אקוסטיקה

" את פשוט פטתית. את הולכת על עקבים כמו ברווז שיכור שקיבל בתחת ליל אמש ".

"יאאלה יאללה תקדם הלאה. אני כוסית, אני יודעת את זה ושום אמירה שלך לא תערער לי את הבטחון ".

" הכל טוב חמודה בלי עצבים, את לא יודעת ללכת על עקבים ואף פעם לא ידעת וזה בסדר. זה חלק מהקסם שלך, הפתטיות ".

" וואלה?! זה שאתה בן זונה ממש לא חלק מהקסם שלך".

" בסדר. סהכ את בסדר. השמלה יושבת עליך יפה ועושה לך תחת מוצק, ואפילו יש לך סוג של מחשוף מה שלא האמנתי שזוג הדברים הפצפונים שאת קוראת להם שדיים יכולים לייצר "

ככה לא נראו שיחות בינהם בתקופה שבה הם היו ביחד. זה היה כבר שיח של משהו עמום בין אקסים לידידים ותיקים. ההשפלות האלו היו בכל צומת בקשר שלהם מתחילת הדרך. עוד מהשיחת טלפון הראשונה. אבל משהו בפרידה שלהם שינה אצלו פאזה, אפילו ז׳אנר. ככלל הוא היה די קנאי, לא התלבר במיוחד לז׳אנר הזונה. הוא שנא שמסתכלים עליה. שנא שהיא יוצאת למסיבות. אם הוא היה יכול הוא היה נועל את הכוס שלה בכלוב ופותח אותו פעם בשבועיים. לשחרר קצת קיטור ולהחזיר. בקטלוג איקאה של הז׳אנרים של הנשלטות הוא תמיד העדיף את הכלבה ע"פ הזונה. אמנם הוא הדביק לה פעם שטר של 20 שקל על המצח בסוף סשן אבל זה היה זניח. הוא התחבר לשליטה חמימה ודואגת של כלבה מתוקה וחרמנית שסוגדת לאינטילגנציה ולא גומרת בלי רשות. שפחה מנטאלית, עדיף קצת סנובית ביום אבל לא חובה.

הם הלכו לארוחת ערב כידידים האקסים העמומים שהם, והוא שיחק בה קצת בלי לחצות את הגבולות המוסכמים של הקשר שלהם. שם לה יד מתגרה על הירך בנסיעה, הגדיר לה מה ללבוש כתנאי להפגש (ולא, היא לבשה תחתונים), החזיק לה את הכוס של הרי-בר ביד שלו כשהיא שתתה מקש רק כשהוא מרשה. לא איזה סטירה מצלצלת, פשוט שתזכור שאפילו שהיא לא הכלבונת שלו מפעם זה לא אומר שהיא יכולה ללכת על 2 לידו. ואז, היא והשמלה הקצרצרה שלה שהייתה זנותית בכל קנה מידה משכו מבט מאיזה גבר - ואז היא עשתה את הטעות של הערב שלה. היא חייכה אליו.

"את יודעת שאת זונה?"

"כן. מה הבעיה עם זה?"

"שאת מוציאה לי שם רע. אני לא אוהב זונות דיברנו על זה עשרות פעמים. אני אוהב כלבות. כשאת מתנהגת ככה עלולים לחשוב שאני הסרסור שלך"

"אתה שמת את הכוס שלי בסורגים קרוב לשנתיים וחצי מה ציפית שיקרה?"

"באמת מה ציפיתי? בסוף הכוס שלך חזק מהשכל. חבל שאי אפשר לייצר חשמל מהתסכול המיני שלך היינו יכולים להאיר את כל ***** כשהיית הכלבה שלי"

"הפריקת כל עול שלי היא באשמתך, אחריותך, בגללך ולאחרונה אני מגלה, שאפילו קצת בזכותך"

"יופי שלמדת משהו. אני שמח. אז למה להסתיר ככה? השמלה שלך לא מספיק חושפנית. בואי תראי להם עוד קצת"

היד שלו על הגב התחתון שלה הרימה לה את השמלה בעדינות תוך כדי הליכה. הלחיים שלה בערו. יכלו לראות לה את התחתונים. מישהו שורק לה. היא מסמיקה בטירוף.

"די נו. מספיק. אל תעשה לי את זה. יש פה אנשים שאולי מכירים אותי".

"די אז די". הוא עצר הכל. הוריד ממנה את היד והלך לצדה בלי לגעת אפילו.

"קדימה תורידי אותה חזרה". השמלה הזנותית שלה הייתה צמודה כל כך שאם היא לא הייתה מושכת אותה למטה חזרה היא פשוט תשאר שם ותחשוף את התחתונים החמודים שלה לעיני כל. "למה את מחכה זנזונת? כולם רואים לך...". היא הייתה משותקת."ידעתי שאת כזו. לא תעשי בחיים את הצעד הראשון, את פחדנית מדי. צריכה מישהו שישרמט אותך, ירים לך את השמלה. את פשוט לא תורידי אותה חזרה".

"ב-בבקשה..."

"די. אני עייף מהשטויות שלך. מה אוכלים קטנה?" אמר, הוריד לה את השמלה בחזרה והביא לה ליטוף קטן בשיער. "זהו אנחנו עוברים ז׳אנר מתוקה - לא כלבה יותר, זונה ".

את המילה "בנדיקט" היא פלטה בקושי לאחר גמגום לא ברור כאילו הכה בה שבץ. קטנה. מילה פשוטה ולא בדסמית בכלל שמקפלת בתוכה כל כך הרבה. כמה שהוא אהב להקטין אותה, וזה בדיוק למה הוא אהב אותן חדות כתער. חריפות. מה זה שווה לשלוט על משהי מטומטמת? להקטין מישהי עם נפש קטנה?

במכונית הם דיברו על פמיניזם. זה היה ביום האישה, בכל זאת. היא טענה איזה משהו מקושקש על אפליה כלכלית, הטרדות מיניות, מרות ביחסי מין ועוד אי אלו קלישאות דיבייט. והוא מנגד, הזכיר לה איך תמיד הוא שילם עליה כל הקשר שלהם. ואז, באקט ילדותי ומטומטם בצורה קיצונית היא החליטה לשלם בתחנת דלק כשהם עצרו לתדלוק. הוא ניסה למנוע ממנה אבל ללא הועיל. היא החליטה לשלם והיא תשלם.

במסעדה היה נחמד מאוד. היא הזמינה משהו אלגנטי והוא משהו בשרי וכבד. מלצר קצת גס רוח. התחיל אתה די בבוטות וזרק בדיחה לא מוצלחת על כמה שהשמלה שלה קצרה ביחס לזמן שנחוץ לעלות אליה הביתה. היא זרקה לו מבט מקפיא וכמעט הרגה אותו. כשהוא הלך שותפה לערב היה כל כך משועשע מהסיטואציה שהוא פשוט פרץ מצחוק.

"מה?! מה יש? מה אתה מבסוט מעצמך"

"אמרתי זונה או לא אמרתי זונה? זונה. מלכת הזונות."

"הוא סתם חזיר. אני יכולתי להתלונן עליו"

"תתלונני, אבל שנינו יודעים טוב מאוד שהכוס שלך לא מסכים אתך ושהוא רטוב עכשיו משתי דברים: א. זה שאת אתי. ב. זה שהמלצר הזה גרם לך להרגיש זולה. תודי שזה עושה לך את זה וזהו".

"ממך אני לא רטובה כבר ממזמן. נגמלתי. ובטח שלא מהחזיר הזה"

"טוב. מה שתגידי. אז איפה היינו?"

"בשום מקום היינו! מה זה הטוב הזה?!"

"די נו תקדמי הלאה הכל בסדר"

"אתה לא מאמין לי אה?"

"אני גם לא אאמין לך גם אם תורידי את התחתונים שלך כאן ועכשיו ותביאי לי אותם להרגיש. אני מכיר אותך טוב מדי"

היא חשבה ארוכות, הסתכלה בו מהורהרת ופתחה את פיה והפיקה את המרגליות הבאות: " אני לא הזונה שלך. ולא הכלבה שלך. וזה לא מדליק אותי ואתה מה זה עף על עצמך. אני הולכת עכשיו לקום, ללכת לשירותים, להוריד את התחתונים ולהראות לך כמה הם יבשים ממך ומהחזירים השובניסטים האלה"

הוא רק שתק וסימן בראשו שאם זה מה שהיא רוצה, לא הוא זה שימנע ממנה. הוא בינתיים הזמין חשבון וכעבור 2 דקות היא חזרה עם יד מאוגרפת והתיישבה רועדת מעצבים. היא העבירה לו את האגרוף הקמוץ והוא אחז לה אותו. "אז מה הזונה שלי הולכת להפתיע אותי ? המנגנון שלך התקלקל? ". "ממש לא" זרקה לחלל האוויר מרוצה מעצמה ומחויכת. היא פתחה את האגרוף ונתנה לו תחתוני תחרה יבשות כמו שלא היו יבשות לעולם בנוכחותו. הוא לקח אותם אליו והמלצר הגיע לשולחן. היא כמובן התעקשה לשלם אבל הוא לא נתן לה. הוא היה זריז ממנה הניח את הכרטיס לפני שהיא הבינה מה קורה והוא כבר הלך לגהץ אותו. "די אתה לא יכול לעשות לי את זה! אני אישה עצמאית ואתה לא תשלם עליי".

"יאללה תרגעי, תשאירי טיפ מכובד. מגיע לו על הבדיחה המוצלחת"

היא פרצה בצחוק וזרקה " טוב נו... מה אני אעשה אתך תגיד לי? משהו בי מחבב את החוש הומור המעוות שלך".

כשהמלצר מהבדיחה הגרועה של מקודם הגיע היא כבר הייתה מוכנה ואמרה : " שלא תגידו שאנחנו הנשים לא לוקחות בכלל חלק בנטל, את הטיפ אני אשים " מה שהיא לא זכרה, זה שאת המזומנים היחידים שהיו לה היא שילמה על הדלק בלהט הוויכוח. "אתם מקבלים טיפ באשראי?".

"לא. נווו תני לגבר שלך לשלם עליך. אין לך איזה כמה שקלים לשים עליה?"

"האמת היא שאני ממש לא הגבר שלה, והיא כבר תמצא דרך לתת לך טיפ - אני בטוח". ותוך כדי שהוא אומר את זה הוא מביא לה מתחת לשולחן את התחתונים היבשות שלה והיא בתנועה נונשלנטית מניחה אותם על השולחן בצלוחית של הטיפ, תוך כדי שסוף כל סוף משהו התחיל לדגדג לה למטה.

המלצר ההמום לא הבין איפה לקבור את עצמו כשהצמד התמוהה קם בתיאום והבחור הניח את היד על המותן שלה ושניהם הלכו ביחד לשירותים בלי להסתכל לאחור.

השולט שלה היה לא מתחשב בכלל. לא מישהו שבכלל ראוי לה במבט ראשון. אגואיסט. מאניק שלא סופר אותה. לא רואה בה כאדם אפילו, ולא בהקשרים המתוקים של סשנים. בן זונה אמיתי.

האמת היא שהוא לא איזה טמבל שהיא מכירה יומיים והחליטה באקט מטורף לתת לו הכל. היא מכירה אותו שנים ולאט לאט הקשר שלהם העמיק. לראשונה הם נפגשו בשחר גיל ההתבגרות בכלל. תמיד היו להם חילוקי דעת. הוא חשב שנכון לה כך, היא חשבה אחרת. היא גם לא תמיד הקשיבה לו והוא תמיד זכר לה. הוא עוד ינקום. נוטר טינה.

והשנים עברו, בני זוג התחלפו, והיא עדיין אתו. בהפוגות קלות, אבל עדיין אתו. תמיד הוא מניע אותה, משחק בה כמו בבובת חוטים. סמרטוטית אמיתית.

הוא תמיד ידחוף את הגבולות שלה. יקח אותה למקומות שהיא לא רוצה. הוא לא סופר את הלא שלה.

כי השולט שלה - הוא הכוס שלה.

וזה סוד המשיכה שלי לזה: לקום לתחייה. כשהן על הרצפה, אני מתרומם. כשהן תלותיות, אני מתנשא השמימה ולוקח אותן אתי. תלויות. ואז, אני עוזב. וכל זאת, רק כדי לצלול ולתפוס אותן רגע לפני שהן מתרסקות אל הקרקע. כמו כדור פורח אני עולה למעלה, כל פעם יותר גבוה. כל פעם הן מחזיקות חזק יותר וכל פעם אני מנער אותן חזק יותר ממני. לא יודע מה יש בי שהן בכלל מחזיקות אבל זו הבחירה שלהן להחזיק, וזו הבחירה שלהן לעזוב. מה שכן, בסוף אני תמיד מנצח, הן תמיד נופלות, ואני לרוב תופס. עד שלא.

ואז, ברגע השחרור, מתחיל החלק המפחיד וזה שהן מתרחקות וקטנות. התאוצה מרחיקה אותן ממך בקצב מתגבר אל הקרקע ואתה צונח לך בקצב אחיד. נזכר בינתיים ברגעים היפים שלכם, שתמיד יש מהם בשפע. כל פינת רחוב מזכירה, כל משפט בסדרה סוג ז' מחזיר אותך. ואז טראח. נפילה ושבירה. בכי. עצמות מרוסקות. הכל אבוד פרט לעמוד שדרה שלהן. באורח פלא הוא תמיד שורד - כי עם כל הטרמינולוגיה המחרמנת הזו שתמיד נחמד להגיד בשעת מעשה, אני לא לוקח לחיקי סמרטוטים לעולם.

ואתה, רוכן מעליה כמו שילוב של פראמדיק מאוהב עם צייר מלא בזעם, ניגש לשם. מנגב לה את הדמעות. מנשק לה את קורי הדם שנתוו על פניה, פורם אותם בעט הנובע שלך. ואז, אתה תפתח את המכסה האחורי של העט ותוציא את המשאבה, ותתקע לה אותה עמוק בעין. בהתחלה היא תצרח, ואתה תסובב את המנגנון ותשאב בעדינות את כל הדמעות שלה עד שהיא תרגע ותהיה בשקט. כמו קסת ריקה ומסוגננת שצורתה יותר יקרה מהדיו שבה. ואז, תפשיל את חולצתה ותכתוב בכתב מרפרף ודוקרני על הגוף החשוף את אשר על לבך, על לבה.

כל הצלפה שהיא מקבלת זה כישלון שלו, ולכך סיבה פשוטה, והיא העובדה שהוא העדיף לשלוט בשרביט ולא בשוט. שרביט לא צריך לגעת, הוא רק צריך לחלוף ליד ולהראות את הדרך והיא כבר תלך בה לבד. ובכללי גם לא צריך שרביט מוחשי, מספיק לסמן לה ללכת או לבוא במחוות יד קטנות. במבט. וזה עדיין שרביט. והמבט הזה ידע לעשות פלאים.

היא נראית בסדר למען האמת. לא רע. היא לא שמנה. יש לה גזרה נאה. די רזה אפילו. אבל זה לא משנה כי הוא זיהה את הסדק וידע להכנס בו. חצי קילו שהרחיקו אותה מהמושלם בעיני עצמה, נקיק צר שרחב מספיק להפיל אותה בו, ככה שקצות האצבעות שלה אוחזות בדופן הצוק. והוא יעמוד שם, יביט בה מלמעלה, וידרוך. לא ידרוך חזק, רק ישים את קצה הסוליה על האצבעות המתאמצות ולא ימעך. בינתיים בתוך העיניים שלה יהיה פחד טהור. וככה זה, כל פעם שהוא מביט בעיניים של משהי שהוא דוחף אותה לגבול הוא נזכר בשיעור בעיניים שהעביר לו המפקד שלו לפני 6 שנים.

בסיס טירונים רחוק מהמרכז. תחילת הכשרה במסלול קרבי. משמעת מאוד נוקשה. אנחנו מסתדרים מחוץ למגורים בשני טורים עם אלונקות מוכנים לצאת למסע. כל  זאת, אחרי סשן טרטורים ששובר את הגוף והנפש. מתחילים לצעוד לכיוון הש.ג, כשלפתע עוצרים ליד המבנה של הכיתות. אנחנו לא מבינים מה קורה ועושים מה שאומרים לנו. נכנסים לכיתה ומניחים את האלונקה בצד ומקבלים פקודה להתיישב במעגל על הרצפה. הלם גמור. בצבא לא יושבים במעגלים. יש שלשות. יש ח'. יש 2 טורים. דום. נוח. אין דבר כזה מעגל בצבא, בטח לא בטירונות. המפקד מושיב אותנו לשיחה. היינו בטוחים שהיא תהיה על ערכים ועל שירות וכד' התבדינו. השיחה אחרי זה נסובה על "הביטוי היפה ביותר בעברית" לתפיסתו.

ופה היינו כבר באמת בהלם, מסוממים מעייפות, רחוקים מהבית, חרמנים בטירוף אחרי כמה שבועות, מקבלים את הניאום הבא: "הביטוי היפה ביותר בעברית הוא למצוא חן בעיני. על פניו, אין בו הרבה. לאהוב לבטח יותר עצמתי וללמצוא חן יש הקשר ילדותי של נער ביישן שמפחד לומר את המילה האסורה. אבל זה רק למראית עין. אומרים שהעיניים הם הבבואה של הנפש, וכשאתה מוצא חן בעיניים של משהי אתה מוצא יופי בנשמה שלה. אבל הפלא ופלא! יש פה היפוך תחבירי, שכן למצוא חן בעיני מישהי זה להיות נאהב על ידיה, אז למה זה שאתה מוצא יופי בתוך הנפש שלה מעיד על כך שהיא אוהבת אותך? האמת קצת תפתיע אותכם. שאתם מסתכלים לה עמוק בעיניים מה אתם רואים? השתקפות, בבואה. אתם רואים את עצמכם, וזה שורש העניין. כשאתה מוצא חן בעיניים של משהי, אתה בעצם רואה את הגרסה הטובה של עצמך בתוכה. וכשהיא מוצאת חן בעינך, זה סימן שהיא רואה את הגרסה הטובה שלה בתוך הנשמה שלך. זה המהות של אהבה ".

ובפרדוקס היפוך מטורף הוא לא מצא את החן בעיניה, כי אם את הפחד. אם באהבה אתה מסתכל בעיניה ורואה בבבואה את הגרסה הטובה של עצמך, הרי בפחד שמשתקף בנוזל העין שלה הוא ראה את הגרסה הרעה של עצמו. הפחד שלה זה ההשתקפות של הפחד שלו משתלך. ואז, בלי קולרים ובלי אזיקים הוא הושיט לה יד והרים אותה וידע שכך היא תהיה קשורה אליו בנפש יותר הדוק מכל קולר או חבל.

אף פעם לא הייתה לה בעיה להוריד חולצה עד אותו הערב שהוא הושיט לה יד מהצוק. בכל זאת בחורה נאה. גוף פרופורציונאלי. עור לבן חלק. פנים יפות. יש יאמרו כוסית. אז היא הורידה. והוא זרק לה משהו. והיא הביאה. סשן כלבה/בעלים קלאסי. הוא לא המשיך הרבה עד שמשהו תפס לו את העין והוא אמר לה לקפוא במקום רגע. היא הכירה אותו מספיק טוב כדי לדעת מה זה אומר "פוס". זה לא תעצרי איך שאת, זה תקפאי: בלי לזוז מילימטר ובלי לנשום. הוא הקפיא אותה בדיוק כשהיא באה להסתובב חזרה אליו על 4 להביא את מה שזרק לה והיא קפאה באמצע הסיבוב של הפלג גוף העליון.

התנוחה שבה הוא הקפיא אותה הבליטה קפל שומן בצלעות. אלו היו החצי קילו שלה. הוא הסתכל עליהן בסקרנות. התקרב. בחן מכמה זוויות. הכניס את האצבע לקפל להבין עד כמה הוא עמוק, ואז הוא הרשה לה לנשום. היא התנשפה במהירות להסדיר את הנשימה. הוא הוציא את היד בעדינות מהקפל במותניים וטייל על גופה לגב ומשם עלה לראש דרך העורף שם אגרף את ידו ותפס את השיער שלה והעמיד אותה מולו תוך שהוא מושך את השיער שלה למעלה והיא על קצות האצבעות.

" את סה"כ בסדר. כמעט טובה. "

והאמת העצובה היא, שאני בכלל אוהב מלאות.

אין להן שמץ של מושג מה זה עושה לי בראש. הן חושבות שזה השפלה חמודה, ריחוק לצורך קירוב. כאילו זה יצא מקטלוג האיקאה של עולם הבדסמ תחת רובריקת "השולט האבהי המרוחק". הז׳אנר המתוק והמקסים של "אתן לו הכל, הוא ידאג לי. הוא יהיה ה׳דדי׳ הטוב ואני הילדה". אבל האמת היא אחרת ומתעתעת. כשאני מושיב משהי במושב האחורי של האוטו בדייט ראשון אני מוודא שאין שום דבר במושב הקדמי ושהוא ערוך ומזומן לישיבה. שלא תטעה ותחשוב בטעות שזה היה עניין פראקטי שזרם, או איזה השפלונת שצצה לי בראש כשראיתי אותה. שתדע שתכננתי בשבילה לשבת מאחורה. אם אני אחבב אותה אולי אצא לפתוח לה את הדלת. אם היא תהיה ממש מציאה אולי גם אחגור אותה בעצמי. שהדבר היחיד שיוכל להחריב אותה זה אני ולא שום תאונה, וזו, אחריות כבדה.

ועם הזמן זה יהיה עניין שבשגרה. דייט שני, שלישי, קשר של שלושה חודשים, סרט, טיול, ארוחה משפחתית והיא תמיד מאחור. כי מקדימה יושבת לה הקופסה השחורה שלי, וכל תקשורת בין המתוקונת החמודה שיושבת מאחור עם הקופסא שלי היא תקשורת לא נעימה. 

הן הכי פטאטיות בדייטים הראשונים. אני הכי אוהב פשוט לשתוק כשאני אוסף אותן. אפשר לחתוך את המבוכה שלה בסכין, האדמומיות של הסומק מתפשטת להן על הפנים. עד שהן זורקות איזה אמירה לחלל האוויר שמוציאה אותן מטומטמות ולגחכך בהתנשאות תוך מתן מבט פטרוני במראה. והן לא מטומטמות. אני משתדל (ויש מרחב טעות) , שהן יהיו חכמות. אני אוהב ילדות חכמות. מאתגרות. כאלה שאפשר להכניע ולשבור. להושיב במושב האחורי. לטפש. להקטין. אבל הכי אני אוהב לשחק להן במוח. לסדר להן את החוטים בתוך הראש. להלחים את החוט של העונג לחוט של ההשפלה. לשים מתג על הכבוד העצמי שאפשר לכבות ולהדליק. להתקין וסת שמאפשר להגביר ולהנמיך את החרמנות. והכי חשוב, ואת זה לא היטבתי לעשות בעבר, להתקין שם וסת מצוקה. פעם מה שנהגת לעשות זה לשים שם לחצן. כזה שעושה "פוס משחק". אבל הבעיה היא שהן לא משתמשות בו אף פעם. הם מפחדות שזה יפוגג את הקסם. ולכן, במקום לחץ אתה מתקין עמעם, כזה שיכול להדליק אור עמום מחד ויכול לזהור בסנוור מעידך.

ואז, ברגע של חולשה, היא תבקש לעבור קדימה. הרי השיחה כבר זרמה: שלום שלום. איך עבר יומך? מה עושה. סטודנטית. את פחות יפה במציאות מבתמונות. אתה יותר מאניק מבצ׳ט. האודם שלך מרוח. סומק. אמירה עוקצנית שלה. נצחון טקטי. צחקוק. נסיגה, ואז היא תשאל. ואתה תחתוך את כל הכיף בשתיקה ומבט חודר. " אל תבקשי את זה יותר אף פעם ". אתה תסובב את הרכב ותחזיר אותה הביתה. היא בהתחלה לא תבין, תתהה בקול, תשאל, מה היא עשתה כבר? מתחת לבית שלה אתה מחנה את הרכב ועובר לאחור.  אתה תתישב במושב השמאלי כאשר המושב האמצעי בינכם. היא תשלח יד לשים לך על הירך ואתה תסמן בתנועת יד קטנה שלא תתקרב. " היית לא טובה היום, עברת גבול. לכי הביתה, תעלי לחדר שלך ותחכי בפינה לחשוב על מה שעשית. אני רוצה שתכרעי ברך מול הפינה ותשימי שתי ידיים שלובות מאחורי הגב בהן תחזיקי את הפלאפון. את תכרעי ככה ותחכי לשיחה ממני, עד אז תחשבי על מה שקרה פה". היא דוממת, קצת רועדת, ופולטת מפיה בסיום דבריו מלמול שעלול להתפרש כ"סליחה" מגומגמת.

.

.

.

"תרגעי. את טובה. על מה חשבת ?"

"לא יודע הכל הסתחרר לי. פחדתי. כל הדיבורים שלך על לחווט לי את המוח הפחידו אותי. אני לא בובה. אני אישה עצמאית. אבל זה לא משנה כי בסופו של דבר אני מצטערת שביקשתי לשבת מקדימה"

"אם ככה אז הכל בסדר. נתקן אותך. את עוד תהי ילדה טובה בסוף תאמיני לי. רק אל תדרכי על המוקשים"

"אני אעשה כל מה שאני יכולה, רק בבקשה ממך תזהר"

"אני אזהר, אבל את תבטיחי לי דבר אחד ויחיד"

.

וכמו כל אדם נכה רגשית, גם את התחושה הזו הביעו כבר אז למה להכביר במילים.

בתודה עמוקה ללילה שלי, שפקחה את עיני לניחוח הילדות השרוף, שזועק לסליחה קרוב לעשור והגיע שעתו.

סְלִיחוֹת/לאה גולדברג

בָּאת אֵלַי אֶת עֵינַי לִפְקֹחַ 
וְגוּפְך לִי מַבָּט וְחַלּוֹן וּרְאִי 
בָּאת כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ 
לְהַרְאוֹת לי בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים 
בָּאת כְּלַיְלָה הַבָּא אֶל הָאֹחַ 
לְהַרְאוֹת לי בַּחֹשֶׁךְ אֶת כָּל הַדְּבָרִים. 

וְלָמַדְתִּי שֵׁם לְכָל רִיס וְצִפֹּרֶן 
וּלְכָל שַׂעֲרָה בַּבָּשָׂר הֶחָשׂוּף 
וְרֵיחַ יַלְדוּת רֵיחַ דֶּבֶק וָאֹרֶן 
הוּא נִיחוֹחַ לֵילוֹ שֶׁל הַגּוּף שֶׁל הַגּוּף. 

אִם הָיוּ עִנּוּיִים הֵם הִפְלִיגוּ אֵלֶיך 
מִפְרָשִׂי הַלָּבָן אֶל הָאֹפֶק שֶׁלְּךָ
תְנֵנִי לָלֶכֶת הוֹ תְנֵנִי לָלֶכֶת 
לִכְרֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה 
תְנֵנִי לָלֶכֶת הוֹ תְנֵנִי לָלֶכֶת 
לִכְרֹעַ עַל חוֹף הַסְּלִיחָה.

הפלאפון הסלולארי היה דביק מהזיעה של האוזן שהוצמדה אליו 47:52 דקות ברציפות. 47:52 דקות של הקשבה למי שהייתה גרם השמיים החשוב ביותר במערכת השמש שלך בכל השנים האחרונות.

"אתה אוהב להטיח בי דברים"

"אני חושב שכבר עברנו את השלב, חמודה"

"תמיד הייתי מטח חולף בחיים שלך. כמו שבר ענן שלקח עמו אפיזודה של גשם מרענן"

"ברד אולי. יודעת מה? לא ברד. את היית מטח אסטרואידים."

"אתה לא אהבת אותי אף פעם"

"את צודקת, את לא מטח אסטרואידים. היית מתה להיות. את משתוקקת להיות הכוכב שביט שלי"

"לסמן לך את הדרך"

"לסמן אותך. אולי היה מתאים לך יותר להיות כוכב נופל. ולו רק כי יכולנו להצליח ביחד וזה כשל בכל זאת- אבל גם זה, רק למראית עין..."

"אתה נורא."

"למה את אומרת את זה? את ההפך הגמור ממטח האסטרואידים. הרי זה בדיוק מה שאני מחפש עכשיו. מה הפשר של כל השרוטות שאני משוטט אתן אחרת?"

"אין להן פשר. אתה איש טיפש וותרן שבורח ממה שהוא צריך אל מה שהוא רוצה. "

"אז את חור שחור"

...

החור השחור הזה נולד ביהודה ושומרון. חבל הארץ שסד"כ של 8 חטיבות צה"ליות ואחרות אוחזות בו, וזה מבלי להכנס לסמנטיקה
הפוליטית המטופשת וחסרת המשמעות של מכבסות מילים. וכשאמרו לה שהיא חור, היא תמיד זכרה את האזיקונים. כיסוי הראש. את התנוחה הלא נוחה. את האכפתיות העמוקה שבשלוש אזיקונים על פני אחד. את הפלאפון הסלולארי. איזו אכפתיות זו הייתה. הוא יכול היה להשפיל אותה לעפר ולקנות אותה במחוות הקטנות. נשיקה על המצח לפני. לטיפה קלה ורגעית, כזאת שבקושי קיימת, שמקדימה סתירה שמצלצלת בחדר שעות אחרי שהיא ניתנת. וכך, כמו עצור פלסטיני שאוזקים בשלוש אזיקונים במקום אחד ככה גם היא.

בין הדברים שצריך לדאוג להם כשמכניסים מישהו למעצר הוא טופס בדיקה רפואית. וכמו בכל מקום מתוקן צריך שהמנוול יחתום עליו גם. ואת זה אי אפשר לעשות בידיים אזוקות. ולכן תמיד צריך לפתוח את האזיקון ואז לשים אחד נוסף בתום הבדיקה. לכן, מה שמאוד מעשי הוא לקשור אזיקון לא מאוד מהודק על כל יד ולחבר את שניהם באזיקון שלישי. ממש כמו רצועות קשירה בדסמיות גרסת השטחים.

אז יש כאלו שעושים את זה בשביל הפרקטיות ויש כאלו שעושים את זה מהתחשבות. שלא להדק את האזיקון חזק סתם ולעצור את הדם. יש מי שיסתתרו מאחורי ההומניות כדי להצדיק את הפראקטיות ויש מי שיעשו בדיוק ההפך: יסתתרו מאוחרי הפראקטיות להסתיר את ההומאניות. אני הייתי מהסוג השני, שמסתיר האנושיות מאחורי פראקטיות.

וכך גם איתה. הייתי מהדק אזיקונים בעדינות על 2 הקרסולים ומפרקי הידיים שלה ומחבר אותם באזיקון שלישי ככה שהיא הייתה עם הידיים כמעט צמודות לרצפה וכל החורים שלה בגובה המותניים שלו כשהוא יושב.

על פניו, בשם הפראקטיות. שיהיה יותר קל לקשור בהמשך למקומות אחרים. בפועל - התחשבות מודחקת. מתחשב או פראקטי, זה היה ארוך מאוד, משפיל ולא נוח. בהתחלה הוא פשוט ציווה עליה להסתובב ככה בחדר. הוא ישב על המיטה והסתכל. עם הראש מושפל לרצפה והידיים הקשורות לרגליים פוסעת בצעדים מגושמים לדלת. משם הוא קם לכיוון סל הכביסה.ופסע לכיוונה 3 צעדים ונתן דחיפה קטנה עם הנעל הגבוהה על התחת החשוף שהפילה אותה עם הפרצוף לסל כביסה המלוכלכת שלהם. התחתונים שלה והגרביים שלו. והחורים שלה פעורים מולו והיא כמו קוראת את מחשבותיו ומפשקת את רגליה בבקשה. צועקת בלי קול שימלא אותה. שימלא את היעוד שלה, של החורים שלה. של החור שהיא. הוא מתקרב אליה בלי לגעת. היא ידעה שאסור לה לזוז מילימטר לא במקום. שאם היא תגע אז הכל יחדול. הקסם יפוג. היא תהפך בין רגע לאישה רגילה. עם זוגיות רגילה. כזו שמכינה קפה לבן זוגה במרמור ולא ברטט. כזו שנפרדים ממנה בבוקר ופוגשים בה בערב בעוד בכל משך היום היא נעדרת. הם היו כבר בשלב של הקשר של אחרי החינוך. האילוף. ההצלפות. ההתניות. היא ידעה בדיוק מה הוא מצפה ממנה. אם ירצה הוא ימלא אותה ואם לא, תלך לישון מתוסכלת מינית ומסופקת רגשית. כחור. כחור הגאה שהוא עשה אותה.
היא לא הצליחה לקום במשך כמה דקות והתפתלה שם בתנוחות מעוררות רחמים. תוך כדי הניסיונות הנואשים של לקום ולמצוא אחיזה היא שמעה את פסיעותיו המתרחקות והדלת הנסגרת. סיבוב הצילינדר ונקישת הבריח על הברזל תמיד הלחיצו אותה. בסופו של דבר, כשמצאה אחיזה והתייצבה, היא עמדה קשורה בתנוחה לא נוחה בחדר נעול. על ראשה כיסוי שחור אלסטי שהצמיד את הפלאפון הסלולארי לאוזן שלה. השרירים שלה היו גמורים. מזל שהיא הייתה ספורטאית, אחרת היא פשוט לא הייתה מחזיקה מעמד יותר מכמה דקות ככה, בטח שלא 47 דקות ו52 שניות. כמו נצח, נקודת הסינגלריות של חור שחור.

...

"את גם לא חור שחור. את יודעת טוב מאוד מי הייתה חור שחור עבורי. לכל אחד ואחת יש חורים שחורים בחיים. אנשים שככול שאנחנו מתקרבים אליהם ככה מושכים אותנו יותר, הורסים, מעוותים את תחושת הזמן וקורעים את הגוף שלנו לגזרים"

"אתה השמש שלי"

"לא אני לא. אבל אני יודע בדיוק מה את. את הירח שלי. אהבה שלי. גאות ושפל."

...

כשהוא נתן לה אור ירוק להתחכך בפינה של המיטה ולגמור הוא היה בדיוק בחדר המדרגות. הוא הלך לקיוסק הקרוב וקנה להם טים טם לבוקר. הוא ידע שלא ייקח לה הרבה. כשהוא נכנס לחדר עם ארוחת הערב היא המתינה זרוקה על פינת המיטה המוכתמת. הוא שחרר אותה והסיר את הכיסוי מפניה תוך שהוא מנגב את אוזנה שהזיעה מהקרינה של המכשיר. הוא לקח אותה על זרועותיו למטבח כי היא לא יכלה ללכת מרוב שהשרירים שלה כאבו, ושם הם סיימו את הערב מחובקים ומבטים מהורהרים אל הירח.