רה-ארגון

יש לך מושג כמה מאושרת זה עושה אותי שאני היא זו שמקבלת ממך את הטלפון שאומר:
אני בהליכה מפה לשם, קר לי בפנים ובכפות הרגליים. מה שלומך?
דווקא אני ולא אף אחת אחרת.

כשאתה שולח לי SMS ובו שאלה ארוטית,אינטימית, שמנוסחת הכי לאקוני שיש,
ואתה מקבל ממני תשובה סתמית, אינפורמטיבית,
יש לך מושג מה מתרחש בבפנוכו שלי כשאני עונה?

:-)

היה לי מתכון מאד ברור.
רשימת מצרכים.
כמויות.
דרך הכנה, שלב אחר שלב.
הכל היה ברור וידוע, נשאר רק למצוא את המרכיבים הנדרשים ולהכין.
אז יצאתי לקניות.
היה חסר קצת מזה וקצת מההוא.
התאכזבתי.
ופתאום, שם בסוף, בפינה, הציץ משהו שבכלל לא רציתי, שבכלל לא חשבתי שאוהב.
אבל-להתפשר טוב מאשר להשאר בלי, ולקחתי.
באנו הבייתה,אני והמשהו.
הסתבר שהוא לא מתפשר. שאני החומרים והוא יודע את דרך ההכנה.
הכניס יד עמוק עמוק לאריזה ושלף משם דברים שלא ידעתי שקיימים. הפתעות חדשות שנרדמו בתוכי מזמן.
והופ, אני משהו חדש.
טעימה יותר לעצמי,ידידותית יותר לסביבה.
מתפכחת מחדש.
אשריי וטוב לי.

מסתובבת

כמו אריה בכלוב

משתוקקת

לעוד

מסתבר שעם האוכל

בא התאבון.



עבודה, ילדים, סידורים, נקיונות, בישולים
והכל עטוף בכמיהה מטורפת.

גיליתי שאני דווקא מאד יעילה כשאני כמהה, הבית נראה מדהים :-).

גבול נחצה.
ולא רק שנחצה, כי אם אחד המשמעותיים שלי.
ולא רק שהוא אחד המשמעותיים שלי, הוא נחצה על פי בקשתי, על פי תיאום מראש שלי.
לא חששתי, באתי לשם מחוייכת, יצאתי עוד יותר.
אחר כך, באוטו, חושבת לעצמי: זהו? את מאבדת שפיות? סוטה מדרך הישר?
ומייד עונה: נהפוך הוא. את אוספת את שפיותך חזרה.
פתאום את מבינה שהדברים שבעבר היו מוקצים מחמת מיאוס, שהיו מבחינתך סטייה, טירוף, הם חלק מהנאות החיים.
את רוצה לחיות את החיים עד הסוף, לנצל כל רגע עד תום, וגם אם הסביבה אומרת שזה לא נכון, שזה מסוכן לך, שתיסחפי, שתשכחי את עצמך בתוך כל זה, אז היא אומרת.
מכירה את עצמך מספיק טוב כדי לדעת שהאני שלך נשמר כל הזמן. שבסך הכל באת להנות וזה מה שתעשי.
את מוצאת את עצמך מתאהבת בך עוד קצת בכל פעם מחדש.


אז לשבת זו לא ממש אופציה היום, גם חזייה לא.
אבל פאקקקקק היה טוב. ויש לך את הסימנים שיעידו על כך.
סימנים בגוף וסימנים בנשמה מסוג חדש לגמרי, כזה שעוד לא היה לך.
וזכרון של הרמת גבה ושל מבט מחייך ושל מבט מתעקש ושל ידיים מחבקות ושל ידיים מגרות ושל חזה תומך ושל יד מכאיבה ושל מילים חודרות ושל יניקת ורידים ושל כף יד חוסמת ושל ושל ושל ושל ושל..........

תודה כבר אמרתי?

אני לא שולטת.
כנראה שגם לא אהיה לעולם.
אבל הערב אהבתי אותך.
זהו.

כל המילים שבעולם לא יקחו אותי לשם.
אבל מבט אמיתי וממושך בעיניים
(לא משפילה מבט,לא משפילה מבט)
אצבעי מחליקה על שפתיך
(רואה את חצי החיוך שלך)
ברך נוגעת בברך
(האם אתה מרגיש את הרעד שלי?)
אגרוף שנסגר על הנשמה
(כמו שרק יחידי סגולה מצליחים)
אלו ייקחו אותי לשם.
לכרוע ברך ולהתמסר.

מפגש לא קל. ריגשית,פיזית.
סשן כהלכתו.
עומדת מולו, כואבת, דמעות בעיניי.
עמוק בפנים מאושרת אבל מתקשה להודות בכך אפילו בפני עצמי.
בקושי רב מרימה מבט, מביטה בו ואומרת:
"תראה למה הפכת אותי".
"למה הפכתי אותך"? הוא שואל.
"לסמרטוט" אני עונה.
סטירה!!! אבל סטירה!!! כזו שזורקת אותי לרצפה, משאירה אותי שם מקופלת, רועדת, מפוחדת.
"קומי"! הוא מצווה.
ואני מתכווצת קרוב יותר לתוך עצמי.
"קומי"! הוא חוזר ואני שומעת את הכעס מטפס במעלה גרונו.
מתרוממת לאט, נעמדת מולו ברגליים רועדות, במבט מושפל.
הוא מרים ראשי אליו, מסתכל לתוך עיניי ואומר:
"לעולם, אבל לעולם, שלא תעזי לאמר על עצמך סמרטוט. את סמרטוט?!?! תראי אותך. הכי חזקה. הכי מדהימה. הכי אישה. לעולם לא סמרטוט!!!".
והכל נרגע. והכל שלם. והכל מרגיש נכון.

אכן,אדון משכמו ומעלה.

"מאסטר,אכפת לך אם נעשה לרגע הפסקה בסשן ואני אטאטא פה קצת את השעווה? נורא לא נעים לראות את הבית ככה, מבטיחה לסיים מהר ונוכל להמשיך".
:-)