ימים עמוסים ולחוצים, כמעט שוכחת שבחוץ סגר. בעבודה אצלנו טירוף. זאת אומרת שמי שעבד כמו נצנצ לפני תקופת הקורונה הלחוצה עודנו כזה, ואלה שקורעים את התחת מקבלים עומס כפול, כולל כסתח של הנצנצים. תכונה איומה של חברות.. ועוד יותר של אנשים.
מדהים אותי איך אדם יכול להיות בן אדם מקסים, חברותי ואוהב מצד אחד, והכי דרמה קווין ונצנצ בעבודה, עד רמה של להיות מכשול.. מדהים.. יש ימים כמו היום שבגלל הגבלות של התאריכים מצאתי עצמי ביום אחד דוחסת עבודה מכל מיני תחומים שאני מטפלת בהם לאורך החודש, ואילו פה ביום אחד. שגריר אחד הוציא אותי כמעט מדעתי ודרש ממני סבלנות על, מהסוג ששמורה רק לאבא ואמא. מצד שני הוא קרא לי young lady רק כי אמרתי לו שאני ms. ולא mrs. זה העלה בי חיוך וצחקוק קל.. חוכמה גדולה כשאני כמעט מחצית מגילו..
בשיא היום בין בקשות טענות מענות חשבתי שאני עוד רגע מטפסת על הקירות. או דופקת את הראש בקיר. ואז הגיע הרופא החביב עליי.
מאז שהוא התחיל לעבוד אצלנו ושוחחנו בטלפון (על עבודה כמובן) הוא החל לשלוח מדי חודש בחודשו יחד עם הניירת גם גלוייה כמו של פעם, ומאחור היה כותב לי דברים עדינים, איחולים ותודות. בפעם הראשונה קלע עם גלויית החמניות של ואן גוך.. איך יכל לדעת שזה הפרח האהוב עליי והצייר האהוב עליי? כל הזמן הזה חיכיתי שיגיע, הייתי סקרנית לראות מיהו, זה לא שיכולה לחבר בין כל השמות לפנים. בטוחה שהסקרנות היתה הדדית.
מס' דקות לפני שיצאתי לסופש ארוך הוא הגיע לפתח המשרד, הביא את הניירת, ואיתה עבורי גם אגרת חדשה ומארז שוקולדים בטעם קפה (איך יכל לדעת שבדיוק בשבועות האחרונים אני בדודא לטעם קפה?). התמוגגתי מולו כמו ילדה קטנה חח.. זה לא השוקולד (אני פחות בשוקולדים בימינו) אלא תשומת הלב האישית.. בימינו כשכל יום עבודה מרגיש כמו שלושה, ואף אחד לא יבוא לטפוח לך על השכם לאות הערכה- נעים לרגע לחוש בזה. אור בחשכה..
לא זוכרת מתי פעם אחרונה הרגשתי מחוזרת בלי להיות מחוזרת.. מה שכן, נראה לי שהוא קצת הופתע כשנגשתי אליו והזדהיתי (מאחורי מסכות כמובן). לא יודעת למה ציפה. מבוגרת יותר? נטולת קעקועים? ברונטית? לא יודעת, אבל הוא קפא לחצי רגע, ואחכ בין המילים למחוות, המילים מעט התבלבלו לו, ונראו בעיניו חיוכי מסכה. בחור מקסים. גבר מקסים, למען האמת.. מסתבר שהוא מבוגר ממני בעשור, איכשהו נראה ילדון, מי חשב.. הנה לכם, גיל הוא באמת רק מספר.
קטע קטן ממה שכתב לי היום (לאחר צינזור קטעים מזהים):
"טוב לדעת כשאני מטפל באחרים, שיש מי שמטפל בי...
אם XXXXXX (מקום העבודה) זה קלאסה, זה בזכות כל תשומת הלב, אז תודה לך יפעתי..."
ברגע הצליח להעלים ממני את כל ערמות הסטרס שהגוף שלי אגר בתוך עצמו. בכזו קלות..
איש טוב שנשלח ברגע הנכון כדי למנוע התמוטטות מוחלטת מעומס בלחצים מצטברים.
אחת לכמה זמן היקום מוצא דרכים קטנות להזכיר לי שלא הכל אבוד, עוד לא.. שאולי יש עתיד לאנושות.
אגב חשבתי על זה, אנושות שמוצאת מקומה הטבעי והאינסטינקטיבי בעת משבר גלובלי דווקא בכאוס במקום באיחוד. החיים הם לא "היום השלישי" מסתבר.. אז כעת שוב כבעבר. האנושות תאלץ לספוג פציעות עמוקות וצלקות על מנת לברוא חברה נאורה יותר. למה שנחשוב שהמאה ה21 תהיה שונה מזו שקדמה לה? המין האנושי כמו כל אינדיבידואל, מתבגר מהשטויות הילדותיות רק אחרי שנפגע. חזק. מקווה שבטרם אהיה על ערש דוויי אזכה עוד בימי חיי להיות עדה לעולם טוב יותר, בעיקר זה אל זה..