לפני 7 שנים. 17 בדצמבר 2016 בשעה 9:22
בימים אלו, בהם אמנים וסטודנטים לאמנות נחקרים במשטרה בגלל יצירותיהם, נראה לי ראוי למחות באמצעות צילום כנגד חוסר השוויון המגדרי הקיים בכלוב.
מוח פוזיטרוני
לפני 7 שנים. 15 בדצמבר 2016 בשעה 17:39
היא: מחר יהיה חודש מאז שהכרנו. איך אתה מרגיש עם הנוכחות שלי בחייך?
אני: מרגיש נפלא, גבירתי.
היא: הייתי שמחה לקבל תשובה יותר... מממ... מורחבת.
[כמה שעות מאוחר יותר, תוך כדי שאני מנסה להתחרות אונליין במכתבו הידוע ביותר של אבשלום פיינברג לרבקה אהרונסון]
היא: תעצור רגע. מה אתה מרגיש?
אני: רגשות או תחושות, גבירתי? [יכולתי גם לשאול: "רגשות או תגובות פיזיולוגיות, גבירתי?" אבל תודו שהראשון נשמע יותר טוב.]
היא: גברים לא אמורים להבין שיש הבדל! ☺️
אז הנה, גבירתי, התשובה לשאלתך מהצהריים, ואפילו מורחבת יותר מזו שכבר קיבלת:
אני מרגיש אהוב.
אני מרגיש רצוי.
אני מרגיש שנון (רוב הזמן).
לפעמים אני אפילו מרגיש מועיל – לך.
אני מרגיש שמור ומוגן. כמו אפרוח שמחזיקים בזהירות רבה.
אני מרגיש קצת בתול שוב.
אני מרגיש חזק.
אני מרגיש פורה.
אני מרגיש טעון.
אני מרגיש בטוח בעצמי (חוץ מאשר מולך).
אני מרגיש בנוח, במקום הנכון.
אני מרגיש מאוהב.
לפני 7 שנים. 13 בדצמבר 2016 בשעה 19:36
מגעגעת - אני לא סתם מתגעגע אליה; זו היא ש*גורמת* לי להתגעגע אליה. לא במשהו מיוחד שהיא עושה, אלא בעצם קיומה והתנהגותה הטבעית.
מתקשט - תגובתו הטבעית של מי שנאמר לו "קישטא". כפי שתגובתו הטבעית של מי שניתן לו חיבוק היא "מתחבק".
בא לי מתחתייך - המקבילה הסאבית ל"בא לי עלייך".
פוסט-פוסט - מה שקורה אחרי פרסום פוסט. כולל, אך לא בהכרח מוגבל ל: מחשבות על איכותו של הפוסט והאם הוא ראוי לה, מחשבות על איך הפוסט יתקבל על ידה, תגובתה - הפומבית והפרטית - לפוסט ונקודות לתיקון או לשיפור המוצעות על ידה. אה, יש גם לייקים ותגובות של אחרים.
* יען כי בטח יהיו נוספים. אוהבים יוצרים להם תמיד שפה משלהם.
לפני 7 שנים. 12 בדצמבר 2016 בשעה 22:34
בוקר טוב, גבירתי ה א ה ו ב ה!
לפני 7 שנים. 12 בדצמבר 2016 בשעה 7:34
הגעתי מצויד.
בכיבוד,
בשתי מתנות,
בנחישות לספוג הכל בלי להתלונן,
בציפיות – לא תקוות, אלא השערות מבוססות היטב לגבי מה שצפוי לקרות.
הציפיות התגלו כמשמעותיות רק כרקע שעליו היא יכלה להפתיע אותי בכל צעד.
הנחישות התגלתה כמופרזת אל מול העדינות שהיא נהגה בי.
את המתנות שכחתי לתת לה.
מהכיבוד דווקא אכלנו ושתינו.
ויצאתי מצויד.
בהערצה לרגישות שלה,
בנוחות במקומי לרגליה,
במחרוזת של רגעים מבהיקים,
בשק של ציפיות לעתיד.
***
רגעים מן המחרוזת:
אני על ברכיי לפניה, ראשי בין ירכיה, ידה על עורפי ואני מריח אותה, למרות שאני חצי תתרן. (לפחות עכשיו ברור לי איזה חצי.)
אני מוכרז כחסר פטמות, אבל בסופו של דבר ציוד פנאומטי מתקדם מצליח לחשוף שתיים כאלו.
ההידרדרות ביכולת הוורבאלית שלי משקפת את זרימת הדם בגופי, והיא, בטובה ובנדיבותה, שמה לי גאג, לפני שאביך את עצמי. (איכשהו, לומר לה שטויות מביך יותר מאשר לעמוד לפניה עירום, בידיים אזוקות מאחורי הגב, צוואר מקולר, הפטמות שנמצאו אחוזות במצבטים, עיניים מכוסות ואיזושהי חצאית מלמלה על הראש.)
אני מגלה שאפשר לצחוק תוך כדי. מתברר שאפשר אפילו לצחוק יחד עם מישהי שמחזיקה אותך בביצים. ברצינות: פה נפלתי שדוד.
טעימה ראשונה מכפות הרגליים שלה. היא מגלה שיש נשלטים שנושכים. אני מגלה שם את הטעם שלה. ועוד מן הרכות שלה.
היא – במיומנות של מי שמכירה אותי שנים – מביאה אותי לקצה שוב ושוב. זה כבר לא tease and denial, זה
tease to the point you can't do anything about it (or anything at all).
אני – כפי שהיא תיארה טוב ממני – צולל לתוך השקע הרגיש שלה ומתפרק שם מכאב ועונג.
והיא קוראת לזה "הרצות לצעצוע החדש". אין עליה.
אני על ברכיי לפניה, ראשי על ירכיה וידה על עורפי. אני עדיין שם.
לפני 7 שנים. 9 בדצמבר 2016 בשעה 10:55
כן, פשוט טוב, ועם הקוראים (כן, כן - ארבעתכם) הסליחה על היעדר התחכום:
טוב כשהיא מחייכת.
טוב אף יותר כשהיא מחייכת אליי.
והכי טוב כשהיא מחייכת בזכותי.
טוב לשבת לרגליה ולדבר.
טוב גם לשבת לרגליה ולשתוק.
טוב להרגיש את המגע שלה.
טוב להרגיש את הדאגה שלה.
טוב להרגיש את הרגש שלה.
טוב להיות שלה.
טוב לדעת שטוב לה.
טוב לדעת שהיא חושבת שיהיה טוב אף יותר.
לפני 7 שנים. 7 בדצמבר 2016 בשעה 8:57
מחר פגישה ראשונה.
כלומר, פגישה ראשונה של בעלים ורכושה, של נשלט וגבירתו.
הבטן והלב מפרפרים בקלישאתיות.
בראש מתרוצצות המחשבות והתמונות שהיא שתלה שם במיומנות בשבוע החולף.
הלחיים – ארבעתן – בכוננות ספיגה. מקנאות בעורף, שבכלל לא מסתכל קדימה, כמו כולם, כי הוא עדיין נאחז בזכרון מגע בן שבוע ומסרב להרפות ממנו.
הפטמות, משכשלו בהתמודדות עם חוסר הוודאות, פשוט טומנות את הראש בחול.
השפתיים מתנפחות בביטחון של מי שיודעות שתפקיד כלשהו, ולו קטן, יהיה להן, ומשגעות את הלשון והידיים, שמייחלות לכך.
הרגליים רועדות מעט. קצת עוד מהפגישה הקודמת וקצת על החשבון. ביניהן, התרגשות ותזזית של כלבלב שמביא בפיו את הרצועה, כי הוא כבר לא יכול לחכות יותר שיוציאו אותו לטייל.
והכתפיים מתקשחות. הן יודעות, שמה שחשוב אלו הציפיות שלה.
לפני 7 שנים. 6 בדצמבר 2016 בשעה 23:23
אני מקבל את זה שבשבילה זה ל א ט. באמת.
כמו שלנסוע ב- 50 קמ"ש זה איטי וזהיר. אני רק מבקש להזכיר, שכשרק התחילו לנסוע במכוניות, זה היה מהיר מאוד. למעשה, היו אז אנשים שלא היו בטוחים שאפשר לשרוד נסיעה במהירות כזו.
אז אני מופתע מהמהירות שבה היא למדה לקרוא אותי וללחוץ על הכפתורים שלי – היי, אני די בטוח שחלק מהם בכלל לא היו קיימים קודם – אבל אני בעיקר המום מהמהירות שבה הנוכחות שלה הפכה לצורך; מכמה מהר הגעתי לכך שחיוך שלה מרים אותי לשחקים (ולא פחות מכך, לכך שקמט זעף קטן – אפילו לא וירטואלי, אלא משוער – מכה לי בבטן).
אז בינתיים התחלתי להתרגל למהירות, ואני נהנה מהנסיעה (ואפילו מהנוף מדי פעם) וממש סקרן לראות לאן נגיע.
ואיזו נהגת!
לפני 7 שנים. 5 בדצמבר 2016 בשעה 16:13
היא הזכירה מתישהו את המקום – שם, לרגליה, אבל לא רק – שהופך לאט לאט להיות שלי.
ואני רוצה לומר, שאני רואה.
אני רואה איך היא בונה את המקום הזה, מכינה אותו לקלוט אותי.
ועוד יותר – אני רואה איך היא מכינה אותי להיכנס אליו.
בהתחלה, זה דרש ממנה בעיקר להרגיע אותי.
בהמשך – לערוך בי כל מיני כוונונים והתאמות – קודם גסים ואחר כך עדינים יותר (אני מקווה).
והכל נעשה בעדינות – אבל בכוח עצום; בתקיפות – אבל ברוך אינסופי; בביטחון שבא מידיעה – ובזהירות שמתלווה אליו; ומעל הכל – בחכמה שאין שווה לה.
וזה – יותר מהרצון שלי ויותר מהקולר – מה שבאמת הופך אותי לשלה.
לפני 7 שנים. 4 בדצמבר 2016 בשעה 0:07
אנשים הוגים שמונה עשרה בנו"ן קמוצה במקום שמונה עשרה בנו"ן סגולה.
אנשים אומרים "צומת עמוסה" במקום "צומת עמוס".
אנשים אומרים "ארבעה גרביים" רק כי הם טועים פעמיים.
אנשים מכנים עצה גרועה בשם "עצת אחיתופל", למרות שעצתו היתה טובה.
אנשים משמיטים את הכ"ף, ומספרים איך היה ומה קרה שהם היו בים.
אנשים שוכחים את ה"שלה", וטוענים שיום ללא חיוך הוא יום מבוזבז.