היה גבוה. 1.90+ וחתיך
הוא היה גבר מרשים.
עם בלורית שחורה, זקן ושפם. ומיקטרת (לפעמים סיגר). הוא היה מנכ"ל של חברה. הכיר ראשי מחלקות בכל בתי החולים בארץ. פרופסורים בכל באוניברסיטאות. בתקופה מסויימת, הוא היה ה go to man בכל מה שקשור לביולוגיה מולקולרית (תודו שלא ציפתם לזה). תמיד היו לו מכוניות גדולות. אירופאיות או אמריקאיות. היו לו משרדים ברמת החייל. הוא אהב מסעדות יקרות ודברים יפים.
והוא היה השולט הראשון שלי.
הוא קבע לי מה ללבוש, מתי אוכל ואם אני רעבה, מתי לקום ומתי לישון. עם מי אני אתרועע. הוא בעיקר מצא אותי בלתי ראויה. המזל שלי שהייתי חכמה, זו היתה מעלה ראויה בעיניו והורשתי להפגין את זה. כל עוד כמובן זה לא הוביל אותי למחשבה חופשית מידיי. וכמובן, שהוא לא היה שם בשבילי כשהייתי צריכה. ברור שלא נפשית, אבל אפילו לא טכנית.
גרתי איתו 20 שנים ו 11 חודשים.
וגם אחרי שעזבתי הייתי מגיעה לעשות קניות בסופר ולעשות כביסה. וגם לגהץ. את כל החולצות המכופתרות שנרכשו בחו"ל. חליפות נוקו בניקוי יבש לשימחתי.
ואני הכרתי את כל השקרים שלו. את כל הפחדים שלו שהאמת תצא לאור. אני ידעתי על הביקורים בבית של ההוצאה לפועל לעיקול של מטלטלין. אני ידעתי שאין לו את ההשכלה שהוא הציג שיש לו. שהיה לו נח לספר שבעבר הוא עבד במקום שהחשאיות חשובה. אני יודעת שהוא לו מי שהוא טוען שהיה. אני ידעתי שהאמריקאית הגדולה נרכשה במיליון תשלומים. אני זו שבאה הביתה עם מזומנים כשהחשבון הוקפא (יותר מפעם אחת). ואני זו שראיתי אותו רועד כל פעם מחשש לדחיה. מוכן לצמצם את עצמו, להעמיד פנים שלא צריך ורק לא להסתכן בלא.
אז עכשיו, כשאתה יודע איך גדלתי, אתה באמת חושב שאתה יכול להתעלות על זה? שתתן לי משימות? תעצב לי את המחשבה? תתערב לי בבגדים? באוכל? תגיד לי לכתוב? ויותר מזה, אתה לא חושב שאני רואה את החולשות שלך?
אני סאבית כי אני רוצה לתת. כי אני רוצה להרגיש עטופה ונאהבת. ולתת יותר מזה חזרה. אנחנו אנושיים. בלתי מושלמים. מה שנשאר לנו זו אהבה.
❤