מוח פוזיטרוני

לפעמים היא טוענת שאני זונת צומי.

אם לומר את האמת, זה קצת מקומם אותי. כי משתמע מזה שאני רוצה כמה שיותר צומי, ולא משנה ממי, בעוד שאני, כידוע, אמנם מעוניין בכמה שיותר צומי, אבל אך ורק ממנה.

אם אתם מסכימים, תנו לייק, בבקשה.

אם לא, פרטו בבקשה בתגובות למה לא.

בעצם, אפשר גם וגם בכל מקרה. וגם אדומות זה בסדר.

הסבר על הפרויקט ניתן למצוא כאן.

הסבר על הפינה ניתן למצוא כאן.

הפרויקט בשיתוף אח האש שלי.

לכבוד סיומו החגיגי של הפרויקט, החלטנו שיש צורך ללכוד את לוז העניין, ולכן יצאנו לרחובות הכלוב ושאלנו את הציבור (שהפינה קשובה לו מאוד, כידוע) מהי התכונה האחת ההופכת אישה - חכמה, יפה, מרשימה ומצליחה ככל שתהיה - לשולטת. הציבור ענה מגוון תשובות מרתקות ומעניינות, ועל אחת מהן מבוסס הנר השמיני להלן.

נר שמיני: מהות

חזקה היא, אסור זאת לשכוח

(גם רכה כפלומה של אפרוח),

אך ברור לה מראש

שכל מה שתדרוש

תקבל היא בלי צורך בכוח.

(לציבור המהמרים יש הצדקה מלאה להיות ממורמר, אני יודע. סורו-נא לתגובות ותקבלו את כספכם בחזרה.)

בבוא היום, כשיתחילו להיכתב המאמרים אודות היצירה הנגולה בימים אלו לפניכם, מקום מיוחד יוקדש בהם, ללא ספק, לדובר בחמשירי החנוכיה, דובר שיזכה בוודאי לכינוי הדובר השירי המתעתע.

אסביר ואדגים: קראו-נא שוב את הנר השלישי. יש בו דובר יחיד, המקדיש את השיר לגבירתו בשמו ובשמו של אדם נוסף (המכונה "בונדיאל"). בנר השני, לעומת זאת נשמעים יחד כמה קולות (אולי שניים - הדובר בנר השלישי ורעו המסתורי, "בונדיאל") וכך גם בנר הרביעי.

והנה, בחמשיר שלפנינו, נגלה לעינינו הדובר המתעתע במלוא תעתועו - לכאורה, יש כאן דובר יחיד; אולם, לאור החמשירים הקודמים, ברור שמדובר בדובר מרובה ומפוצל. כלומר, כל אחד מהדוברים בחמשירים הקודמים מדבר כאן כיחיד, בקולו שלו, למרות שדברי כולם זהים. תעלול ספרותי זה מדגיש, כמובן, את תחושתו של הדובר, המנוסחת בשורה האחרונה של החמשיר (ומצדיק אף את הירידה ברמת החריזה).

נר שביעי: עיניים

לעיניה הנר השביעי -

היפות, מרחיקות הרואי:

הן רואות כל דבר -

אם גלוי או נסתר.

ומה טוב שרואות הן אותי!

היום ציינו חודש לצירופי להרמון.

לרגל המאורע, אני מבקש להזכיר אפשרות שנזרקה לחלל האוויר לפני שלושה שבועות.

לפחות מבחינתי, כבר אין שאלה.

הסבר על הפרויקט ניתן למצוא כאן.

הסבר על הפינה ניתן למצוא כאן.

הפרויקט בשיתוף אח האש שלי.

מאז שצירפתי לבלוג את פינת החמשיר (טוב, אם אתם מתעקשים - מאז שהיא צירפה לבלוג את פינת החמשיר) עוצרים אותי כל הזמן ברחוב. עד עכשיו, הפונים נחלקו למחמיאים ("בוא'נה, איזה חרוז דפקת על בונדיאל! יספיקו וצדיק הוא - איך חשבת על זה?!") ומציעים ("תגיד, איך עוד אין לך חמשיר על כפות הרגליים שלה!? ראינו תמונות. שוות חמשיר אלה"). אבל אחרי הנר השלישי כולם פתאום מאתגרים אותי ומבקשים הסברים והוכחות: "עד כמה היא חכמה, באמת?"; "כל נשלט חושב שהשולטת שלו הכי חכמה בעולם."; "יש לך דוגמאות קונקרטיות?".

אז כן, יש לי.

אבל הן לא הנושא כרגע - אנחנו כבר בנר השישי, זוכרים? מה שכן, החידוש הפעם הוא, שהפינה הצטיידה בהוכחות. (ודרך אגב, את ההוכחות לכל מעלותיה ניתן למצוא בדיוק באותו מקום ממנו לקוחות הראיות המצורפות הפעם.)

נר שישי: חזה

כבר אפשר להפסיק לִ'תאפק:

נר שיש על חזַהּ מתרפק - 

מפואר, מחמם,

רך-נעים, מהמם!

הוכחות לא קשה לספק...

מן המפורסמות היא, שהשם חנוכה הוא ראשי תבות: ח' נרות והלכה כבית הלל. המחלוקת הידועה ביותר בין הלל לשותפו ויריבו נוגעת לסדר הדלקת הנרות - מנר אחד לשמונה, ולא להפך. But only slightly less famous, כפי שאומר ויסיני זצוק"ל, היא המחלוקת הבאה: כשמדליקים חנוכיה לכבודה של מישהי, מאלו תכונות לפתוח ובאלו לסיים?

בית אשמאי אומרים: להתחיל מהכי פיזי וסקסי, ואם יישארו בסוף כמה נרות לתכונות אופי נעלות - חבל. כנראה שלא צריך היה להדליק לכבודה חנוכיה.

ההלכה, כאמור, כבית הלל, אבל עדיין - לאחר שיצאנו ידי חובת תיאור מקצת מעלותיה הרוחניות של גבירתנו, אנחנו מרגישים חופשיים להלל גם את אלו הגופניות.

נר חמישי: ידיים

נר חמש לידיים רכות

(ציפורניים סגולות מבריקות),

מרסנות וסוטרות

מלטפות ומגרות

אין כמותן ראויות לנשיקות.

היה לה יום לא טוב.

ולי היה יום עמוס.

אז בשיחה בסוף היום ביקשתי לחבק אותה:

- אפשר לחבק אותך, גבירתי?

- אני לא יודעת אם אתה יכול לחבק אותי איך שאני רוצה עכשיו. אני זקוקה לחיבוק גדול, עוטף, ואתה קטן ורזה עם עצמות בולטות...

- אם יש יתרון אחד לחיבוקים וירטואליים על חיבוקים ממשיים, גבירתי, זה היתרון. שכאן אני יכול לחבק אותך חיבוק גדול ועוטף.

- אבל אני לא זקוקה לחיבוקים וירטואליים, י***י.

- נתת לי כמה כאלו, גבירתי.

- נתתי כאלה, כי אתה יודע איך החיבוק שלי מרגיש. כי הוא ממשי. כי ככה חובקת.

אז האתגר, גבירתי, הוא לעבור מהחיבוקים שלי שאת מכירה לחיבוק שאת רוצה.

התייעצתי עם איקאה (שהוא, לידיעתך, לא רק בעל השכלה משפטית אלא גם מומחה לארגונומיה) ואני רואה שתי דרכים לתקוף את הבעיה:

פתרון ראשון: חיבוק בשלבים / חיבוק ארבע-ממדי

את יודעת איך זה כשאני מחבק את הרגל שלך. אז אני מחבק קודם את הקרסול השמאלי, ואחר כך עולה למעלה ומחבק את השוק, ואז - כבר על הברכיים - את הירך, ומחבק את המתניים - קודם מצד שמאל, ואחר כך מצד ימין, ויורד חזרה לאורך רגל ימין - ירך, שוק וקרסול.

ואז אני מתרומם שוב על הברכיים ומחבק את החיבוק הכי גדול שאני בכל זאת מסוגל לחבק, ידיי על גבך ואני נצמד אלייך. אחרי דקה ארוכה, אני קם, מקיף את הכסא שלך ונעמד מאחורייך, מתכופף ומחבק את הכתפיים והצוואר, ואז משלים את ההקפה, נעמד שוב לפנייך על ברכיי, אבל כמה שיותר זקוף, נוטל את ראשך בזרועותיי, ויחד אנחנו מנסים למצוא את השקע שלי. 

בארבעה ממדים זה יוצא חיבוק תמנוני משהו, אבל גדול ובעיקר עוטף ביותר.

פתרון שני: מר דגדוג

עמדת המוצא כאן תוארה כבר בפתרון הראשון, כחיבוק הגדול ביותר שאני בכל זאת מסוגל לחבק. מכאן נדרשת רק קפיצה קטנה של הדמיון כדי לשוות בנפשך איך הידיים מתארכות כמו אלו של מר דגדוג ומקיפות אותך כמה וכמה פעמים, בגבהים שונים של גופך. זה כבר לא חיבוק גדול ועוטף, זה חיבוק ענק ופקעתי. בשבילך. רק שתרגישי טוב כבר.

כמסורת החג, אני מתארח היום להדלקת נרות בבלוג אחר.

הסבר על הפרויקט ניתן למצוא כאן.

הסבר על הפינה ניתן למצוא כאן.

הפרויקט בשיתוף אח האש שלי.

הפעם אני חייב להקדים ולומר, שזהו החמשיר השני שנכתב לכבוד הנר השלישי. החמשיר המקורי אמנם התעלה לפסגות של חריזה שטרם נראו בפינה זו, אבל הוא סווג כ"סודי ביותר" ולעיניהם של אח-אש וגבירתנו בלבד. עם המודרים הסליחה, ולהלן חמשיר בלמ"ס.

נר שלישי: חוכמה

נר שלישי אז נדליק לחוכמה,

שאיוותה לה משכן בתוך מה,

שנראה כאישה

(ואף לא ישישה),

ואיננו מסגיר עד כמה.

אתה נתון בסד. ידיך מציצות מהקצוות וראשך מבצבץ באמצע. הרגליים נתונות באזיקים ומפושקות על ידי מוט מתכת המחובר אליהם. אתה עירום, כמובן, הפה חסום בגאג והעיניים מכוסות בצעיף.

אתה יודע מה, אם זה גורם לך להרגיש עוד יותר חסר אונים, נגיד שיש לך עוד זוג ידיים, והוא אזוק מאחורי גבך.

או אחרת. הגאג והצעיף נשארים, אבל את הסד והמוט מחליפים חבלים ואתה עקוד לשולחן. או מיטה.

או שבמקום החבלים אתה עטוף כולך בניילון נצמד. זה לא חשוב.

הנקודה היא, שאתה לא לגמרי חסר אונים. יש לך כוח מסוים. בעצם הנוכחות שלך שם, כך, אתה גורם עונג כלשהו לזו שהניחה אותך כך, שם. אפילו אם היא לא נוכחת ולא רואה, אתה מבליח מדי פעם בתודעתה ועושה לה משהו. אז אתה לא לגמרי חסר אונים.

חוסר אונים אמיתי, זה כשמישהי יקרה לך כואבת, סובלת, ואין שום דבר שאתה יכול לעשות בקשר לזה.