שלושה חודשים חלפו מאז שנכנסתי לפה.. מרגיש לי כנצח..
בזמן הזה היו 2 בדיקות קורונה ובידוד. כי אנשים מסביבי מסתבר מפיצי מחלות. בשתיהן כמובן יצאתי שלילית. לאחר שכל העבודה התחסנו ועקבתי בדריכות בנתונים הסטטיסטיים שלרשותי, חוויות של מי שסביבי וסביבם עם הקורונה, ואופן התגובה לחיסונים של כל מי שסביבי, יכולתי בסבירות דיי גבוהה להגיע להחלטה שעם המצב כרגע, עדיף להתחסן, גם אם זה חיסון זמני וביעילות נמוכה משל גלולות נגד הריון. אז מחרתיים אני אלך לעשות את זה גם. לצערי זנב או כנפיים בטח לא יצמחו לא משנה באיזה חיסון אבחר..
צירוף מקרים ביחד עם היווצרות תנאים, הביא לכך שהוצע לי תפקיד אחר בעבודה, יותר בכיר, ובעל אחריות רבה יותר. עד שאשטפשף בתפקיד והם יאשרו את ההעלאה (בכל זאת קורונה ושיט), אז פינקו בבונוס שנתי שלא ראיתי מגיע, למרות שהרווחתי אותו ביושר בכל יום ויום. זה רק נטע בי מוטיבציה לתת יותר מעצמי. כן, אני קלישאה. חלומו הרטוב של כל בוס. חינוך סובייטי, נימוס קנדי ולב ישראלי..
מרגישה שהחלקתי לתוך שבלונה משפחתית. שבלונה שבמחשבה לאחור תמיד דמיינתי עצמי שלווה בתבנית הזו. רווקה עם גרוש +1, ללא הנטל המצופה לגדל "+" כזה משל עצמי. וללא המחוייבות הזו דווקא עולה הבחירה לתת. לתת את כולי, בעיקר רגשית, לקשרים שבונים לך בית. לא. שבונים לך משפחה. זה כייף להיות חלק ממשהו גדול ממך ולהרגיש שייך. זו זכות לחוש כך..
אז הקורונה פורחת, הרי הגעש בהוואי ואיטליה ואינדונזיה (ובטח עוד ששכחתי) שמתפרצים בימים אלה שוב ושוב; העולם זועם, כך נדמה. ואולי הוא עוזר לנו לתפוס פרופורציות על כל מיני פרטים בחיים שלנו שאחרת לעולם לא היינו מכירים.
תהיו טובים אחד לשני..
Stay Safe
