זה שבוע כזה של מלא מחשבות בלילות,
מחשבות עליה.
הגעגועים באים בגלים,בגלי צונאמי ענקים,שדואגים לשטוף את כל הנפש שלך,ואז אחרי השטיפה הזו הם דואגים שהגעגועים יישארו,במקום לשטוף אותם ולהעלים אותם,הרי זה מה שמים עושים לא?
שוטפים כל לכלוך מחשבה או כל דבר שנדבק אלייך,הם שוטפים אותו ומעלימים אותו מעלייך,והנה אתה אדם חדש ונקי.
וכאן הם משאירים את כל הזוהמה,כל לכלוך כל מחשבה וכל געגוע.
והמוח שלי מתמלא במלא קולות,מחשבות וזכרונות שלא מרפים ולא עוזבים, הם מתפשטים בכל מקום בצורה כזו אובססיבית.
והמוח שלי מלא בזה,
זה כמו בלון,שמנפחים אותו ומנפחים ומנפחים ואז בום הוא מתפוצץ.
ככה אני מרגישה,שעוד שנייה אני מתפוצצת ונשברת.
ואין לי כוח לשביזות הזו של היום של אחרי.
להיות דבוקה למיטה וככל הנראה היא תקבל את צורת הגוף שלך מרוב שאת לא יצאת ממנה,לכסות את הראש ולהתרגל לחשכה ולהוציא את השדים לחופשי.
אני מרגישה שהגאות תכף מגיעה ועוד רגע הסכר נפרץ,
השאלה היא -
עד מתי אני אצליח להדוף את הסכר ולהשאר בשפל?