איה

יום ארוך אבל טוב בעבודה. 

שיחרור מוצר זה תמיד יום שמח. 

זה השני שלי פה (ככה זה כשאת מעורבת ב-כ-ל פעילויות הפיתוח. הרבה בלגן. אבל גם הרבה אקשן ושימחה). ואז, למרות שאני רק 4 חודשים שם, אומרים לי "בלעדייך זה לא היה קורה". אני לא מאלו שעפים על עצמם. בתי קברות מלאים בכאלו שאין להם תחליף. זו עבודת צוות. ואני רק הייתי האדם הנכון, עם הידע הנכון ובזמן הנכון לתת פיתרונות. זה הכל. אבל זה נעים. זה נעים לשמוע. זה נעים לעבור במסדרון ולקבל חיוכים.  

ועכשיו נכנסתי הביתה. ובא לי להמשיך את הנעים. שמישהו יקח את גופי הארוך והדשן ויעשה לי נעים. יש לי כל מיניי מחשבות בראש. על מסאז' ושיחה. על להתחיל לאט. על חשמל שמצטבר בקצות האצבעות. על ידיים שעוברות על הגוף. על לישה. על חפינה. על האצבעות שלי שמלטפות, ואוחזות וציפורניים שננעצות ושורטות. ושיניים גם הן. אנקות שלך מול גניחות שלי. ורטיבות שפושה, קודם כל זו של זיעה בין שני גופים צמודים, ואנחנו נשארים צמודים בתוך האינטימיות הדביקה. והרטיבות ממשיכה לזרום מנקבים אחרים בגוף. לשון שמלקקת צוואר ואוזניים. יריקה שנמרחת על הפנים. משקל הגוף. מגע העור. ריח. שיער. זיפים. קימורים. נשימה.  

נשיקה.  

בוא ותנעים את זמני. תמשיך את היום הטוב הזה לתוך הלילה. ועם אור ראשון תתפוגג ותהפוך לזיכרון מתקתק. זיכרון ששמור במגרת הדברים הטובים.