סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

zero tolerance

פנטזיות, סיפורים, עדויות, וידויים וקצת טרחנות.
כל מה שהוא נזק.
"אפס סובלנות" זה אומר ללא פשרות. זה אומר שלשכנע- אף פעם אי אפשר במילים.
לפני 11 חודשים. 8 באפריל 2023 בשעה 19:02

מי אני מה אני.

לנצח התשה של זהות. משבר זהות שנפתר, התאחה וגילה צמיחה, שינוי, תנועה.

אז זרות עצמית, פתאומית לכאורה, כי רוב הימים אנחנו ישנים בעמידה.

מאיפה באתי מי גידל אותי.

מה האכילו אותי ואיזו תורה הרביצו בי.

שקרים, כמה שקרים סיפרו לי ואילו שקרים סיפרתי לעצמי. אילו שקרים חדשים אני מספרת לעצמי היום.

מה היה שם אז ומה יש שם היום.

מה יש היום פה  ומה יישאר  אחריי פה.

אני רוצה להיות שם...!!!

אינדיבידואליזם קומוניזם.

שמאל ימין.

מהגרת במולדת.

הלוואי שיכולתי להיות שמחה. שמחה בתוך העור שלי, בתוך הראש שלי. שמחה עם המשפחה שלי.

אבל אני לא מיוחדת, והמשפחה של כולם משוגעת, אני יודעת את זה היום. ועדיין זר לא יבין.

עוד לא דיברנו על זהות מינית וזהות מגדרית וזהות אינטלקטואלית, זהות מקצועית וזהות מקומית, התפקיד והדינמיקה בכל מקום עבודה, בכל מערכת יחסים. כן גם עם הקופאית בסופר. וכל האלטר אגואים שצריכים תשומת לב ושמש ומים חומרים מזינים, ולגיטימציה לרגשות של כל אחד מהם.

אז אסתפק במשפחה שבחרתי לעצמי. בתמיכה שכן יש לי מהבית. בידיעה שאני את הבין דורית הולכת לנצח.

זה נכון ביום טוב.

ביום פחות טוב.... אני אכתוב בכלוב, זה עוזר.

 

לפני שנה. 26 בפברואר 2023 בשעה 9:17

מדהים כמה אנשים יגידו שהם מרוצים במידה רבה מחייהם באופן כללי.

שואלים אותם מה הייתם רוצים שיהיה פה? אם היה לכם את כל הזמן שבעולם איך הייתם מבלים אותו? מהיכולת לשפר את איכות החיים שלכם? איך נראה בית החלומות שלכם, לא רק בפנים, אלא כל אורח החיים והתרבות והקהילה שמצטרפים אליו, מסביב?

כלום, לא יודעים, מה כבר יכול להיות לנו?

אבל בשאלה 37, כשהקפה כבר על חצי וכבר היו חיוכים, כשנחשפו פרטים קטנים אבל קרובים, נוצר מרחב שבו אנשים מעיזים לחלום. ניזכרים שיש להם חשקים וזכויות יסוד וכבוד האדם. ושלא, לחם, עבודה ומים זורמים זה לא מספיק. זה לא מספיק טוב. וזה צריך להשתנות. וזה בידיים שלהם. גם אם הם עוד לא מאמינים בזה.

 

וככה חזרתי לכתוב.

ככה.

*אצבע צרידה, בשתי ידיים, עם כל הכתף.

לפני שנתיים. 26 בנובמבר 2021 בשעה 13:07

אומרים שזה המבנה הכי חזק בטבע.

אם הייתי קצת יותר פלצנית הייתי מזיינת לכם את השכל על פרקטלים.

במקום זה אני אזיין לכם את השכל על זיונים. בשלושה.

תיכף יבוא גם סיפור ציורי, כהרגלי, אל דאגה.

אבל לפני כן אני אספר לכם שאני מאושרת. לא, לא הכל פתור אצלי, ואין לי את כל מה שרציתי, והצלקות לא הלכו לשום מקום.

אבל יש לי פרספקטיבה שמאפשרת לי לראות את כל מה (ומי) שיש לי. ולדעת שאני ראויה לכל זה ויותר. ולא, אין פה קסם, אני עובדת כבר הרבה הרבה זמן ממש ממש קשה לאהוב את עצמי, ואת החיים, ואת החיים שלי.

ואז מגיע היום, שבו אתה מספר לי שנולדה לי אחות...

והאגו לא רוצה אחות. אגו רוצה את כל התשומת לב שלך לעצמי, לא שזה מציאותי גם בלעדיה.

והחרדה לא רוצה אחות. כי אני לא פנויה לאחרונה, וגם פניות אין לי, ופתאום יהיה נורא קל להחליף אותי, אולי, אם תחליט.

ואני עצמי בעצם ממש שמחה שנולדה איזו אחת, שהיא שלך ובשבילך, עם כל מה שאתה צריך ורוצה וראוי לו, ועם כל הכבוד ללוז ולמגבלות שלי, אבל היא לא, אה, אחות *שלי*. אתה גם לא הגדרת אותה ככזו, זו השלכה שלי. לגמרי שלי.

ואז מגיע היום שבו אתה מספר לי שאנחנו נשחק ביחד, ואנחנו נשחק יפה! 

ויש תכנונים, ותקשורת פתוחה, ותיאום ציפיות, ושרטוט גבולות, ובדיקת מוכנות, ומיינד פאק. הו המיינד פאק.

 

###

 

באתי כמו שאמרת לי. רשימה לא גדולה של ציוד וביגוד. יפה. נקיה. מרוגשת. 

בזמן.

מוכנה.

היא כבר בפנים, קשורה, הכנות אחרונות. כל הסצנה היא לי בעצם הפתעה. היא תוכננה מהפנטזיה שלך, או שלה, לא משנה. שלכם.

אני מחכה מחוץ לצימר, במיטב תחרותיי. האומץ הנוזלי שמזגת לי אזל, ועזר. מחכה. המתח גואה אבל הוא שקט, מחוייך. אני בטוחה. רגועה, משום מה.

חושך. אתה מוביל אותי עיוורת מגששת, מגלה גופה זרה. יש לי מושג כללי איך היא נראית, אבל טרם נפגשנו. הכל זר ומוזר. נשיקה רטובה, פטמות, אנחות, שיער, מותן. טרם נפגשנו.

אתה מתענג על הסצנה, אני שומעת את צמצם המצלמה. מדי פעם אתה מתקרב לכוון. לדייק. אני רוצה שתישאר, אבל לך יש עוד תכניות גדולות ליום הזה. יש זמן. כמו שחיברת אותנו אחת לשניה קרעת בינינו מרחק בדיוק ברגע שהיה אכזרי לעשות את זה. אחת שומעת אותך מתענג על השניה, בתורות, בלי לראות.

טרם נפגשנו.

הכיסוי על העיניים קצת זז, רוצה לברוח, ואני מחזיקה אותו בשום אופן לא לראות! לפני שתרצה שאראה.

כשהיה חם ולח וסוג של שיא, הורמו הווילונות.

הי,

חיוך.

הי,

חיוך.

הוצאת אותנו החוצה, שינוי תפאורה. 

בריכה, קצת יין. קצת שיחה.

הנה, הפנטזיה התגשמה. ומתגשמת.

זה לא מובן מאליו, כמו שאומרים. 

המרחב הבטוח, אחרי שנפתח לנפש שלישית. גם שלכם וגם שלנו. 

חשבתי שהבריכה היתה השיא, לפחות בשבילי, אבל זו רק היתה התחלתי של המשולש ממש...

בו לחיבוק יש משמעות אחרת, וערבוביית האיברים, והעונג, והסאונד, ומכלול החיבורים והמבטים משכרים ומעיפים.

היה לי העונג והזכות לראות אותך טורף מישהי אחרת. שמחתי לגלות שאני לא מקנאה. לא נעלבת, או מרגישה זנוחה, או קטנה.

בחיי, התמלאתי אהבה. וחשק וחרמנות. ורצון להביא את עצמי הטובה ביותר, לאפשר לך גם להשוויץ בי.

וכל האירוע היה חיוך אחד גדול וכשכולם היו עייפים ומרוצים וסחוטים ומסופקים,

נפגשות העיניים, והראש רץ על 100, לעכל את כל החוויה,

ומחייכות אחת לשניה חיוך סוד שהוא רק של שתינו,

ואני חושבת לעצמי,

היי,

אחות.

 

קרדיט לתמונה ל- bent, כמובן,

וגם לכל השאר😘

 

לפני שנתיים. 13 באוקטובר 2021 בשעה 17:45

שאל אותי הילד.

גבוה, שחרחר, קצת זר. כזה עם זין גדול ושיער ג'יימס דין ובעיות של סטודנטים שגרים בדירת סטודיו ממש על הצומת בעיר שהיא שומקום. היו לנו כמה טיולים טובים לדאנג'ן, כאלו שהתחילו מכוסית וויסקי וקוויקי בעמידה בזמן שמחכים למונית. 

נקרא לו צ'רלי. לא  צ'רלי וחצי, אחד אחר.

איך נפגשנו? תשאלו את ג'נטלמן צרפתי.

לא משנה.

"יהיו שם בוריס ויסמין (אחחחח בוריס) שכבר פגשת, ועוד שני זוגות, בבית של אחד מהם. מתאים?"

פאקינג הל מתאים.

סוף סוף.

נהניתי מצ'רלי. הוא היה חזק ומטופח, ילד טוב וחמוד שעשה מה שאומרת לו, מלמטה.

הזמן והמקום נקבעו. היה מספיק פנאי לשגות בפנטזיות ותכנונים לפני. הגיעה השעה והתכוננתי מעקצצת, לובשת את החצאית הכי צמודה והעקב הכי זנותי, מכילה את עצמי ממש בקושי.

אסף אותי הילד היפה והמגונדר והגענו למקום. שולחן ערוך כל טוב: פנקייקים הולנדיים, גביניות עם עשבי תיבול, פיצות קטנות ומפונפנות, מיני טובין רבים ומארחת אחת גאה. כולם בג'ינס עד טרנינג.

לאן לעזאזל הגעתי?

על שולחן אחר קערת קססה דשנה (כי למי יהיה כח אח"כ), עוד אחת עם מבחר קונדומים, מגוון בקבוקים מלאים למחצה וגם כמה שורות.

כנראה שבכל זאת למקום הנכון.

ישבנו וקצת הכרנו, הגדרנו גבולות באופן די חובבני ולא מספיק בטוח. גלשנו לשיחת חולין ואני התחלתי לאבד סבלנות, יושבת על הזין החם של צ'ארלי. ולהשתכר. אין פה איזה גבר שיעשה את הצעד הראשון?

קמתי ואמרתי, "טוב... אני מוכנה להתחיל אם לעוד מישהו יש חשק". הורדתי חולצה. נעליים. חצאית. כל העיניים אליי. שקט בחדר.

בוריס שישב על השטיח, "רוצה שאקשור אותך קצת?"

חיוך גדול. מתפשטת בלי מילים. המתח בחדר מטריף, כולם נרגשים, נוצצים, שמחים. נבוכים. נבוכות. הרבה "פעם ראשונה" בקהל.

בישיבה מזרחית על השטיח באמצע החדר, ידיים קשורות מאחורי הגב, חבל מלופף סביב הגוף והחזה. בוריס מוציא את הפלוגר שלו. מדברים בעיניים.

המארח הגאה לא פחות, "חבר'ה רק תזכרו שיש שכנים".

מה שתגיד. אני לא חתמתי על שכנים.

כשהפסקתי להגיד "עוד", שאר החדר כבר היה מחומם. שתי בנות נשארו לבושות למחצה, בינתיים.

היו עלי 8 ידיים מסוקסות ועוד 2 עם לק פרנצ', קטנטנות. כאן כואב, שם מענג. השעווה מטפטפת והחדר מסתובב. 

סוף סוף.

גם הרשו לי לאבד שיווי משקל ולקבל מכה קטנה בראש אבל על זה אני פחות אוהבת לספר. היה מצחיק, סה"כ.

הערב זרם והיו כל מיני ארועים כאלו ואחרים.

כל הארבעה היו בתוכי ברגע כזה או אחר. רציתי דאבל, אבל אנאלי היה אצלי גבול (סיפור לפעם אחרת), אז מישהי אחרת קיבלה אותו. מישהי אחרת גם נשארה בפינה ונפתחה רק לזוגה. היה נעים להסתכל עליהם. בטח יש להם מלא ילדים היום ביחד. היה נעים להסתכל על כולם, בכלל.

פתאום יסמין מגיחה עם סטרפאון ורוד ולא מוגזם, מתענגת על התחושה של זין ביד מהצד המוזר שלו. "תמיד רציתי לזיין. כמו שאני אוהבת שמזיינים אותי. מי רוצה? לא בדיוק שתיקה, אבל מבוכה משועשעת בחדר. הזיינים נעמדים עם הפנים אליה, רק ליתר בטחון. העיניים שלה פוגשות את שלי. "רוצה שאזיין אותך? זיינה אותך פעם בחורה? מה אכפת לך אולי אני יותר טובה מבוריס?"

וואלה זיינה, אבל לא במובן הזה.

לקחתי שאכטה, לקחתי שלוק. כבר הייתי עייפה והבוקר הניץ, אבל זו לא הצעה שיכולתי לסרב לה. תפסתי לה את המותניים חזק ותבעתי נשיקה גדולה. מחייכות, אוחזות אחת בשנייה חזק, בשיערות. הפיה הקטנה עם הזין הגדול לקחה אותי לצד. זה בכל זאת לא עניין לאמצע החדר. פעם ראשונה של שתינו.

החדר השתתק. כולם הצטופפו כמו איילים קטנים וחמודים בחלון של שלגיה, רוצים לקחת חלק, לשתות את הרגע המיוחד והיפה הזה.

התחלנו בדוגי, כצפוי, זה לא כל כך הלך. לקח לנו קצת זמן להבין איך זה עובד. הקסם התחיל כשהיינו פנים מול פנים. כשהיא זיינה אותי בעיניים. יסמין צוחקת, שואגת, עפה על עצמה ואני איתה. היא גמרה מרוב התרגשות, בלי גירוי ישיר מצדי. חוץ מהשדיים. כמה מצצתי לה את השדיים הקטנים והנהדרים שלה.

"תודה", היא אמרה לי רועדת. "הגשמת לי חלום של שנים".

"באהבה, יפה. את מזיינת לא רע".

###

הסיפור ישן אבל אמיתי. השמות לא. השכנים אגב, לא דפקו בדלת. אבל אולי המשטרה כן. לא זוכרת.

אם זיהית את עצמך בסיפור.... תרימ.י טלפון ;)

###

 

 

ותרשו לי לעוץ לכם.ן עצה, אם הגעתם.ן עד כאן:

תהיו פיקחים.ות.

בחיים בכלל, אבל בהרפתקאות המיניות שלכם.ן במיוחד. הרבה יותר מתגמל, מענג ומצמיח להיות נוכחים.ות, מחוברים.ות, וערים.ות.

וזוכרים.ות.

וכשירים.ות לתת הסכמה.

הסיפור *הזה* התחיל ונגמר טוב. הרבה אחרים לא (ע"ע).

רק שנים של טיפול אפשרו לי לקבל מגע בלי למחוק את עצמי קודם. רק שנים של טיפול הבהירו לי בכלל שהייתי בצרה כזו.

תאהבו את עצמכם.ן.

קודם כל.

###

תודה בנט.

על הדחיפה, על ההשראה לכתוב שוב. על הרעיונות שאתה מכניס לי לראש. ולתחת ❤️.

 

לפני שנתיים. 2 באוקטובר 2021 בשעה 21:09

ממש תיכף.

הנה.

נו.

עוד 5 דקות אמא.

לפני שנתיים. 29 ביולי 2021 בשעה 19:03

בוהה בים, מחכה שהוא יענה לי.

האהוב נרדם על הספר, מתחבר לחול, נושם.

לא מצליחים להתחבר אחד לשני, למרות הרצון והתשוקה.

חופשה כמו בסרטים: החלטות, שגרה, געגוע, מרמור, כולם חוסמים את שדה הראייה. חוסמים את האינטימיות.

חושבת על מערכות יחסים. חושבת עליך. מנבאת או מנחשת את המקום המדויק שלי. בינך לבינו. ביני לביני. בניינו.

חוזרת מהמים כמו סירנה ופוגש אותי החיוך הענק והמעריץ שלו. או, הנה הוא, חוזר אליי לאט לאט. 

מולי עוברת דמות. ברקע, מטושטשת, חצי מודעת. איש. גדול וכבד. כובע רחב. מחזיק את הבטן כי הוא ראה אותי כבר קודם.

משפילים מבט באופן אלגנטי, בנימוס, כל אחד בשלה...ומתמקם בדיוק מולי. עם אישתו ושני הילדים.

מקסימים כולם, כמובן. באמת.

הזוגה לקחה את הילדים והשאירה אותו לדגמן לי כובד ראש ונונשלנטיות. מוריד את החולצה, ומתגלה ציור גדול על הגב. דוב.

וזה משעשע אותי. כמעט רוחני.

וזה נתן תחושה שיהיה בסדר, והמדויק יגיע.

אתה איתי כשאתה לא איתי, גם.

 

***

על המפגש? אני לא מוצאת מילים.

לא כאלה שאני לא מוחקת כותבת מוחקת כותבת. מוחקת. הכל קיטצ' ודרמה אמוציונלית ואיח, אותנטי.

אני עוד אפלוט את זה, מתישהו. 

תודה על המקום שאתה מאפשר לי איתך.

תודה על המקום שאתה מאפשר לי בלעדייך.

 

 

 

 

לפני שנתיים. 12 ביוני 2021 בשעה 13:34

לדבר ולתאם

לתכנן ולהתרגש

לעשות רשימות ולרקום מזימות

לשרטט גבולות מתיחים

ולהציג בקשות ותחינות

והנה שוב נגמר הזמן

והנה שוב זמן רק מתחיל

מדגדג ומרגש

מלא בסימני שאלה

וכל המשקל המעצבן של

השגרה והמתח

החיכוכים והטרדות מתמוססים

וממש ממש עוד רגע

יהיה

ששוב לא הספקנו

את כל מה שלא הספקנו.

ומה שכן, יישאר מחוץ לזמן.

לפני שנתיים. 22 באפריל 2021 בשעה 22:06

אין יותר פצעים פתוחים, מדממים.

מפלצת הביטחון וההערכה העצמית שבעה, והלכה לה להפריע למישהיא אחרת לישון.

בארות החרדה הרוויות בכהל, 40% ולא פחות, יובשו, מולאו, ונאטמו.

אני רגועה. יותר שלמה, הרבה פיקחת. שמחה. אפילו מאושרת. אהובה. כל כך.

הילדה-אישה המבועתת, הנטושה, הפצועה והקשה, הלכה לישון. לא לנצח.

אבל היא תחת שליטה.

ושליטה זה אתה.

זה לא אוקסימורון, אני באמת לא צריכה אותך יותר. אני לא נזקקת, לא נואשת, לא בודדה.

אני לא צריכה אותך. אני לא רוצה בלעדיך, פשוט.

הגעת אלי ( או מצאת אותי? או מצאתי אותך?) בשיא של שבר.  לפני ניצני ההתאחות.

והיית שם. והחזקת אותי. בעיקר מרחוק, ורק לעיתים, אבל ככל שיכולת.

ולימדת אותי שליטה. בדרכך שלך.

אנושי, רגוע, רחב לב.

מחייך ואוהב.

בלי כעס, אין כעס.

אין אכזבה, אין טעויות.

כן יש כאב, על סוגיו. אבל כל כך נטול אלימות. את זה לא הכרתי, בכלל.

 

והיית לי לנכס, בדרכי שלי החוצה, למעלה, מהחיים שחייתי. מהילדה-אישה שראיתי במראה.

והזמן עבר. לאטטטט לאטטטט. ופתאום זה כבר מתקרב ל4 שנים.

אז אני לא צריכה אותך יותר. אני רק לא מוכנה בלעדיך.

אני אחזיק אותך חזק חזק. בעיקר מרחוק, ורק לעיתים, אבל ככל שתרשה לי.

 

ואת זה, הבנתי במפגש האחרון.

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=9890&postid=1116832 

כשהצלחת להפחיד אותי בפעם הראשונה מזה....זמן.

כשהצלחת להפתיע אותי שוב ושוב ושוב. כשקיבלת והכלת משועשע, כשניסיתי אוטומטית לברוח מהמחט, כשלא שלטתי בעצמי.

עם כל הבטחה שקיימת.

עם כל חיוך רשע ומרושע ששתיתי כמו אוויר, מתוך הערפל המתוק שהספגת בי.

 

לקח לי זמן להתפקס, על ההבנה הזו. על התחושות שביקשת ממני לשורר, בנוהל.

כי הסחות דעת, כי דחיינות וקצת בריחה.

עד שנגמר לי הזמן, רק כמה ימים עד השיעור הבא. סליחה.

ואני לא אומרת את זה מספיק, אבל

תודה עליך.

 

לפני 3 שנים. 21 בפברואר 2021 בשעה 21:06

כך גילה הזוגי הוניל שבדיוק נכנס לקנן.

לפני 3 שנים. 4 בספטמבר 2020 בשעה 7:34

יש אהוב שולט.

יש אהוב זוגי.

ויש שפוט.

אין תלונות.

זו תהיה השנה נהדרת.