השדרה. המגע שלה פוגג כמו קסם את סבך הקורים שהייתי לכודה בו, ומילא את כל הגוף שלי בחמימות. קפאתי, לא לזוז כדי שהיא לא תחשוב שלא נעים לי, לא לזוז שלא תחשוב שנעים לי מדיי, והיא המשיכה ככה כמו מכחול שצובע בד, והניגון המרגיע של הליטוף שלה נמנם אותי כמו שיר ערש הרבה אחרי שהיא הפסיקה (הגוף זוכר וכולי) עד שנרדמתי פתאום.
ועוד דבר אחרון, אולי שישי ברשימה.
היות ואני יכולה לסמוך על הגוף שיזכור הדבר החשוב הוא להכניס את הנפש לשגרת זכרון, כי הנפש שוכחת. כמעט מייד אצל שדונים קטנים.
הייתי חייבת
&list=FLkqVIpyYUhY8gJwyMktjEAQ&index=5הבחור הגבוה והיפה מאחורי צוחק בשקט. הוא עומד שם כבר כמה דקות ומרחרח מסביבי, מקשיב לשטויות שלי, בכל פעם המעגל שהוא עושה קטן.
יש לו שיער ארוך ועיניים בהירות, וחיוך שהשפתיים עולות עד מעל החניכיים וגורמות לו להראות קצת ילד. בסוף אני גואלת אותו מיסוריו, מזמינה אותו להצטרף, ומניחה אותו לטיפולה המסור של חברה צעירונת ומנפנפת שיער. (זה בסדר, בסוף הוא יחזור אתי :)
מגיעה לו הופעת פוסט קטנה, למרות שהחברות שלי אמרו שהוא משעמם. ומוזר. לא יודעת, משהו באיך שהוא מחא כפיים הזכיר לי את ההוא, וחשבתי לבדוק את זה: בחיוך הכי מאיר שלי פניתי אליו, הוצאתי לשון קטנה והנחתי את אצבעי במרכזה. מצמוץ עיניים קטן, והתנועה נעלמה, כאילו לא עשיתי כלום. הגבות שלו מתרוממות גבוה גבוה והעיניים שלו מבריקות, אבל מבולבלות. אולי הוא לא באמת ראה את זה?
הוא לא משעמם, או מוזר, הוא ביישן. הוא ביישן כי הוא ילד אסיד. ילד אסיד יפה!
זה בטח יום המזל שלי
ילדי אסיד הם תחום המומחיות שלי, כי הם מבלבלים את כל האחרות. אבל האמת היא, שכל ההזיות והציפה על קישקושי החיים גורמת להם להיות מעולים במיטה. יד אחת שלהם יכולה לעשות משהו אחד בעוד יד אחרת עושה משהו אחר לגמרי. ילדי אסיד עוצרים תוך כדי, מקשיבים לך מתנועעת ונושמת לרגע, ואז נכנסים פתאום לתוך קצב העונג שלך, ונותנים להם לרכב עליך עד הכוכבים. וזה גם מצחיק, והזוי כמובן.
הוא חייב לגשת, והוא כמובן מציע לי שאכטה, ודקותיים אחר כך הוא כבר מספר לי על שלו ואני על שלי, ובייחוד על הפעם ההיא, שאחריה לא ניסיתי שוב, שעברו יומיים והאסיד לא ירד לי. ואיך הייתי אימא אדמה וזאב וחזרתי הביתה והאסיד לא ירד לי, וארוחת שבת עם המשפחה והאסיד לא ירד לי, וכמה שעות טובות של סקס עם הבויפרנד והאסיד לא ירד לי, ואיך השמש כבר עלתה שוב והשמיים החליפו צבע והגוף כבר גמור ומת והמוח עוד רץ ופניקה שהאסיד לא ירד לי. והוא צוחק וצוחק וצוחק.
ואחרי דרינק או שניים, בסוף הוא ירד לי. הילד אסיד ז'תומרת. עד הכוכבים.
כמו שאומרים בעגה המקצועית "closure"
אז עבור התחפושת, מייד אצתי רצתי למלכה M, אותה פגשתי לפני כמה שבועות בסטודיו שלה, כדי שתחווה דעה ותייעץ (כלומר, תודיע לי מה הולך לקרות).
M קיבלה אותי בסלונה, פרשתי בפניה את הפריטים ושטחתי בפניה את התלונות, וM מקשקשת אתי בקולה הנעים והרגוע, תוך כדי שהיא שולפת מספרי בד ענקיים, לוקחת את החצאית לתחפושת, ומתחילה לגזור....
גם ככה זאת תחפושת קצרה במיוחד, אבל M לא מרחמת. הלב צונח לי לתחתונים (בשביל מה לבשתי אותם בכלל, בשביל מה) כשעוד ועוד גזירי בד צונחים על הרצפה. לאט לאט אני מבינה שעם M אין חוכמות. אם יש לך, תנפנפי בזה, תפרגני לעצמך, ואם את חושבת שאין לך, M מוכנה להסביר לך יפה ובלי ויכוחים למה את טועה. אז אני מתפתלת באי נוחות מסוימת כשאני מבינה שהתחפושת הקטנטנה שלי הופכת לזעירה בידיה המיומנות, ונראה לי שהוד מלכותה גם נהנית לה שם ככה, לראות אותי מזיעה וחצי עירומה וצמרירית מקור, אז היא מורה לי להתלבש, ולהתפשט, ולהתלבש שוב, ובכל פעם גוזרת עוד טיפה, תופרת עוד פינה, דוקרת עוד סיכה, וכל הזמן הזה היא רגועה רגועה רגועה, מה שמפחיד עוד יותר.
בסופו של דבר נשבר לה ממני, מהבכיינות וההתפתלות, והיא נועצת בי מבט ארוך ארוך כזה שאי אפשר לברוח ממנו, ואני לא יודעת אם לצחוק או לבכות או לנשק אותה, ולא מצליחה להחזיר מבט חודר. היא בסוף משחררת אותי, לא לפני שהיא מסבירה לי בעדינות רבה, כזאת שיכולה לכאוב, למה אני הולכת להנות מאוד בפורים. וואללה, יש טעם בדבריה.
חוזרת הביתה קצת מותשת, קצת מאותגרת, קצת חוששת ועם המון אדרנלין. יש לי תחפושת לפורים, והיא גם יפה, גם מה שרציתי, גם יכולה להביא למאסרי.
אז כל מי שרוצה לראות אותי בתלבושת מיניאטורית החושפת טפח וגם טפחיים וגם עושה לי אחלה ציצים, שיגיע ב21 למסיבה של הקינק. וכל מי שרוצה תחפושת סקסית, מפרגנת לגוף הנשי ומהממת ביותר, שתאוץ לה למלכה M, אבל שתזדרז, פורים כבר ממש מעבר לפינה.
"מה הפנטזיה שלך פומיקי? אני רוצה שתגידי לי עכשיו שלוש פנטזיות שלא הגשמת עדיין."
בזמן האחרון יש לי תחושה שמכל הכיוונים פתאום רוצים לקבל פנטזיות פומיקי. מה פומיקי מפנטזת? מה רוצה להגשים? הפעם הוגדשה הסאה. השאלה לעיל, תסלחו לי מאוד, הגיעה מאבא שלי -לא-פחות-לא-יותר. לפחות הייתה לי ההגינות לא להסמיק.
מה אפשר להגיד לאבא? כי לדעתי הוא לא התכוון ל"אבא אני מפנטזת להיות קשורה בידיים לתקרה בזמן ששניים שלושה חבר'ה מפליקים לי" אני חושבת גם ש"אני חולמת על מסיבת סאדו-מאזו באירופה" לא היה עובר חלק. אני בכלל לא חושבת שהוא התכוון למשהו מהסוג הזה, הוא פשוט התכוון שבלי פנטזיות החיים לא זזים. אם אין מה להגשים, בשביל מה בכלל לקום בבוקר?
נזכרתי במורה לתנ"ך בכיתה שפעם בשיעור אמרה "לי כבר אין פנטזיות". רשמתי את המשפט במחברת ומאז ועד היום אני חושבת עליו. תוהה אם היא ויתרה או פשוט הגשימה.
אז ניסיתי לחשוב על פנטזיות שלי, אם יש לי בכלל עוד כאלה, ולא, אני לא מתכוונת לאמבטיה בחלב גמלים, פנטזיות כאלה כמו שלכולם יש, להפוך למנכ"ל, לכתוב ספר, לטוס לחלל, להיות כבאי. (עדיין חושבים על האמבט חלב?) מי אני רוצה להיות שאהיה גדולה? מה אני רוצה להיות?
אני לא צריכה לנחש, אני רושמת את הדברים האלה. הוצאתי את הרשימה וגיליתי שמה שלא הגשמתי, נראה לי עכשיו כמו מטלה ובכלל לא כמו פנטזיה. נשמע מתיש ולא כיף ופנטזיה, ידידיי הסוטים, צריכה קודם כל להיות כיף, אחרת היא לא פנטזיה בכלל, היא קניות בסופר. (פנטזיה לזמן אחר)
ומה ההבדל בין פנטזיה וחלום?
התחרות הבלתי נגמרת על מאגרי המזון: בקולקציה, מאפה קינמון אחד. מצד אחד, כלבה בלונדינית, מצד שני, להקת דרורי-רחוב. הראשון שתופס בולע.
אני צוחקת וצוחקת וצוחקת, מתענגת גם טיפה על כאבי הגוף הנלווים לצחוק הזה, הסרעפת החבולה מעט, השרירים התפוסים.
דרור חצוף שחור מקור מנסה להסתלק עם הדייניש כולו, ומגלה שהוא כבד מדיי לתעופה ומוותר. לפעמים פירורים גדולים משביעים את הבטן יותר ממאפה שלם שלא מאפשר לנו לעוף.
הפרסומת הזאת מופיעה על לוחות מודעות בתחנות אוטובוסים. אני רואה אותה הרבה עכשיו, אולי רק בתל אביב (ואם כן, זה אירוני בצורה בלתי רגילה אבל פוסט אחר לגמרי). חשוב מדי פעם לאמץ כלב, לפחות מנקודת מבטו.
אבל זה לא פשוט לאמץ כלב רחוב. לא כל כלב רחוב הוא נחמוד. אנחנו הכלבלבים המשוטטים למדנו בדרך הקשה שלא תמיד יש ארוחה בקצה הדרך, דואגים איפה נניח את הגוף לשינת לילה איכותית, נדבקים לזכרון של החיבוק האחרון שקיבלנו ומקווים לטוב. אוכל, שינה, חיבוק. לא בהכרח בסדר הזה. יום שיש בו אוכל, שינה טובה וחיבוק גדול הוא יום מצוין בכל קנה מידה.
אז כשהבטן מתחילה לקרקר, אנחנו מנסים לשכוח וזועפים. אם אפשר בסימור פרווה וקצת ניבים חשופים, אחלה. נשיפות של זעם, עוד יותר טוב.
למדנו לא לבקש, למדנו שלפעמים לבקש חיבוק, ביס קטן, לעצום רגע את העיניים יכול להיות הרבה יותר מסוכן וגרוע מלהיות רעב, עייף, הדוף.
אבל לפעמים, כשרואים אותנו, מאכילים ומחבקים אותנו, שולחים לישון ולא עושים מזה עניין גדול כל כך, אנחנו נהיה כלבלבים נחמדים פי אלף.
נ.ב. נכון, זה לא הפוסט הטוב ביותר של חיי, אבל אם אתם נניח, מתעבים כלבים: זה פוסט מטאפורי.
קמתי בשעת ערב מאוחרת, עם תחושה שהייתי אמורה להתעורר הערב בפאריז.
איפשהוא בחדרון עם מנורות עמומות באהילים אדומים, מתחתיי רחשים של נהר ועצים וריחות של באגט. אולי אפילו לבושה במשהו צרפתי.
אבל אני בחדר עם אהיל של איקאה, מתחתיי רחש של פיקוסים, ואם אני ממש רעבה, יש לחם עם טחינה. בחלוק מגבת.
רחש העצים אגב לא מבלבל אותי. אי אפשר להטעות אותי בעצים. עצים פריזאים נשמעים אחרת לגמרי מעצי תל אביב. עצים פריזאים וגברים אירופאים מגיבים לרוח פתאומית בצורה דומה - הם מצטמררים מלמטה למעלה, תנועה שמסתיימת בסחרור העלים כלפי השמיים, ובהתעטפות מחודשת בצעיף או במעיל.
אני לא בפריז.
נראה לי אחזור לישון, ננסה שוב.
כשיוצאים לצוד את הבופאלו הלבן, לפעמים רק מסתובבים סביב המקום בו הוא נראה לאחרונה שעות, בלי לראות קצה של בופאלו בזוית העין.
אבל ציידת טובה לא מאבדת סבלנות, מרחרחת, אוספת עקבות וממתינה שהגשם יפסיק.
יש לתהליך שלושה חסרונות עיקריים:
1. ככל שעובר הזמן, הבופאלו שבזכרון הופך גבוה יותר, עם יותר אף ואזניים, לפעמים אפילו יותר לבן.
2. המחשבות על מה אעשה בשלל הצייד הופכות גרנדיוזיות יותר
3. העיגולים השחורים מסביב לעיניים, אף אחד לא יכול לצוד בופאלו ככה.
בהצלחה לכולנו, מי יתן והבופאלו שלכם יפול ישר ליידיכם בלי שתצטרכו להתאמץ. בוקר טוב!
