אקוסטיקה

זה מכוון אליך, כן כן, אליך. אותה אחת שמתכתבת באוטובוס עם בן זוג/שולט והאמירה האחרונה שלו הופכת את המעיים ועוברת את הגבול. אותה אחת שניצבת מילימטר אחד מעבר לגבול שלה לאחר שנדחפה אליו בעדינות על ידי זוג ידיים אוהבות. אותה אחת שרוצה לומר "לא" אבל יוצא לה "כן" במקרה הטוב או פשוט כלום במקרה הרע. אותה הפעם שהיא אמרה זה "גבול קשיח" והוא אמר "ברור", כשפחות מחודש אחרי מצאה את עצמה מרככת אותו בעדינות כדי לרצות אותו. אותה אחת שבוכה תוך כדי, כי הבכי הרי עושה לה את זה, אבל הפעם זה בכי אחר והוא לא שם לב. אותה אחת שרוצה להיות מרכז העולם של המישהו, אבל תסתפק בלהיות סתם עוד לווין של סתם מישהו.

והרי בדיוק בשביל זה יש מילות ביטחון: "***** אתה מגזים", "אדום", "קנגרו", "אננס", "השם של סבתא שלו", "צהוב".

וזה הדיסוננס. היא טובה רק לכאב. אין דבר כזה מילת בטחון בשליטה מנטאלית. היא מפיגה את הקסם מהסיבה הפשוטה שהיא מזכירה לך טוב מאוד שאתה לא באמת קורא לה את המחשבות, וכשאתה מסתכל בתוך העיניים שלה אתה לא באמת רואה את הנפש שלה, אלא רק את גלגל העין האנושית שלה: קרנית, רשתית, ופוטורצפטורים שרגישים לאור. וכשהיא תגיד לך את מילת הביטחון, היא תשחוק לך את הרצפטורים. פוף. הקסם פג. היא לא תכין יותר בבוקר קפא בהתרגשות, כי אם בתסכול. היא מקולקלת ולא מספיק טובה. רצפטורים.

אז מה כן? מסתבר, שפשוט כדאי להכיר את מי שמולנו. בלי מילים גדולות.

"

מוקדש למושי היקרה, שספגה עוד מט מהדהד...

תמיד רגע לפני. רגע לפני שגומר הוא מוציא. רגע לפני שהיא גומרת הוא מפסיק. רגע לפני שהיא נשברת הוא נסוג, רק סודק קצת, שיהיה לו מאיפה לחדור. רגע לפני שהיא בוכה הוא כבר מכין את הטישו. רגע לפני התהום הוא מזהיר. רגע לפני ההתרחקות הוא אוחז אותה בשתי הידיים חזק. כל כך הרבה רגעים בכל כך מעט זמן - מי ייתן ורק יתרבו, יעמיקו ויתמשכו להם לרגע אחרי, אבל רק לרגע.

אז תמיד תזכרי, רגע לפני שאת באה בקביעה מטופשת בסגנון של "סיימתי לדבר אתך להיום", ש"*** ****** ***** ****".

בחיבה מתדייקת,
א"ר.

"

היא הואשמה לא פעם כ"שולטת מלמטה", ואני יכול להבין את התעתוע הזה. יש אנשים שמפרשים את ה"אתגר" כ"שולטת מודחקת". אבל האמת היא שהיא בדיוק ההפך המילולי מזה: היא תופעה נדירה ביותר שנקראת "נשלטת מלמעלה". נשלטת לא מתוך רצון לרצות, אלא נשלטת מתוך רצון להתמסר. התמסרות מלאה ומחוברת לעצמה. והאמת היא, שיש שם כמה נתקים לאחרונה, כל מני קיטועים ספוראדים בתוך אחד המוחות הקוהרנטים והחריפים שנתקלתי בהם. בין הנוירונים במוח שלה יש בורות שחורים, תהומות. ואני, באמת שלא עושה שום דבר מיוחד. זה לא שיש ברשותי איזשהו מפתח או קוד או חוברת הדרכה. כל מה שאני עושה, זה רק בונה גשרים בין התהומות במוח שלה, בלב שלה ובכוס שלה. כאילו שבמשך שנים הוא ניצב לו שם, המוח הזה, קוהרנטי כמונוליט מושלם. בלי שום סדק. תמיד עונה. תמיד מחזירה. תמיד בלתי מושגת. או איך שהיא נסחה באחד הרגעים בהם הכל היה מחובר שם ונטול אמנזיות טרום אורגזמיות: "כי ביצ׳ תמיד נשארת ביצ׳".

האמנם?

ואני מחבב את הביצ׳יות הזו. את הנשכנות. ולא מהסיבה השכיחה של "לשבור/לאלף את הכלבה/הסוררת". אין לי בעיה שהיא משתלחת וקורעת לגזרים כל חתיכת בשר שמגיעה לפה שלה. משתסעת בהם כמו משוגעת. שוחטת כל גבר שנקרה בדרכה לחתיכות. והאמת היא, שהיא לא רעה בזה בכלל. היא פצחה אותו, את הגנום הגברי. היא לא רואה בן אדם, היא רואה רצף שורות של ATCG שהיא כורכת מסביבה כמו צעיפים שעשויים מנוקליאוטידים ששזורים בפונקציה שכל אחד ממלא עבורה. וכך, לאורך השנים, היא צברה לה שלל מעריצים אותם היא תולה על קולבים בארון הגברים המשומשים שלה. ולכל אחד תפקיד. היא צריכה לקבל פרס נובל להבנת נפש האדם ולתמרון גברים חרמנים/רגישים/חכמים - או בקיצור, גברים באשר הם. ואיפה אני נכנס בתוך החדר הזה, שהאורות בו מתחזקים מיום ליום? אני נכנס ברווחים. בבורות ובתהומות. ואני בונה שם גשרים על גבי גשרים ומטייל לה כמו תייר בתוך הלב. בוחן את כל האטרקציות. כזה שעוד לא החליט אם הוא הולך להגר או לסיים את החופשה. אבל הגאונה הזו, אותה אחת שאני מדליק ומכבה בלחיצת כפתור, היא פשוט משהו אחר, וזה הקסם.

אין ספק שיש משהו שיכול להרתיע במעטפת מבעד לחיבור העמוק, הרי היה נכון יותר ללכת על מישהי צעירה בכמה שנים ורווקה שעם החבר הראשון שלה לא דברה בטלפון ציבורי. פשוט יותר מחד, וידוע מראש מאידך. הרי הייתה קורע אותה לגזרים בכמה שבועות של מילים יפות שהיו יוצקות אותה לתוך תבניות של קרח. אז מה גורם לי לבחור דווקא בך מכולן? ויותר מזה, לעבור מגוף שלישי, לגוף שני?

כי את מהדהדת בתוכי כמו הענבל שאני מחפש. את נעה ונדה באי שקט עצבני, עם קורט של פחד אפילו, והמכות שאת נותנת בדפנות שלי מרעידות את שנינו. כי במקום לצקת אותך לתבניות ולשים במקפיא, כמו שאני נוהג בדרך כלל כידוע לך, זה גוף אל תוך גוף אל תוך גוף שנוזל. ועכשיו אספר לך על שלושת הגופים השונים.

את הגוף הראשון אני לימדתי אותך להעריך מההתחלה. את זוכרת את זה? איך בתחילת התקשורת בינינו הבנתי שצריך לשבור משהו באגוצנטריות שלך. אני ראיתי בה משהו לא עקבי. באגים בקוד. ופשוט שלפתי אותו, את הציר שהחזיק את הזחיחות העצמית המרגיזה הזו (כן כן, את צודקת, זו אותה אחת מאקוסטיקה שעושה חשק לאגרוף), אותו ציר שבסובו מאפשר לך לחוג סביב עצמך ולהקנות לך יציבות מסוימת. "אני לא מרשה לך להשתמש בגוף ראשון בתקשורת אתי עד להודעה חדשה". ואת בהתחלה לא הבנת מה אני רוצה ממך, עד שהבנת. מלהתרכז בעצמך, התחלת להתרכז בי. זה היה השלב הראשון.

לגוף השני, שהוא אני, את מתמסרת לאט לאט. ואני אוהב את הקצב הזה שלך. הכל עושה באיטיות, ולי יש זמן. אני קשה אתך. את תגידי כל דבר עשרות פעמים עד שזה יהיה בדיוק בטון, בדיוק בעצמה, בדיוק בדיוק. כי את רוצה להיות בדיוק בשבילי, אבל את יודעת שלעד את תהי רק בערך. קירוב טוב. רחוקה באפסילון משלוות נפש, וזה בדיוק מה שממשיך להרעיד את הפעמון.

ועכשיו לגוף השלישי. שלושת הנוכחים הנפקדים של הקשר שלנו, שנוכחים יותר מיום ליום שעובר. אלו הם הבורות היחידים שאני לא צולל אליהם, לא זורק אבן, ובטח של בונה עליהם גשר. כי את הנשמה שלך אני הולך לקרוע לשלוש חתיכות. אחת תמיד תשאר אצלך ולא אגע בה לעולם, אחת לנצח תהיה אצלי ולא תוכלי להחזיר אותה אליך אף פעם, ועוד אחת אני אקח ואחזיר לסירוגין. וברגעים האלו, בהם שני שלישים מהנשמה שלך יהיו אצלי, את תהי שלי לחלוטין.

בחיבה מתגברת,
ועוד רגשות שמתדייקים מיום ליום,
א"ר.

יי

וכשתצאי מהחלקה שלך, אני אמתין לך שם. עם שרשרת כסופה ביד אחת ומפתח ביד שניה. אני אצעד אליך באיטיות מהקצה השני של החדר. את בהתחלה תתקדמי אליי גם, עד שתקלטי סימון קטן ביד שמסמן לך לעצור. אני אעצור מטר ממך. אבחן אותך. את תהי לבושה לגמריי. את תבואי לפתוח את פיך יחד עם מחוות יד קטנה ואני אגיד לך בפשטות "בלי לדבר ; בלי לזוז ; בלי לנשום ". ועכשיו את הפסל שלי. לא זזה. שותקת. עוצרת נשימה. כעבור 57 שניות אזרוק לך "תנשמי". את תתנשפי במהירות כשאתקרב אליך עוד צעד. אני אסתכל לך עמוק אל תוך העיניים הרעבות שלך. עיניים שרוצות להזיז את היד, ללטף. לגעת. לשמח. אבל אני רק אגיד לך "יד", ואת תושיטי אותה. ישר. מושטת קדימה מתוחה.לא זזה, עדיין פסל. "מספיק לנשום". את תקחי נשימה ותחזרי למצב סטטי. אני אקח את השרשרת ואניח לך אותה ביד. היד שלך תרעד בחוסר יציבות. את תסתכלי עליי במבט מפוחד ונחנק ואני אתקרב אליך. פנים מול פנים. 2 ס"מ מפרידים בנינו. ואז אתן לך לנשום, ואת תתנשפי במהירות כמו כלבה שחם לה. אני אשאף את הבל הפה שלך ואהלך סביבך. אני אנשוף לך בעורף בעדינות ואטייל לך עם אצבע לאורך חוט השדרה, והוא קשה. הוא שם ולא הולך לשום מקום, העמוד שדרה שלך נשאר שם בכל רגע של התמסרות, עד לרגע שאתקרב אליך לאוזן ואלחש לך: "פסל יפה שלי, את יודעת מה יש לך ביד. ואני מתלבט אם לתת לך לזוז". אני ממשיך לחוג סביבך במעגלים כמו לווין. אני נעצר ומביט בך. כמו אותם פצועים אנוש, כמו ג׳וני שב משדה הקרב, אין לך הרבה איך לתקשר. את רק תסתכלי לי בעיניים ותגידי אתן הכל "תן לי לזוז ולא אאכזב, אני יודעת מה אתה רוצה ממני". ואז, אזרוק לך לחלל האוויר "אני רוצה שתתני לי את הכל, לא באתי לקחת ממך כלום. באתי לקבל. אני לא שם לך את הקולר". עדיין דוממת לא זזה מילימטר. נושמת בקצב אחיד, עד שלפתע נזרקת לחלל האוויר האמירה "לזוז, לא לנשום". ואת, תדעי בדיוק מה לעשות. את תקלרי את עצמך עם השרשרת שאביא לך. בדגש על את. לא אני, את. את המפתח אני אשים לך ביד השניה באותו הרגע ואת תחזיקי לי את היד חזק, ואני לא אכעס שזזת כי אני יודע מה מניע אותך. וככה, אחרי שקלרת את עצמך ואני נתתי לך את המפתח אני אומר בקול ברור: "לדבר".

ומה תגידי לי אז?

"

-בהערכה והתפעלות על האומץ, לבתולה בחור הרביעי-

"

אמנם כשהייתי קטן הייתי מחובבי הלגו, אבל אתך אני לא רוצה לפרק ולהרכיב מחדש. את ניצבת ככה מולי זקופה, על 2, בוגרת. עם גוף וחשק מיני של בת 24 וראש מבוגר בעשור. ואני, מה אני עושה לכאלו לרוב? מפרק ומרכיב. לרוב לוקח איזה קוביה ושומר אצלי, שתמיד ירגישו חסרות.

ואתך? אני אוהב את השלם. את יצירת אומנות של סנדלר ברוטאלי ובור. סנדלר גאון ורשע. מה שזה לא יהיה, חומרי הגלם או היוצר - את קסם. עבור הרוב את כישוף במקרה הטוב, או קללה במקרה הרע. שד שרודף. אובססיה. מחלה. פצע פתוח. ועבורי, את קסם.

ושלא תביני, גם אותך אני אוהב לפרק. לקחת לך איזה חלק ולהשאיר אצלי, להוסיף איזה משהו שלא היה - אבל בסוף אני מחזיר הכל למקום כמו שהיה, ותולה אותך על הקיר. פורש אותך כמו סדין שתכסי את הקירות שלי - שם אותך ברקע. הרקע שאת כל כך מפחדת ממנו, ולומדת אט אט לאהוב אותו. כי לי יש את חלקת האלוהים שלי שם אסור לך להכנס, ולך יש את שלך.

וכשתצאי מהחלקה שלך...

"

-קטעים בעצמה מתגברת לבתולה המתחדשת-

שמרי נפשך, כי זה הדבר היחיד שהולך אתנו הלאה. אל תשרטי אותה ושתדלי לא להכתים. אל תתני לו לבלוע אותך. תתמסרי, אבל בעדינות. אף פעם לא פגישה ראשונה. אל תרגישי חזק מדי. תמיד תעמעמי קצת את האור, שלא יסנוור. תנסי, ואני יודע כמה זה קשה, להנמיך את הקולות בראש. אל תתני לשלווה שהוא משרה לבלבל אותך, זו תלותיות, וברגע שהוא ילך עולמך יחרב עליך. אבל הוא? יש לו ניסיון. שנים בביצה הזו והוא מתורגל בפרידות האלו, בחיתוכים. ומה את? את אפרוח מסכן שצריך שילעסו בשבילו. שיתווכו עבורו את העולם האכזרי והמבלבל הזה.

אז תזכרי אפרוח,
שמרי נפשך.

והן מסתובבות מולי אחת אחרי השנייה כמו המתקן ההוא בלונה פארק של הקרוסלת סוסים המסתובבים שלוקחים אליה את הילדים. דוהרות וקפואות. כולן בתנועה, אבל דוממות. שקטות. מתות. פעם בכמה דקות אחד מהסוסים ממצמץ, אולי מצליף בזנב הפלסטיק שלו, שכמו נשפו בו רוח חיים לרגע. ואין כל עניין בלרכב על הסוסים האלה. הכל צפוי.

ועד שאתה נתקל במשהו לא מפלסטיק שהוא לא חלק מהמתקן, המתקן יסתחרר בטירוף כדי לבלבל אותך, למשוך את תשומת הלב אליו בחזרה. אבל המתקן הזה, פשוט לא שווה את זה. מה שחשוב באמת, זה הרקע.

"

למושה שלי,
בשימת לב רבה לפרטים,
מגיש לך את ציפויותי ותהיותי על מגש:

ומה תעשי, כאשר הוא יאפיל כחדר? כאשר תאכזבי ותאמרי משהו שתתחרטי. כאשר תהי ילדה רעה, אשה רעה ואפילו מאהבת רעה. את תדעי הייטב שאת פשוט לא מספיקה. את תעמדי על קצות אצבעותיך בחדר החשוך ולא תגיעי. כל פעם שתהי ליד ותרגישי את זה ביד כבר הוא יקח לך את זה וכל פעם שתרגישי בנוח הוא יזרוק משהו לחלל האוויר שיגרום לך ללכת על קצות האצבעות. וזו, הפוזיציה האהובה עליו מכל, בחורה שעומדת על קצות האצבעות. אפילו יותר מהבנאליות של "על 4". קטנה וחסרת חשיבות, עם כל תנועה מתפתלת שלה כלפיי מעלה, הוא פשוט ירים את ידו רק בקצת ויוציא את השלווה מטווח ידה. ובסופו של יום כך היא תשאר, מקפצצת ומתפתלת בנסיונות נואשים לקטוף את אותה זמורה חבולה, שמעת לעת תמטיר עליה ענב בודד לנפש הרעבה. וגם אותו, היא תצטרך לצוד מהרצפה כמו חיה, מחפשת את הענב הבודד דקות ארוכות, בחושך על הרצפה המצוצחת.

והחדר הזה צריך להיות מואר. איכשהו. אחת היא ניצוץ בחושך ואחת היא להבה. הניצוצה מתפוצצת בהבזקים ספוראדים לכל כיוון לסמא עיניים שהתרגלו לחשכה ואורות עמומים. שאותו גוף עיוור יחכך את הכוס כל כך חזק בלב עד שיצאו גיצים שישרפו את בשרה הערום ויחממו את גופו הלבוש. אבני הצור שלה הם הכוס והנפש. לאחרונה נמאס לי מהגיצים. לא עוד גיצים. להבונת יציבה ומאירה שמרקידה צללים על קירותיי. עששית קטנה שכל עוד תספק לה את מה שהיא צריכה היא תמשיך לבעור. וזה לא אכפת לי מה הדלק שלך, או אפילו מי נותן לך אותו. כל מה שאני רוצה, זה שהאור שלך יהיה מלהבות מרקדות ומטילות צללים ולא מניצוצות מתפוצצים. אור יציב ולא הבזקים ארעיים. אני אניח אותך במרכז החדר על גבי שרפרף עץ קטן, ואת פשוט תבערי ותטילי צללים על הקירות שלי.

אני אהיה החדר. את הלהבות. הוא העששית והם הדלק. וכמו באנטיתיזה למשל המערה של אפלטון, מה שבאמת אמיתי, זה הצללים.

אז אמרנו אקוסטיקה. אמרנו צללים. את כבר יכולה להבין את הקו המחבר.

בחיבה מתגברת,
א"ר.

"

"

הסיפור של ענבל הוא הסיפור של כולן. עדינה ומהדהדת. יודעת בדיוק מה היא רוצה, לא מסתכלת לאחור. גזרה סבירה, עיניים חמימות וחיוך גזור. וזה היה הקסם שלה: החיוך. תמיד יש בהן איזה פרט שובה. פעם זה עיניים שאפשר לשקוע בהן, פעם זה כפות ידיים שובבות ופעם זה חיוך גזור.

והחיוך העקום הזה, הקצת יהיר, כאילו הונח על פניה ברישול. הוא הונח על הפנים שלה כמו שחולצת טישירט גזורה מונחת על בחורה כוסית, ככה שהיא גורמת לך לרצות להוריד לה אגרוף. אבל האמת היא, שאיך שהיא הייתה פותחת את הפה היו סולחים לה על הכל. על החזות היהירה, על החיוך המתנשא, על העיניים הנעצמות. כאילו ששום דבר לא יכול לעניין אותה. עוד רגע והיא נרדמת. תמיד היא זאת שתהדהד באנשים. תמיד היא תרפרף על פניהם, כמו נוגעת ולא נוגעת בכל הנשמות נגיעה קלה, וחורכת בצלילים עדינים את עור התוף של כולם.

והאמת היא, שהיא בכלל אהבה לקבל מכות תוך כדי סקס. אבל זה כזה זניח, כי הרי אין כל קשר בין מי מחזיק בשוט לבין מי שולט. בבדסמ זה כזה מתעתע מי למעלה ומי למטה. לפעמים זה שמחזיק בשוט, הוא גם לגמרי במקרה למעלה, ולפעמים לא. מה שבאמת חשוב זה מי מהדהד בתוך מי, מי הענבל ומי הפעמון.

בסוף כולן רוצות להיות ענבלים. כולן רוצות להדהד בתוך מישהו. שההד שלהן ישאר בחלל האוויר גם כשהן כבר לא רוטטת בחלל הפעמון. אבל כדי להדהד בתוך מישהו את צריכה לרעוד באי שקט. את צריכה להטלטל מצד לצד בתנועה הרמונית עד לדעיכת האמפליטודה. וכשהיא דועכת, לא משנה מה תעשי - את כבר לא תהדהדי בתוך אף אחד בשום מקום אף פעם.
"

אז אמנם זה רק שלך, אבל הרעיון כל כך קסם לי שאני משנה את שם הבלוג: אקוסטיקה.

ההוא שמזהירים מפניו. כן, כן, בדיוק הוא. אותו אחד שבחורה פגועה תפרסם את הניק שלו בחמת זעם או תשמיד את כל הפוסטים שכתבה עליו ברגע ההבנה. אותו אחד שלא באמת היה שם אתה עד הסוף, אבל חישב את מהלכיו בצורה מדויקת ככה שלא ניתן להאשים אותו, "אני הזהרתי מראש, ואת בחרת להתקרב". אותו אחד שאהב להכנס לחלומות, לפתוח את הקופסאות השחורות, לקשור נפש בנפש - זה תמיד אותו הסיפור. זה מתחיל בסופרפוזיציה ונגמר באמביולנטיקה.

הן תמיד בהתחלה בסופרפוזיציה כולן. זו החליפה שלך ששמה אותן שמה. החליפה הבדסמית המדויקת שמחויטת בקור, שליטה עצמית, ציניות וקיטור של חיבה. כזה שרק קצת שורף, כוויות דרגה א'. הקול הנמוך. המבט החודר הלא מפשיט, זה שנותן להן מצג שווא כאילו הנפש שלהן יפה או מעניינת. הכל כדי להוליך אותה לאמביולנטיקה. שתרצה ולא תרצה, או יותר נכון לומר: שתרצה למרות שהיא לא רוצה. הלשבת במושב האחורי, הלשלם עליה למרות שהיא מעדיפה שלא, הלומר בדיוק את מה שתרצה לשמוע, בלי להתכוון אפילו לשניה, רק כדי ללכוד אותה. הלהתכתב עם 5 בנות במקביל, כולן בסופרפוזיציה. הן קיימות ולא קיימות, הן עולם ומלואו ולא כלום. כל תכליתן למלא את העולם הריק שלך. המהדהד באין שלו. אין בו כלום, פרט לשלוש צ׳טים של ווטסאפ, חלון קיק וחלון האנגאווט פתוחים. אין בו אינטימיות. אין בו חיבה. שלא לדבר על אהבה. לפעמים יש איזה שנינות או החלפת דבר או שתיים אינטיליגנטים. רק רוע שנשפך על כל אותן אומללות לא אשמות. רק תקווה לתיקון שמתרסקת כל פעם אל תהומות הפחד, נהר הכאב שהן טובעות בו. נהר נרקסיסטי ואגוצנטרי שאי אפשר לעצור את הזרימה שלו. מים רבים יש בנהר הזה. והמים האלו מכבים הכל: אהבה, תקווה, יאוש. הן משום מה חושבות שאם הן יתנו יותר זה ירפא את היצרים האפלים, זה יתן מרגוע. אבל הסופרפוזיציה לא עובדת ככה. כשאת נותנת הכל בלי להשאיר אצלך כלום את חוטאת לעצמך. תמיד תשארי קצת אמביוולנטית, תמיד תשמרי חתיכה קטנה אצלך שאף אחד לא יקח: שולט, בן זוג, אח, אב או אף אחד. אבל אף אחד.

ואז, אתה בהחלטה מודעת מקריס מישהי מהן למציאות שלך. ואין יותר סופרפוזיציה של כמה בנות שכל אחת משלימה את השנייה: המרדנית, המתמסרת, התומכת, החכמה. יש רק אחת שאתה ממשיך אתה. והן? אותן אפשר לזנוח בצד ולהתעסק בהן מתישהו בעתיד.

והסופרפוזיציה הנוכחית? היא פשוט מסרבת לקרוס לא לכאן ולא לכאן - היא בקסם חינני שומרת על עצמה נאבדת בפשטות מעוררת השתאות.