קודם כל, נפטרים מכל פוזה, לפחות לפוסט אחד.
מוכיחים לה ולעצמי, שאני יכול לגשת לעניין בלי לנסות להיות שנון, חכם ויודע, בלי דימויים מתוחכמים או אלוזיות.
שנית, מגדירים את הבעיה:
כשאני עושה משהו שנעים לה או מצחיק אותה, היא אומרת לי את זה. אני לומד מזה, אבל זה גם הולך ישר לאגו.
כל מחמאה שלה, כל חיוך שלה – אנחנו מדברים על נקודתיים וחצי סוגריים, כן?; מה יקרה כשאראה את החיוך על פניה? – מנפחים אותו. וכשהאגו נפוח מדי, הוא מפריע לי להתמקד בה ולהיות מי שהיא רוצה שאהיה, ואני מאכזב אותה. אני לא חושב שהיא רוצה אותו מרוקן לחלוטין, אבל בהחלט תחת שליטה.
שלישית, מפעילים את הראש:
בהתחשב בכך שזה המצב, איך להבין את שלל החיזוקים שקיבלתי בעשרת הימים האחרונים, ובפרט מאז שהוסכם שזו בעיה?
אולי היא לא מבינה איך זה עובד?
אין סיכוי. היא חכמה מדי.
אולי היא לא מודעת להשפעה שלה ושל המילים שלה עליי? או שהיא סתם לא חשבה על זה עד הסוף?
אין סיכוי. היא יודעת בדיוק מה היא עושה.
אז אני צריך להבין למה אני מקבל ליטופים כאלו לאגו יחד עם הנחיות להניח אותו בצד.
אז המסקנה שלי היא, שאני אמור להתייחס לזה כאימון, ולפתח טכניקות.