מסובך זו לא מילה גסה, לא ?

אני לא יודעת מה אני מחפשת בחיים.

אני יודעת מה אני לא מחפשת, מה אני לא רוצה.

לא להיות אחת של לילה אחד ולא של 2.

לא רוצה שיראו בי גוש בשר אלא להסתכל בפנים, להסתכל לתוך עולם שלם.

רוצה שיקדישו זמן אלי, שיסירו כל מגננת ציניות וסרקזם.

שיבינו שאני לא כמו כל הבנות (שונאת הכללות אבל שיהיה),

לא באלי לשחק

לא באתי לפגוע

באתי להיות.

לקחת סיכון ופשוט להיות אני, בלי לסנן בלי סצנות קנאה מתוכננות, בלי ידידים באוויר למקרה ש

בלי משחק.

ומשום מה, כל הזדמנות נופלת על קטגוריה אחרת, 

הציניות היא מעטפת המגנה הכי ידועה ומוכרת לנו כבני האדם ואתם, לא מפסיקים להשתמש בה.

אולי הייתי צריכה להיוולד בשנות ה40

שהכל היה פשוט, בלי משחקים ובלי אופציה ללכת ימינה שמאלה, אלא רק ישר.

ישר ללב ישר לרגשות ישר לתוך נבכי הנשמה והחיים.

בא לי לרוץ יד ביד עם מישהו שיכול ומקביל למה שאני מרגישה.

שהמשפט הראשון שלו היה

היי,

נפגעתי, בכיתי, סבלתי. באתי נטורל. בלי משחקים בלי סיבובי אגו ופוזה מיותרים

מה את אומרת ? לוקחת ?

לא באתי לדבר על סאדו.

כי זה לא הדבר הכי חשוב בקשר.

אני פשוט לא יודעת להגיד לא.

הוא רוצה שניפגש ואני חולה, אבל לידידים לא אכפת לך להתייחס כמו גברת ולהתחצף

אבל אליו .. כאילו את מפחדת לאבד אותו אבל ההתנהגות שלך גורמת לכך.

אולי זה הרס עצמי, אולי זה הפחד להיות לבד, אולי הוא מבלבל אותי.

נמאס לי להתבלבל.

חייבת לשנות גישה.

חייבת

לא כותבת פה הרבה, אולי אני ממעיטה בפרסומים, בכל זאת. הרשת מלאה בחרא הזה.

באדם שיושב מאחורי מקלדת ומשתף את אשר על ליבו והתגובות אותן תגובות לעוסות וממוחזרות

אז אני לא רוצה תגובה ממוחזרת או "הבלוג שלך אמין"

תגידו תכלס.

אני נעה בין תקופה מבולבלת אחת לתגובה מבולבלת אחרת

הימים אותם ימים והכל נראה שגרתי מידי.

לא אוהבת שגרה, משום מה, אני משווה את השגרה לקו חיים אחד ארוך וקבוע, ומשם הקונוטציה לקוי חיים של א.ק.ג קצרה.

ומי שלא יודע, קו ארוך וקבוע - משמע מוות.

אולי אני מחפשת את הקו העקום הזה, ואולי הדשא של השכן תמיד ירוק ומבריק.

ומהצד האחר, איך יודעים שתקופה נגמרת? שתקופה מבולבלת נגמרת? הרי אין פיתרון להכל והחיים לא מסתדרים ביום בהיר אחר.

איך יודעים שתמה לה תקופה והנה, תתחיל לה תקופה אחרת?

* אני יודעת שאתה רואה את זה, ואני מצטערת שחיכית לי.

הפתעתי את עצמי עם השינוי שעברתי, אתה בחור מדהים.

אבל אני במקום אחר עכשיו, תבין אותי.

בזמן אחר... יכל להיות לנו סיפור כל כך יפה וסוחף. הייתי לוקחת אותך לחיים שלי, מכניסה אותך לנבכי הנשמה שלי ומוציאה בכוח כי נכנסת יותר מידי.

אני מצטערת, זה לא אתה אשם. אני אשמה.

תמיד אני אשמה.

מאחלת לך שתמצא את הבחורה הזאת, גם יפה, גם סקסית, גם איכותית, שתסתכל אחורה ותגיד שאתה לא צריך אותי בכלל:)

אין דרך אחרת לנסח את המקרה שלנו חוץ מאי הבנה אחת גדולה.

ובאי הבנה.. כמה שננסה להסביר ולהוכיח - לשווא.

מצטערת ... 

הייתי על 4 כשהוא הצליף בי.

כשלפעמים השוט "ברח לכיוון המקדש שלי"

וצרחתי.

שקט. הוא הלך.

מי שלא היה במעמד של חוסר אונים לא יבין

כמה משפיל זה.

הוא חזר, עם שקית.

חיבר מצבטי פטמות וחיזק מעבר לסיבולת שלי

"כי את יכולה."

הידק קולר שנקשר לשיער "כי כיף לי שאת מתייפחת"

"בואי נשחק משחק"

(מבחן כן?)

"אני מצליף לך על התחת. כשהגעת ל20 - תצרחי."

"כן אדוני"

אני לא יודעת כמה מהר זה היה. אבל הרגשתי שהתחת שלי בוער. צורח. אדום. סגול.

"אאאאאא!"

"טעות. הצלפתי 22. שוב."

_ושוב

_ושוב 

^ושוב 

"תתחנני שאפסיק."

בכיתי. התייפחתי. "אני ... רוצה.. שתפסיק.

אתן לך הכל, רק תפסיק. מתחננת"

לא יודעת מה הוא הבין בין קולות הבכי, המשיכות באף, הנשימות הקצרות והקול הקטן.

הוא הפסיק.

"תספרי עד 10"

ביצעתי.

הרגשתי גוש קרח מחטא,

מענג,

מקרר את הישבנים שלי שעמדו דום מתוח לנוכח הקיצוניות- חם, קר, אתה.

הקרח נמס המהירות. התחת היה רטוב מבריק ואדום.

ואני על 4. בירכיים ששכחו עמידה מהי.

עיניים שלא נוגבו מהדמעות

והוא. מאחורי. מקרר לי את התחת

מחמם לי את הלב.

משום מה אני מוצאת עצמי כותבת לפנות בוקר.

כאילו שינה זה לחלשים.

אז אני בסדר, מתאוששת, מתמודדת

שלמה.

החגים האלה, צפופים לי מידי.

אם הייתי יכולה לבקש חופש מהחופשה של החגים - הייתי עושה את זה

מדמיינת אותנו, שוכבים.

האחד מול השנייה.

שקט. הכל על הרצפה. 

מסתכלים אחד בשנייה ואתה מלטף..

אסור לדבר.

הליטוף הזה, גומר אותי.

אנחנו מכירים כל כך הרבה שנים

שמפתיע היא מילה שברחה מאיתנו. כנ"ל שפיות.

אני אוהבת להיות פה. אבל .. 

כמו ניתוח ללא הרדמה, מכה באזור שאסור, באזור היחיד שאסור - _{הלב שלי.} 

אני מקבלת כאפות על ימין ועל שמאל. 

ומשום מה רוצה לחזור למקום הזה.

את יודעת שתיפגעי, את יודעת שזה חרא בשבילך.

מזוכיזם לא? אבל למה ככה... 

אני בוחרת איפה להיפגע, אבל לא בוחרת ממי.

שלום חנוך ברקע.

ומשום מה, למרות שאתה לא יודע בכלל

נזכרתי בך.

נזכרתי כמה (סליחה על הבוטות) היית חרא אלי.

כמה ניצלת את העובדה שאני יודעת כלום. 

כמה אהבת להראות שאתה יודע הכל.

כמה נפגעתי ממך...

בא לי לצרוח שאני שונאת אותך ושונאת את העולם.

להתחיל לרוץ ולא להפסיק. לא להסתכל אחורה מהבחילה שאני אראה אותך. שוב.

לא רוצה לשמוע אותך לא בחיים ויותר מזה, במחשבות.

עכשיו מתי כספי, "ברית עולם"

שונאת לשחק ב"אם" אבל אילו רק הייתה לי את האופציה להגיד לך,

אתה חתיכת אפס.

יש אנשים שמביכים את המין האנושי ומוציאים שם רע ל"אמפתיה"

יש אנשים שאני לא מתביישת להגיד.

לא ראויים להיקרא בני אדם.

אלא בהמות.

ואתה? הראשון שלא ראוי להיקרא אנושי.

אגואיזם היא מילה קטנה והמילה סובלנות בגדר המלצה.

אוח.. אני יכולה להמשיך עם התיאורים עוד שנים ויובלות, זה לא משנה.

אתה לא יכול לענות לי.

תסכול. תירו בי או משהו.

מצב רוח מלנכולי משהו.

אין לי כוח לכלום.

אפילו לא לסשן.

השתגעתי?

01:56, חדר שינה, מיטה, רצון.

אני רוצה שיחבקו אותי.

שישאלו אותי "איך את מרגישה" לא פעם אחת ביום.

שיציעו לי מסאז׳ ארוך

בבטן בגב בראש 

ויחבקו.

אני רוצה להרגיש תחת זרועותיו. זרועותיך.

לחייך מתוך שינה בלי לדעת.

לדעת להרפות את הגוף ולשחרר.

לא לחשוב על כלום.

אפילו לא על דברים טובים.

אני רוצה להרגיש את המגע שלך.

ושזה יעשה לי צמרמורת

בפנים. בורידים. בלב.

להירדם מחובקים עד הבוקר.

ולחייך...