אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

בשבועים האחרונים אני די מוצפת,

כל דבר מזכיר לי אותה,

אם זה פתאום איזה בגד שלה שפתאום צץ,

אם זה פתאום מסמכים מביטוח לאומי שאני שוקעת בהם.

זה אולי ברוח התקופה,אבל כבר איזה כמה חודשים לא בכיתי בשבילה.

ועד עכשיו אני מנסה להתפרק,אבל אני לא מצליחה.

גם כשאני מדפדפת בתמונות שלה,

גם כשהשירים שלה מתנגנים ברקע.

וגם כשהיא מסתכלת עלי מהקיר עם החיוך השובבי שלה.

האם תמיד יהיו ככה החיים שלי אחרי המוות שלה?

או שיבוא היום ואני אדע לאזן בין החיים של לפני ולבין החיים של אחרי.

לקראת החגים הגעגועים עזים, אולי כי זה ידוע שזה זמנים של משפחה,ואולי כי החסרון שלה מאד מורגש מסביב לשולחן.

ואולי תמיד הגעגועים עזים אבל בחגים זה מתפרץ, כי כשיש שקט הראש שלי לא מפסיק להיות רועש בעיקר הם הרעשים שלה,.

הופכים להיות לפס קול אחד שעשרה חודשים נכנסים בו.