אחרי 13 שנים נראה שאני הולכת לעבור דירה. הרגשה מוזרה.. כמו בכל דבר בחיים שלי אני אוהבת יציבות גם במגורים. אבל בחיים כמו בחיים הכל מתרחש לפי איזו תכנית גדולה שמישהו אחר טווה עבורנו, ואנחנו רק שותלים את חלקי הפאזל במקומות המתאימים, כדי לא ליפול..
השבועות והחודשים רצים לי ככ מהר שאני לא מספיקה למצמץ והנה, עוד רבעון חלף, עוד רגע נמצמץ ויגיע יומולדת, עוד רגע קטן והופ נחגוג את בואה של 2022. עוד נשימה עמוקה אחת ונצא לפנסייה. רגע סטופ. ריוויינד. לאן אני רצה? מה קרה לכאן ועכשיו שעוד רגע יהיה אתמול ושלשום..
חיה כמו בשיר את חיי מיום ליום, מנסה לתפוס שליטה על הבלתי נשלט, מנסה לשפר את עצמי, כמה שמתאפשר, כמה שמאפשרת לעצמי. ברגעים מתים בדרכים בין הבית לעבודה וחזרה, שוקעת לתוך מחשבות, מביטה על העננים, חשה במשב הרוח ונזכרת במי שהיה ואינו, במי שיש ועודנו, ובי שהיתה, שקיימת ומה שיוותר ממני.
מספרת לחברה שלי בהפסקת הסגריה על כוס קפה כמה חוויות שהיו לי כאן בכלוב. היא ונילית בפוטנציה, לו רק נתנה לעצמה לחוות יותר מאשר את בעלה החנון שאינו יודע לרגש או לענג אותה כראוי.. והיא אחת הנשים היפות שראיתי בימיי. כמו כולנו אינה מודעת לקרן שזורחת ממנה, כי הגבר שלידה שכח להזכיר לה מעת לעת שהיא כזו, יפה, סקסית, מוכשרת, מדהימה. וכל בגדי המעצבים שבעולם לא יחפו עבורה על החוסר הקטן הזה. לעולם.
אבל ככה זה. החיים שטווים עבורנו מלמעלה או מאי שם לא באים במשבצות מושלמות. גם ללא מפת דרכים. או ווייז.
אף אחד לא מקבל מושלם בחייו. כמו שהמושלם שלי הוא זניח עבורך, ולהיפך. ככה זה, סובייקטיבי.
אנשים שוכחים ללטף זה את זו במילים, בהתנהגות ועם הרבה חמלה. אלה נשארו מפוררים בפינות שנים נשכחות. שנות השמונים בעיקר.
מרגישה בתחילתו של שלב חשוב בחיי. המעבר הוא ללא ספק חלק מזה. אז לכבוד השינוי קיצרתי לעצמי את השיער, כולה 12 סמ, לא אתגעגע כי עוד רגע ויצמח חזרה לאורכו עד הישבן.. התחושה שירד ממני שק תפוחי אדמה מדבר כזה קטן עורר בי תקווה, אם אני זוכרת את הדברים הקטנים, למצוא משמעות גם בדברים שנוטים להתפספס, להוקיר רגע קטן, חמש דקות על הספסל מתחת לבית רק כדי לעשן סגריה תוך ליטוף חתול רחוב מתפנק.. שיחה של שעה עם ההורים.. לחרוט בי כל רגע ורגע, לימים בהם זה כל מה שישאר.
לאחר שנים וכמה פסיכיאטרים, הגעתי לאחד שנתן לי את האור הירוק אתמול להתחיל לרדת במינון של הכדורים, לנסות בהדרגה לגמול את הגוף מהחרא הזה שלטענתי לא עבד מעולם. שנתיים שדחפו לי חומרים שאני משוכנעת שאינם תורמים לי. והנה, התייצבתי מספיק כדי שנוכל להתנקות מהם. אולי אפילו להגיע למצב שבו לא אצטרך כדורי שינה כדי לישון שנת לילה רציפה..
שינויים גדולים בצעדים איטיים אך נחושים, לעבר השלב הבא.
