מוח פוזיטרוני

היא הזכירה מתישהו את המקום – שם, לרגליה, אבל לא רק – שהופך לאט לאט להיות שלי.

ואני רוצה לומר, שאני רואה.

אני רואה איך היא בונה את המקום הזה, מכינה אותו לקלוט אותי.

ועוד יותר – אני רואה איך היא מכינה אותי להיכנס אליו.

בהתחלה, זה דרש ממנה בעיקר להרגיע אותי.

בהמשך – לערוך בי כל מיני כוונונים והתאמות – קודם גסים ואחר כך עדינים יותר (אני מקווה).

והכל נעשה בעדינות – אבל בכוח עצום; בתקיפות – אבל ברוך אינסופי; בביטחון שבא מידיעה – ובזהירות שמתלווה אליו; ומעל הכל – בחכמה שאין שווה לה.

וזה – יותר מהרצון שלי ויותר מהקולר – מה שבאמת הופך אותי לשלה.