תכונה חמקמקה. נתקלתי בה בפעם הראשונה כשאבא שלי ייחס אותה לשושנה דמארי. "היא יכולה לעמוד לבד על במה ענקית", הוא אמר, "והבמה תהיה מלאה".
בנאליה: כשמישהי (טוב – יכול להיות גם מישהו, אם אתם מתעקשים) בעלת נוכחות חזקה נכנסת לחדר, כל העיניים מופנות אליה. כולם שמים לב. כשהיא מתחילה לדבר, היא לא צריכה להרים את קולה מעל להמולת השיחות האחרות, כדי לזכות בהקשבה.
כל זה מובן מאליו, כאמור. אבל עד עכשיו חשבתי שנוכחות מחייבת...ובכן – נוכחות. פיזית. או לפחות מראה דמותה של בעלת הנוכחות. או זכר דמותה. אתם יודעים מה? יכול להיות גם קולה. או זכר קולה.
אני לא חושב שנתקלתי בעבר במישהי, שמילותיה הכתובות – ללא שמתלווה אליהן הכרות איתה, עם דמותה או עם קולה – מקרינות נוכחות כזו. שמילותיה על המסך ממלאות את החדר, את הבמה, אותי.
קראתי כבר נשים שכתיבתן גרמה לי לרצות בחברתן, לרצות בחיבתן, לרצות שיכתבו לי; ואני לחלוטין מאמין בכוחן של מילים ובאפשרות להתאהב באמצעותן, אבל זו הפעם הראשונה שמילים על מרקע גורמות לי לרצות להשתייך.