|
|
|
גבירתי כתבה מדי פעם על אחריותו של הצד השולט.
אני קורא שורות מסוימות שהיא כתבה לי הבוקר, ומבין עד כמה האחריות אינה מוגבלת לשם, כמה אחריות לקחתי על עצמי כשנכנסתי לשירותה.
ואני יודע שאסור לי למעול באמון הזה.
ואני מתפלל (אלוהים יודע למי - אני אתיאיסט) שיהיה לי הכוח לתת לה מה שהיא זקוקה לו.
ואני זוכר כמה כוח יש לה, לשאוב ממנו.
בשולי הפגישה הראשונה.
מסתבר שדבר מה של גבירתי נשאר אצלי. בהתחלה לא שמתי לב, כי גם לי היה כזה, אבל זה מה שהתברר למחרת. לא ייחסתי לזה חשיבות מיוחדת - לי זה נראה כרגע כמו נצח, אבל בקרוב הרי נשוב וניפגש.
אבל גיליתי שהיא דווקא מייחסת לו חשיבות רבה, ממש כמו לחיית מחמד. היום, לאחר תחקור מקיף על האופן בו תחזקתי את שלי, קיבלתי הוראות מפורטות לטיפול בשלה, ומה אומר לכם - זה כמו לטפל בכלב! אני צריך להוציא אותו שלוש פעמים ביום - לכמה דקות טובות בכל פעם - וגם לשחק איתו וללטף אותו כל הזמן הזה.
ובפגישתנו הבאה - בדיקה יסודית, לוודא שטיפלתי בו כמו שצריך.
אז מצד אחד, אני גאה באמון שהיא נותנת בי. אבל מצד שני, זו עוד סיבה לחכות לפגישה איתה: אני בטוח שהיא תדע לטפל בו טוב יותר.
אז אתמול זכיתי בקולר ובזכות לקרוא לה "גבירתי".
ואני אוהב את היו"ד הזו. לא רק כי היא מציינת את הקשר בינינו, אלא גם כי היא מתחכמת ואירונית. לכאורה, הרי, היא מציינת בעלות ושייכות, ובמקרה הזה היחס הפוך בדיוק.
אבל עוד יותר ממנה אני אוהב את אחותה הגדולה (רק בכמה ימים) - זו היו"ד שמתווספת לשמי בפיה, והופכת אותו לשם חיבה. וכך, כבדרך אגב ובלי להתחכם, מציינת בדיוק אותו דבר.
"אני יודעת", היא אומרת, ושתי המילים האלה מיותרות, לכאורה, כי אני יודע שהיא יודעת. כי היא תמיד יודעת.
אבל שתי המילים האלה בכלל לא נועדו לומר שהיא יודעת. שתי המילים הללו הן ליטוף על העורף. הן רוך. הן הרגעה. הן היא.
שלושה עשר הימים האחרונים היו רכבת הרים. אם כי, יש להודות שהיתה זו רכבת הרים שאין כמוה בשום מקום בעולם:
בעוד שרכבת הרים ארצית מטפסת לאיטה, הרכבת הזו דהרה כלפי מעלה. ובסיבובים.
בעוד שרכבת הרים נורמלית משתהה בשיא הגובה לשבריר שנייה, דווקא העצירות של הרכבת הזו התארכו לעתים, די לכסיסת ציפורניים הגונה.
ומוזר אף יותר: אחרי העצירה הזו הגיעה - לרוב; היו גם נפילות מהפכות קרביים - דווקא עלייה מהירה ומסחררת נוספת.
ואחרי כל הטלטלה הזו - שלווה.
היא הציפה אותי כשהתרוממתי אל ברכיי וביקשתי להיות שלך.
היא הגיעה כשישבתי לרגלייך ופתחתי את ליבי בפנייך.
היא רמזה על הופעתה כשכרעתי על ברכיי לפנייך, טמנתי את ראשי בחיקך וערפי ושערי נמסו תחת ליטופייך.
וזהו הדבר המוזר ביותר ברכבת ההרים הזו - יש לה תחנה.
היום הותיר אותי סחוט, אבל לא קהה. להפך. שלל רגשות מתרוצצים בי, ואני מרגיש את כולם יחד וכל אחד מהם בנפרד: הערכה, בושה, התפעלות, פחד, חיבה, עצב, אכזבה.
אבל מלב המערבולת מגיח רגש אחד, שלפחות היום, לפחות הרגע, מאפיל על כל השאר:
תודה.
תודה על הנדיבות.
תודה על העניין.
תודה על הדאגה.
תודה על תשומת הלב.
תודה על ההשקעה.
תודה על הרצינות.
תודה על האמיתיות.
תודה על הפרטים הקטנים.
תודה על המילים הטובות.
תודה על המילים הקשות.
תודה על החיוך.
(אמנם אחד-עשר, אבל בטח תסכימי איתי, שלפעמים המציאות צריכה לכוף את ראשה בפני הכתיבה.)
אני יודע שאת יודעת - אני לא מאמין לך שאת לא קוסמת - ובכל זאת:
אני לא הייתי צריך את עשרת הימים הללו כדי להגיע לתשובה. התשובה היתה שם מההתחלה, במשפט הראשון שכתבתי לך.
קודם כל, נפטרים מכל פוזה, לפחות לפוסט אחד.
מוכיחים לה ולעצמי, שאני יכול לגשת לעניין בלי לנסות להיות שנון, חכם ויודע, בלי דימויים מתוחכמים או אלוזיות.
שנית, מגדירים את הבעיה:
כשאני עושה משהו שנעים לה או מצחיק אותה, היא אומרת לי את זה. אני לומד מזה, אבל זה גם הולך ישר לאגו.
כל מחמאה שלה, כל חיוך שלה – אנחנו מדברים על נקודתיים וחצי סוגריים, כן?; מה יקרה כשאראה את החיוך על פניה? – מנפחים אותו. וכשהאגו נפוח מדי, הוא מפריע לי להתמקד בה ולהיות מי שהיא רוצה שאהיה, ואני מאכזב אותה. אני לא חושב שהיא רוצה אותו מרוקן לחלוטין, אבל בהחלט תחת שליטה.
שלישית, מפעילים את הראש:
בהתחשב בכך שזה המצב, איך להבין את שלל החיזוקים שקיבלתי בעשרת הימים האחרונים, ובפרט מאז שהוסכם שזו בעיה?
אולי היא לא מבינה איך זה עובד?
אין סיכוי. היא חכמה מדי.
אולי היא לא מודעת להשפעה שלה ושל המילים שלה עליי? או שהיא סתם לא חשבה על זה עד הסוף?
אין סיכוי. היא יודעת בדיוק מה היא עושה.
אז אני צריך להבין למה אני מקבל ליטופים כאלו לאגו יחד עם הנחיות להניח אותו בצד.
אז המסקנה שלי היא, שאני אמור להתייחס לזה כאימון, ולפתח טכניקות.
השמש מושכת את כדור הארץ בכוח עצום, וגורמת לו להקיף אותה.
כדור הארץ מושך את השמש באותו כוח עצום, והשפעתו על השמש מזערית.
את אומרת שאני גורם לך לחייך.
תכונה חמקמקה. נתקלתי בה בפעם הראשונה כשאבא שלי ייחס אותה לשושנה דמארי. "היא יכולה לעמוד לבד על במה ענקית", הוא אמר, "והבמה תהיה מלאה".
בנאליה: כשמישהי (טוב – יכול להיות גם מישהו, אם אתם מתעקשים) בעלת נוכחות חזקה נכנסת לחדר, כל העיניים מופנות אליה. כולם שמים לב. כשהיא מתחילה לדבר, היא לא צריכה להרים את קולה מעל להמולת השיחות האחרות, כדי לזכות בהקשבה.
כל זה מובן מאליו, כאמור. אבל עד עכשיו חשבתי שנוכחות מחייבת...ובכן – נוכחות. פיזית. או לפחות מראה דמותה של בעלת הנוכחות. או זכר דמותה. אתם יודעים מה? יכול להיות גם קולה. או זכר קולה.
אני לא חושב שנתקלתי בעבר במישהי, שמילותיה הכתובות – ללא שמתלווה אליהן הכרות איתה, עם דמותה או עם קולה – מקרינות נוכחות כזו. שמילותיה על המסך ממלאות את החדר, את הבמה, אותי.
קראתי כבר נשים שכתיבתן גרמה לי לרצות בחברתן, לרצות בחיבתן, לרצות שיכתבו לי; ואני לחלוטין מאמין בכוחן של מילים ובאפשרות להתאהב באמצעותן, אבל זו הפעם הראשונה שמילים על מרקע גורמות לי לרצות להשתייך.
