|
|
|
לדבר ולתאם
לתכנן ולהתרגש
לעשות רשימות ולרקום מזימות
לשרטט גבולות מתיחים
ולהציג בקשות ותחינות
והנה שוב נגמר הזמן
והנה שוב זמן רק מתחיל
מדגדג ומרגש
מלא בסימני שאלה
וכל המשקל המעצבן של
השגרה והמתח
החיכוכים והטרדות מתמוססים
וממש ממש עוד רגע
יהיה
ששוב לא הספקנו
את כל מה שלא הספקנו.
ומה שכן, יישאר מחוץ לזמן.
אין יותר פצעים פתוחים, מדממים.
מפלצת הביטחון וההערכה העצמית שבעה, והלכה לה להפריע למישהיא אחרת לישון.
בארות החרדה הרוויות בכהל, 40% ולא פחות, יובשו, מולאו, ונאטמו.
אני רגועה. יותר שלמה, הרבה פיקחת. שמחה. אפילו מאושרת. אהובה. כל כך.
הילדה-אישה המבועתת, הנטושה, הפצועה והקשה, הלכה לישון. לא לנצח.
אבל היא תחת שליטה.
ושליטה זה אתה.
זה לא אוקסימורון, אני באמת לא צריכה אותך יותר. אני לא נזקקת, לא נואשת, לא בודדה.
אני לא צריכה אותך. אני לא רוצה בלעדיך, פשוט.
הגעת אלי ( או מצאת אותי? או מצאתי אותך?) בשיא של שבר. לפני ניצני ההתאחות.
והיית שם. והחזקת אותי. בעיקר מרחוק, ורק לעיתים, אבל ככל שיכולת.
ולימדת אותי שליטה. בדרכך שלך.
אנושי, רגוע, רחב לב.
מחייך ואוהב.
בלי כעס, אין כעס.
אין אכזבה, אין טעויות.
כן יש כאב, על סוגיו. אבל כל כך נטול אלימות. את זה לא הכרתי, בכלל.
והיית לי לנכס, בדרכי שלי החוצה, למעלה, מהחיים שחייתי. מהילדה-אישה שראיתי במראה.
והזמן עבר. לאטטטט לאטטטט. ופתאום זה כבר מתקרב ל4 שנים.
אז אני לא צריכה אותך יותר. אני רק לא מוכנה בלעדיך.
אני אחזיק אותך חזק חזק. בעיקר מרחוק, ורק לעיתים, אבל ככל שתרשה לי.
ואת זה, הבנתי במפגש האחרון.
https://thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=9890&postid=1116832
כשהצלחת להפחיד אותי בפעם הראשונה מזה....זמן.
כשהצלחת להפתיע אותי שוב ושוב ושוב. כשקיבלת והכלת משועשע, כשניסיתי אוטומטית לברוח מהמחט, כשלא שלטתי בעצמי.
עם כל הבטחה שקיימת.
עם כל חיוך רשע ומרושע ששתיתי כמו אוויר, מתוך הערפל המתוק שהספגת בי.
לקח לי זמן להתפקס, על ההבנה הזו. על התחושות שביקשת ממני לשורר, בנוהל.
כי הסחות דעת, כי דחיינות וקצת בריחה.
עד שנגמר לי הזמן, רק כמה ימים עד השיעור הבא. סליחה.
ואני לא אומרת את זה מספיק, אבל
תודה עליך.
כך גילה הזוגי הוניל שבדיוק נכנס לקנן.
יש אהוב שולט.
יש אהוב זוגי.
ויש שפוט.
אין תלונות.
זו תהיה השנה נהדרת.
בטח יש לה תחת.
וברור שהיא מגלחת.
היא קטנה וקופצנית,
אופטימית וחייכנית.
היא לא מקשה ולא מרצה.
היא גם לא שבורה, שרוטה ומרוטה.
הכל איתה קל,
כבר לא תהייה כאן מחר.
היא לא שואלת שאלות קשות
ולא עונה תשובות מרסקות.
זה לא משנה איפה ועם מי היא היתה,
כי מה זה חשוב, היא לא שלך.
בטח תקבל ממנה את מה, שאני
שוברת, חוסמת וגומרת .
ברור שהיא כל מה שאינני
והלוואי וזה היה אחרת.
אז לך אליה אהובי.
תן, קח, קבל והיגזל.
לך אליה אהובי.
רק תחזור שמח, חופשי
ועדיין שלי.
לא יודעת מי או למה שמו אותי שם,
אבל היה לי חדר פרטי, עם שירותים פרטיים.
בכל אופן אחר זו הייתה פנימייה.
מה לי ולגור בתנאי פנימייה? אשה בוגרת. והקבוצה שלי הם היו בגילי. אבל הם התנהגו טיפש עשרה. טוב, יותר כמו טיפשלושים.
והמקום היה בוגרשוב, אם בוגרשוב היה במנהטן.
והיה משעמם כל כך.
מוקפת בשטנצים שיטחיים. מי שידע לגרום לי לגמור כבר מזמן מיצה את תפקידו.
ותמיד היה רעש. הו כמה רעש.
לבשתי את החצאית הארוכה מדי והלכתי לשוטט. בדרך תיקנתי כמה סיטואציות, עזרתי בכמה מצבים ואירועים, של א.נשים שלא ידעו להתמודד, או לפתור, או סתם טיפשים. תיקנתי גם גדר.
אחרי שנכנסתי לבניין של הילדות בשביל להשתין, בנוכחות מספר גברים מסוקסים שהוכיחו את עצמם כפועלי בניין, כי שם אין דבר כזה "פרטי", התחלתי לדדות חזרה למקום שלי, חוככת בדעתי אם לדווח או לא לדווח על זה. כמה אחריות יש לי לטובת הילדות, וכמה זין אין לי להתמודד עם זה.
ובעודי שפופה כך ברחוב סואן שנגמר בים, הרמתי את הראש וראיתי בצד השני של הכביש אותך. מחייך אליי, מתחת לצילו של כובע.
חייכתי חיוך כואב, תפסתי את החצאית בשתי ידיים וחציתי בריצה. חיבוק דב מצמית, ארוך וחזק. תופס לי את הפנים לבחון, לראות שהכל בסדר, שהכל במקום. מחכים לקפה שהזמנת בינתיים, אתה מחזיק לי את היד חזק מדי. שותה כל שנייה איתך, לא מורידה ממך את העיניים, כמו חיילת או אסירה שקיבלה ביקור, שמן הסתם יהיה קצר.
ואז רגע. כמה זמן בעצם יש לך?
"3 שעות."
3 שעות עונה הד בראשי.
נו, מה, אז בוא, בוא נלך מפה, בוא נלך למקום אחר.
"סבלנות. מחכים לקפה."
בגיל 13 בערך, משחק את המזוכיסט בסצנת רופא השיניים של "חנות קטנה ומטריפה" המקורי משנת 1960.
אני לא אישן יותר.
אף פעם.
גיליתי משהו חדש.
כלומר, לימדו אותי משהו חדש.
כלומר bent, לימד אותי, משהו חדש.
וכמו ילדה קטנה, חסרת סבלנות, חסרת דחיית סיפוקים, הרטיבו לי את הבוהן ומיד רציתי לקפוץ ראש.
והתרגיל לא איחר לבוא.
אלם.
וכמו אותה ילדה קטנה, חסרת סבלנות, בורה ואמיצה, כשעומק התהומות מתגלה, אז, רק אז, הראש מתחיל לעבוד.
וכמו בתזמון מתוזמר מראש, כמו שומע את הפעימה שהוחסרה, מצרף את הטקסט הזה:
"כן, אבל הרעיון, של לצייר לך גבות ממחטים, ולקשור אותך, לשים אותך על משהו שיאפשר לך מצד אחד חצי שכיבה ישיבה, ומצד שני תחת וכוס באוויר, מפוסקים, זמינים, ואז כשאת קשורה לחלוטין ככה, המחטים בגבות עמוק בפנים, להכנס לתוכך, לזיין אותך, להגיע לנקודה הזו שאת כולך מחוסרת אוויר ומרוכזת בי, בזין, בנוכחות שלי שבך, בהנאה.
ושם ממש שם, להתחיל לשלוף את המחטים, אחת אחת ולאט.
להמשיך לזיין אותך, כשלאט לאט הדם שוטף לך את העיניים.
לנשק אותך, מצח למצח, לקשט את עצמי בדם שלך, להרגיש אותך פועמת לי על הזין. ואת הטעם של הדם שלך על השפתיים.
והידיעה המוקדמת מה זה יעשה לך, לעומת הציפייה."
כל המנגנונים המשומנים קפצו לדום. המח רץ, הכסא נרטב.
פעם מזמן, כשגיליתי את הכלוב, תיארתי גבול של דם. כי איך דם יכול להיות מיני. איך. כי אם יש דם אז משהו לא בסדר.
והטיפות הקטנות שדגדגו לי את השד, כשהמחט הראשונה יצאה, השניה, השלישית... השאירו אותי שיכורה. מסוחררת. מסופקת מחד ומורעבת לחלוטין מאידך. כמו להרגיש את הגלים בים בפעם הראשונה. הגוף תשוש והשכל רך. כל העצבים חשופים, ערים. זה היה גראנד פינאל של היום הזה, והוא נחת ממאה ל0, בשש מחטים.
המח נאבק בעצמו. מה בין טיפה מדגדגת שד לדם בעיניים.
מה בין השקט החללי והריכוז האסוף בזמן שליפת המחט, לטלטלה רב מימדית שכזו.
בהינד עפעף והיחסר פעימה מריחה את הריח. מרגישה את לחץ המשקל בנקודה הזאת במצח. בדיוק באמצע. הריאות שורפות.
ולא יכולה לזוז.
"פאק."
"לאמאמינהלך."
"נשמע פסיכי."
זה הכי טוב שלך מח?? באמת?!
"פסיכי טוב", הוא מתקן את עצמו.
"אני אוהבת שאתה מכניס לי כאלה דברים לראש".
שתקי.
"לא יכולתי לחלום את זה".
אוי לא.
"ספקנות...?"
וכמו תמיד, מחוייך, סבלני, מערסל,
"עכשיו תכתבי את זה מהצד שלך".
#
מחט. ועוד מחט, ועוד מחט.
יש לך מחטים בפנים. בובה כלואה, צעצוע מקושט.
אל תזוזי גם אל תעווי פנים.
אבל החיוך בלתי נמנע, כשהידיים תופסות חזק בקרסוליים. כשהירכיים הכואבות, ורודות, סגולות וכבולות למסגרת.
כשהראש נבלם במקום בכל תנועה רפלקסית אחורה.
כשהדופק פועם באוזניים והעפעפיים חסומים בסורגים.
כשהעור הקר פוגש את חום החיבוק המוחץ והריאות מתרוקנות.
והעולם נהיה קטן קטן לכדי הרגע ומלא מלא.
בך.
רק החיוך חופשי
לפגוש את החיוך הרשע שלך
וכל הגוף שלי פתוח, כנוע, מסור, אומר תודה.
ואז, מחט, ועוד מחט, ועוד מחט. פעם מכאן ופעם מכאן.
החיוך הרשע מתרחב והעולם נהיה אדום. ושחור. חריף ומתכתי. הדם פועם באוזניים ומדגדג את הפנים וכל הגוף נרעד ונחבט ונשרט עם כל נגיחה
עמוקה, יציבה.
והחוץ מתערבב עם הפנים והחיוך מאדים.
כל הגבולות מיטשטשים, נמתחים ומובסים.
ויש רק אחד כזה,
שיכול להכניס לי לראש, ולהיכנס לי לוורידים.
#
אתה לא רואה? אתה לא רואה את הספינה הטרופה תועה בחושך?
אתה לא שומע? אתה לא שומע את קינות השאול הבוקעות מעומק בטנה?
אתה לא מבין? אתה לא מבין שהקליפה היפה מתפוררת ותחתה חורים חורים?
אלפי מילין היא צפה בכוחות עצמה, מושכת, קדימה, הלאה, ועומדת במקום.
מה היא, בלי ספן.
יא מחבקת עצים!
שלוש, ארבע
כלבה אגוצנטרית!
חמש, שש
נפקנית חצופה!
שבע, שמונה
טינופת מופקרת!
תשע, 10.
20.
30.
40.
50.
מחבקת את העץ חזק חזק.
שבבי הקליפה חורטים בעור עם כל תנועה נרעדת.
ריח עפר רטוב ואקליפטוס בנחיריים.
ענפיו הגמישים והחריפים מסמנים אותך עם כל שריקה באויר הפתוח.
הבריזה מדגדגת בשיער ובין הירכיים.
השמש מחממת את הגב הבוער.
העונש ראוי, הרווחת אותו ביושר.
תלמדי להישמע להוראות.
60.
70.
80.
90.
100 מטר.
