מוח פוזיטרוני

שלושה עשר הימים האחרונים היו רכבת הרים. אם כי, יש להודות שהיתה זו רכבת הרים שאין כמוה בשום מקום בעולם:

בעוד שרכבת הרים ארצית מטפסת לאיטה, הרכבת הזו דהרה כלפי מעלה. ובסיבובים.

בעוד שרכבת הרים נורמלית משתהה בשיא הגובה לשבריר שנייה, דווקא העצירות של הרכבת הזו התארכו לעתים, די לכסיסת ציפורניים הגונה.

ומוזר אף יותר: אחרי העצירה הזו הגיעה - לרוב; היו גם נפילות מהפכות קרביים - דווקא עלייה מהירה ומסחררת נוספת.

ואחרי כל הטלטלה הזו - שלווה.

היא הציפה אותי כשהתרוממתי אל ברכיי וביקשתי להיות שלך.

היא הגיעה כשישבתי לרגלייך ופתחתי את ליבי בפנייך.

היא רמזה על הופעתה כשכרעתי על ברכיי לפנייך, טמנתי את ראשי בחיקך וערפי ושערי נמסו תחת ליטופייך.

וזהו הדבר המוזר ביותר ברכבת ההרים הזו - יש לה תחנה.