פאניקה.
דקות ארוכות היא עומדת שם בשתיקה. אני עומד מולה, ומחכה.
“רגע", היא אומרת מעבר לקיר.
נאסר עליה לומר דבר מלבד "אני מוכנה", אבל אני מתעלם.
הרעד בקולה ובגופה מסגירים את הכאוס המוחלט שהולך עכשיו בתוך הראש שלה.
אני ממשיך להמתין. היא מתחילה להתנשם, נלחצת לא רק מהסיטואציה אלא גם מהזמן שעובר בזמן שהיא חושבת.
“בואי ננסה משהו" אני אומר לה.
היא מתנשמת מהר עוד יותר, מתחילה לזוז במקומה.
“אני אביא לך כוס מים. את תכנסי למקלחת, תהיי שם כמה דקות ותחשבי אם את רוצה להיות פה. אם לא, את יכולה להתלבש ולצאת"
היא מהנהנת.
“חכי פה".
אני מביא לה כוס מים. היא לוקחת אותה ונכנסת למקלחת בדממה. אני סוגר אחריה את הדלת, מכבה לה את האור מבחוץ והולך לשבת על הספה.
את הדירה מאיר כרגע רק אור הפלאפון שלי. אני קורא שוב את ההודעות האחרונות.
רק לפני 4 שעות היא ענתה לשאלתי שהיא "לא לחוצה".
אז בחרתי לשנות את זה.
ההוראה הראשונה הגיעה בזמן שהתארגנה לצאת לכיווני. היא נדרשה ללבוש שמלה. ולכך מטרה מאוד ספציפית.
ההמשך הגיע כששלחה לי שהיא בכתובת.
“עכשיו קחי כמה דקות לקרוא את ההוראות. לאחר מכן אתן לך את מספר הדירה.
1. את מורידה את התחתונים טרם כניסתך לדירה.
2. הדלת פתוחה. את נכנסת הביתה עם התחתונים ביד. מבטך מושפל. את לא מביטה לתוך הדירה וגם לא עליי, לפני שארשה לך לעשות זאת.
3. את סוגרת אחרייך את הדלת ונשארת בכניסה בלבד. לא יותר מצעד אחד פנימה.
4 מימינך שולחן קטן ועליו קופסת פח.
מעליו נמצא המתג שיתן לך מעט אור בשביל להתארגן.
5. את מדליקה את האור הקטן. מורידה את קופסת הפח מהשולחן. את מתפשטת ומקפלת את בגדייך ומניחה אותם בצורה מסודרת על השולחן.
6. את מוציאה מהקופסה את הכבלים שלך ומחזיקה אותם בידייך, מגישה לי אותם על מנת שאכבול אותך. ראשך ממשיך להיות מורכן.
7. כשאת במצב הזה, את אומרת "אני מוכנה". אינך מורשה לומר שום דבר נוסף ללא אישור.”
לאחר כמה דקות של המתנה, היא יצאה מהמקלחת. כוס המים שקיבלה היתה עדיין מלאה.
היא עמדה שם, עדיין מתנשמת. מחפשת את הכוחות לעשות את הצעד.
עברו עוד כמה רגעים עד שלקחה נשימה עמוקה, בלעה את רוקה, ואמרה "אני מוכנה".
הזזתי אותה כך שתעמוד מולי.
אין ספק שהצלחתי להלחיץ אותה.
ההוראות שהגיעו רק כשעמדה בפתח הבניין. החיפוש אחר המתג בתוך דירה חשוכה לגמרי. האור המאוד מועט שקיבלה לשאר המשימות שלה (המתג שהותר לה להדליק היה של האור במקלחת. הדלת של המקלחת היתה סגורה, כך שהיא קיבלה רק מעט אור דרך החלון של הדלת). הכבלים שלה (דחפתי לקופסה עוד שרשרת שלא התכוונתי לשים עליה. רק בשביל להוסיף עוד משקל). ובסוף כל זה – לעמוד עירומה באור קלוש, והעומד מולך נמצא באפלה מוחלטת, ואינך מורשה אפילו לנסות להביט בעיניו.
ועם כל זאת, היא ביצעה את כל המשימות בצורה כמעט מושלמת, והביאה את עצמה לרגע שבו היא אומרת "אני מוכנה".
עכשיו הגיע הזמן להירגע. היא הולכת להתנסות באזיקים בפעם הראשונה. אני צריך אותה כמה שיותר צלולה, מודעת, מפוכחת.
“תסתכלי עליי", אמרתי לה.
כבר לא ההוראה שלי מנעה ממנה להביט בעיניי. הפעם המחסום היה פנימי.
הנחתי את אצבעי מתחת לסנטרה והרמתי את מבטה.
“אני בן אדם. רגיל. אני לא מפלצת. בן אדם רגיל עם עבודה רגילה וחיים רגילים. בדיוק כמוך.”
היה לזה אפקט חיובי. אבל היא עדיין היתה קפואה.
המשכנו לדבר כך עוד כמה דקות. בכל פעם היא נתנה לי עוד הצצה לתוך הסערה שמתחוללת בתוכה. היה נראה שהרבה מזה מתמקד בכלוב שהיא ראתה בתוך הדירה.
“אוקי, בואי נוציא אותו מהמשוואה. אני מבטיח לך שאת לא תכנסי לתוכו, עד שלא תאמרי מיוזמתך את המילים ‘אני רוצה שתכניס אותי לתוך הכלוב הזה’".
גם זה שיפר את המצב. הכלוב נוטרל. הפחד הבא היה הלא-נודע. היא לא דמיינה שהמפגש שלנו יתחיל כמו שהוא התחיל. והיא פחדה שמחכות לה ממני הפתעות נוספות מהסוג הזה. היא פשוט היתה קפואה.
“בואי. נתחיל באיזי. מפחדת מהאזיקים?”
דווקא הפעם היא השיבה בשלילה. זאת התפתחות. אבל לא בניתי על זה יותר מדי. זאת הפעם הראשונה שלה באזיקים.
“בואי נשים לך רק אזיקי ידיים. בלי אזיקי רגליים ובלי לחבר אותך לשרשרת ההיא. נשב על הספה ונדבר בחופשיות. אני לא אגע בך או אתן לך הוראה לפני שנכריז ביחד שסיימנו לדבר".
היא הסכימה.
היא ישבה על הספה, עירומה, אזוקה בידיה. היא ביקשה גם לקפל את רגליה ולהניח אותם על הספה. אישרתי לה.
דיברנו, והפאניקה שאחזה בה בהתחלה המשיכה להתמתן בהדרגה.
“איך האזיקים?” שאלתי אותה לאחר כרבע שעה של שיחה.
“לא מפריעים לי" אמרה.
“שנוסיף גם אזיקי רגליים?”
הוספנו, וחזרנו לספה באותה המתכונת.
ישבנו ודיברנו עוד חצי שעה. היינו כבר שעה וחצי בתוך הפגישה. הזמן טס.
“איך האזיקים?”
“לא מפריעים לי". שומרת על קונסיסטנטיות.
“מצויין. רוצה להתנסות בהם קצת?”
“מה למשל?”
“אעשה לך סיבוב בדירה. בשביל זה נצטרך להכריז שסיימנו את השיחה. מוכנה?".
“כן".
הורדתי אותה על ארבע. תפסתי אותה בשיערה ולקחתי אותה לטיול בדירה. הראיתי לה את שולחן העבודה, את המטבח, עברנו ליד הכלוב והבטנו בו מבחוץ, הראיתי לה את ארגז הציוד (עם הבטחה שהוא לא יפתח הערב), חזרנו לסלון וראינו שוב את הספות, הכורסה, את פינת הטלויזיה, והצצנו לתוך המרפסת. בסופו של הטיול, חזרנו לשבת על הספה ולדבר.
“היה נורא לזחול באזיקים?”
“לא"
“מצויין. אני רוצה שתבלי בהם הרבה".
“אולי לא הייתי צריכה לומר את זה".
“יהיה לך קשה להשאר בהם לאורך זמן?”
“לא, זה לא זה.”
“ממה את מפחדת?”
“אני מפחדת ממך. אחרי הפתיחה הזאת, אני לא יודעת למה עוד לצפות ממך".
“תראי, המצב שלך כרגע עם האזיקים הוא די קרוב למצב הרצוי מבחינתי. אני לא הולך להחמיר את התנאים שלך בהרבה מהבחינה הזאת"
“אוקי, אז נח לי במצב הזה".
“יופי. מה עכשיו מלחיץ אותך?”
“אתה. אני לא יודעת מה אתה הולך לעשות בי.”
“את תיארת לי את הגבולות שלך. אנחנו תמיד נפעל רק בתוכם, והכל בהדרגה. אני צריך ללמוד אותך. אני לא אפתיע אותך עם משהו קיצוני לפני שתהיי מוכנה לכך".
לראשונה הערב, חיוך הופיע על פניה.
“אני רוצה שתפתיע אותי".
--- המשך בפוסט הבא ---
