רה-ארגון

גיליתי שרצוי שלא אכתוב לבלוג כשאני:
כועסת מידי.
עצובה מידי.
מרוגשת מידי.
נסערת מידי.
מאושרת מידי.
כואבת מידי.
מאוהבת מידי.

איך מגדירים מתי זה מידי?

עכשיו אני בטוח מידי.

מילים מקבלות משמעויות חדשות.
הוא כותב בהומור "שתחנקי" ואני מרוגשת.
הוא כותב "חמודה" ואני מייד חושבת שעל כלבה אומרים חמודה.
לא יכולה לכתוב לבלוג יותר, חייבת להמשיך איתו את השיחה, אולי יצאו לו בטעות עוד מילים.

סקס ונילי בין שני בידאסמים
זה לא













ונילי.

רוח מטורפת נשבה אתמול בלילה.
אני בטוחה שזו הסיבה שריחפתי את הדרך הבייתה.

בוא נשחק משחק של ילדים.
בוא נשחק בים-יבשה.
כשאתה תאמר אני אקפוץ.
כשאתה תבלבל אני אתבלבל.
אתה תצחק מהצד כשאני אקפץ.
אתה תיתן לי חיזוק כדי שלא אתנפץ.
בוא נשחק משחק של ילדים.
בוא נשחק המלך אמר.
אתה תפקוד ואני אבצע.
אתה תבלבל ואני אתבלבל.
כשאתה תבלבל אני לא אדע-
אתה עצוב או שמח כשאני מפסידה.
בוא נשחק משחק של ילדים.
הרי גם הגדולים יכולים.

ואתה שואל איפה הטוטאליות עליה הצהרתי.
ואני עונה שהטוטאליות תגיע עם הזמן, עם ההכרות, עם בניית האמון.
ואתה שואל אם אוכל שוב לתת אמון כיום, כשאני יודעת את שאני יודעת.
ואני עונה שכן ויודעת שכן ומבטיחה שכן.
ואתה שואל לאן זה ייקח אותי.
ואני עונה שאל האושר.
ואתה מקשה, ומספר על העבר, ובודק אם אני נבהלת.
ואני מחייכת, יודעת שאני אחרת מהן, יודעת שאני גידלתי לי חתיכת עמוד שדרה רצינית.
ואתה שואל אם יש משהו שאני רוצה לשאול.
ואני שואלת למה סוף השבוע הוא הזמן הכי קשה.

מסתבר שבהקרנה שנייה לסרט יש הרבה פחות השפעה עלי.
בבכורה התחברתי, בכיתי כשהיה עצוב, כעסתי כשהיה מכעיס, התרוקנתי כשהיה מרוקן.
עכשיו הקרנה שנייה, או שלישית, או רביעית. הפסקתי לספור.
אז קצת כועסת, טיפה מזילה דמעה, לא מתרוקנת בכלל.
מקווה שלהקרנה הבאה פשוט אחליט לא ללכת.

אחחחח איזו שמש על הבוקר.
כנראה שמישהו שכח שאמצע ינואר עכשיו, ואני לגמרי בעד.
תובנות מאתמול בערב:
אני חייבת להפסיק לעשן כי זה לא הולך טוב עם הדיווש.
לילדים בני 20 וסיגריה יש לפעמים רגישות גדולה בהרבה משיש למבוגרים ומנוסים.
אנשים שונים חווים חוויות דומות בחייהם ועדיין גדלים להיות בני אדם שונים במהות.
כשנוהגים יחד הדרך הרבה יותר קצרה מאשר כשנוהגים לבד.
לעומת זאת, כשמדברים בפלאפון בזמן נהיגה הכל זז לאט יותר (כנראה שאני בכל זאת נהגת זהירה).
לפעמים אני לא יודעת לסתום את הפה וחייבת "לעקוץ" גם כשיודעת שזה לא יתקבל בברכה.
כואבת לי הברך!!!!! רננה??? הצילו!!!!

היום מתחיל עידן חדש בעבודה שלי. מחכה בכיליון עיניים. 45 דקות למניאק :-).

בגד הגוף שלבשתי למסיבה ביום שישי.
החולצה שלבשה ביתי בחזרה האחרונה למחזמר.
זוג גרביים שלו שעכשיו כנראה יישארו פה ויהפכו להיות שלי.
חולצת בית הספר של בני.
מפת השולחן מישיבת העבודה של אתמול בערב.
הסדין שכובס מתוך רצון להעלים את ריח הזכרונות.


החיים שלי על חבל כביסה.