מוח פוזיטרוני

הגעתי מצויד.

בכיבוד,

בשתי מתנות,

בנחישות לספוג הכל בלי להתלונן,

בציפיות – לא תקוות, אלא השערות מבוססות היטב לגבי מה שצפוי לקרות.

הציפיות התגלו כמשמעותיות רק כרקע שעליו היא יכלה להפתיע אותי בכל צעד.

הנחישות התגלתה כמופרזת אל מול העדינות שהיא נהגה בי.

את המתנות שכחתי לתת לה.

מהכיבוד דווקא אכלנו ושתינו.

ויצאתי מצויד.

בהערצה לרגישות שלה,

בנוחות במקומי לרגליה,

במחרוזת של רגעים מבהיקים,

בשק של ציפיות לעתיד.

***

רגעים מן המחרוזת:

אני על ברכיי לפניה, ראשי בין ירכיה, ידה על עורפי ואני מריח אותה, למרות שאני חצי תתרן. (לפחות עכשיו ברור לי איזה חצי.)

אני מוכרז כחסר פטמות, אבל בסופו של דבר ציוד פנאומטי מתקדם מצליח לחשוף שתיים כאלו.

ההידרדרות ביכולת הוורבאלית שלי משקפת את זרימת הדם בגופי, והיא, בטובה ובנדיבותה, שמה לי גאג, לפני שאביך את עצמי. (איכשהו, לומר לה שטויות מביך יותר מאשר לעמוד לפניה עירום, בידיים אזוקות מאחורי הגב, צוואר מקולר, הפטמות שנמצאו אחוזות במצבטים, עיניים מכוסות ואיזושהי חצאית מלמלה על הראש.)

אני מגלה שאפשר לצחוק תוך כדי. מתברר שאפשר אפילו לצחוק יחד עם מישהי שמחזיקה אותך בביצים. ברצינות: פה נפלתי שדוד.

טעימה ראשונה מכפות הרגליים שלה. היא מגלה שיש נשלטים שנושכים. אני מגלה שם את הטעם שלה. ועוד מן הרכות שלה.

היא – במיומנות של מי שמכירה אותי שנים – מביאה אותי לקצה שוב ושוב. זה כבר לא tease and denial, זה

tease to the point you can't do anything about it (or anything at all).

אני – כפי שהיא תיארה טוב ממני – צולל לתוך השקע הרגיש שלה ומתפרק שם מכאב ועונג.

והיא קוראת לזה "הרצות לצעצוע החדש". אין עליה.

אני על ברכיי לפניה, ראשי על ירכיה וידה על עורפי. אני עדיין שם.