שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

מלכודות של מילים

The Beauty of Suffering
לפני 3 שנים. 20 באפריל 2021 בשעה 10:45

***ספוילר, אין פה שום דבר סוטה. לא כוס. לא תחת. לא חניקה ולא מציצה. אתם יכולים להמשיך הלאה***

אין הרבה דברים שאני אובססיבית עליהם בחיים כמו הספריה שלי והספרים שאני אוספת. 

הייתי חושבת שאתם בטח מופתעים מזה אבל בואו נודה באמת: בסוף היום מי שנפשה שייכת מילים, תעדיף לחיות בין ספרים ופחות בין אנשים. 

לא ארבה במילים בנושא אבל אני יכולה לומר רק שהספריה שלי מאוד מיוחדת גם באופן הסידור שלה וגם במגוון שלה. 

גם כשאני מגיעה לאנשים, לפגישות או חללי עבודה, אני מוצאת את עצמי בשלב מסוים בוהה בספריה ובספרים שם. 

בשנים האחרונות אני קונה ספרים שהם פחות בעלי עלילה ויותר עם צילומים, ערך מוסף ואסתטיקה יוצאת דופן. יש לי ספרי צילום, עיצוב, בישול (אני לא מבשלת) ועוד ועוד...

והיה אחד שרציתי ממש ולא ניתן היה להשיגו. 

הוא לא ממש מיוחד, פשוט הדפיסו כמות מאוד מוגבלת ממנו. 

וכשאומרים לי ״אין״ או ״אי אפשר״ או ״לא ניתן להשיג״ אני בולעת את הרוק ומאגרפת את היד, נושמת עמוק ומתאפקת לא להכניס לו בוקס באף. 

אבל מלחמות כדאי ורצוי לבחור, ולבסוף ויתרתי והמשכתי בחיי. ידעתי שהספר הזה איכשהו עוד יגיע אליי. 

#

אתמול בפגישה אצל לקוח, הוא מדבר ואני בוהה בספרים המוצבים בספרייה שלו (אמנם שלי מסודרת יפה יותר, אבל שלו איכותית יותר) ובזוית העין אני צדה את הספר. 

בשלב מסוים הוא מביא לי ספר שכתב ואני אומרת לו שזה יפה ונהדר אבל אני זוממת על ספר אחר שם בספריה. הוא שואל אותי איזה ואני עונה. והוא שולף אותו ממקום אחר בכלל. 

מסתבר שהיו לו שני עותקים. אחד הוגש לי במתנה.

בדרך הביתה עם יין וספר חדש, אני חושבת עליי ועל איך בדברים מסוימים בחיים אני יודעת להיות בולדוזר ולהשיג כל מה שארצה ואיך באותה נשימה אני גם בצד השני, הסמרטוט הכי גרוע שאי פעם נברא.

והנה הספר הבלתי מושג: 

(ועל הזין שלי כל מי שאומר לי אי אפשר) 

 

לפני 3 שנים. 15 באפריל 2021 בשעה 19:07

כשגבר משפריץ אישה, הוא לוקח על עצמו אחריות גדולה. 

שכן מאותו הרגע, היא הופכת למכורה אליו. גם אם היא ממש לא בעניין. 

בכל פעם שתשמע את קולו, בכל פעם שיעביר יד בטעות על גבה, תתעורר 

בתוכה משוגעת. רעבה. 

הגוף זוכר, מסתבר. גם אם הראש לא ממש מעוניין. גם אם הלב לא שם. 

את נכנסת לשם ושואלת את עצמך, למה באתי שוב? מה יש לי לחפש כאן? 

זה הרי לא מתאים. הוא לא מתאים. 

ואת מחייכת בנימוס ומנהלת שיחה ותוהה מתי יהיה הרגע הנכון לומר שקרה משהו דחוף 

ואת חייבת כבר ללכת. 

והוא ממשיך בשלו מדבר ומדבר ואת בראש כבר מחשבת איך תקומי בעוד רגע ותצאי מבעד לדלת. 

וברגע אחד את פולטת ״רגע, מה?״ כשהוא אומר לך ״עכשיו בא לי לשחק איתך״ 

וכמו כלבה את נשכבת על הגב ופותחת את הרגליים, מחכה בציפייה עם הלשון בחוץ, לאבד את עצמך. שוב. 

אחריות גדולה יש לך שם, לגבר שמשפריץ אישה. 

 

לפני 3 שנים. 1 באפריל 2021 בשעה 12:42

שכובה על הספה בסלון שלך. מי היה מאמין? בטח לא אני. 

אתה על הרצפה לידי. הקמפארי מרוקן ועשן הוויד אופף את הכל. 

עיניים זרות עוד היו חושבות שמדובר בשריפה וזה באמת מה שקורה כאן.

הכל ניצת ובוער בתוכי. 

אני פותחת לך את החגורה ומושכת אותה החוצה לאט לאט, מרגישה איך היא נפרדת מהלולאות האוחזות בה. 

מתיישבת מולך עם החגורה בידי, אוחזת בה בסוג של יראת קודש, מקפלת אותה לחצי ומגישה לך אותה. 

העיניים שלך נפערות וחיוך קטן מפציע. גם אני מחייכת. 

״החיוך שלך מעצבן אותי״ הוא מסנן 

״אני יודעת״ אני עונה ואוספת את השיער. 

׳אתה מבין, זה לא אתה, זאת אני, שרואה חגורה ומתעוורת׳, אני חושבת, מנסה לנוע ולהתרחק, לאמוד את הכוח שיש לך ואת טווחי המרחקים המאפשרים לי תנועה ואני רוצה לנוע בעיקר אל עבר הזין שלך ואני מריירת ומייללת ועם החגורה אתה מקרב ומרחיק אותי ואני לא יודעת מה מערפל אותי יותר - להיחנק מהזין שלך או מהחגורה. 

זין ניצח. 

זין תמיד מנצח.

ואני נחנקת עליו ומאבדת נשימה. 

 

(יש בדסמ מחוץ לכלוב) 

 

 

 

לפני 3 שנים. 30 במרץ 2021 בשעה 9:05

על אישה אחת שפחד ויראה היו מעוררים אותה.

והיתה מתהלכת אדישה אל העולם 

וכל הזמן תוהה בינה ובין עצמה אם זה כל מה שיש

ועוד כמה זמן השעמום יימשך. 

וכשהמסך היה יורד והנגיעה היתה מתרחשת היא היתה מתעוררת

וכשנתבקשה לעמוד ולהציג את עצמה 

להיפער כפי שלא היתה מעולם 

היה אפשר לראות את הנשימות, את הדופק הפועם בצוואר

את הפנים המסמיקות, הפטמות המזדקפות ותאי העור שהתחדדו.

״את מוכנה להלשין על עצמך?״ הוא היה שואל בשקט

״לא״ היא ענתה. 

״זה בסדר״ הוא חייך ״הכוס שלך כבר הלשין במקומך״ 

והיה מביט בו, בכוס שלא יודע להסתיר שקרים 

איך טיפות זוהרות ושקופות מנצנצות מבין שפתיו, כאומרות ״אל תאמין למילה שיוצאת לה מהפה״ 

מספרות לבד עד כמה הגיע זמנה להילקח.

להיכבש.

להידרס.

 

#כוסמלשן

לפני 3 שנים. 20 במרץ 2021 בשעה 19:31

וסוף שבוע של סדנת מודעות עצמית

שגורם לי לחפור אל תוך עצמי עוד ועוד

לגעת בכל מה שאני בורחת ממנו

ותרגיל כתיבה ושאלה: 

״מה השאיפות העמוקות והאינטימיות ביותר שלך?״

ותשובה שצפה ואין כבר דרך להסתירה:

״להכיר בעצמי,״ אני כותבת את המילים שמהן אין לי דרך חזרה, ״במיניות שלי,״

אני מהססת, לוקחת נשימה ומוסיפה:  ״בהבנה שאני שפחה.״

וכן. אני יכולה לנהל זוגיות כך. עם זה. בחיבור של העולמות

ששנים ידעתי שבלתי אפשרי. 

ואולי זה באמת בלתי אפשרי

אבל זה לא ימנע ממני לנסות. 

 

 

 

(ודי. די כבר לפחד כל כך. את יותר טובה מזה.)

 

 

לפני 3 שנים. 8 במרץ 2021 בשעה 12:08

יום האישה הזה מעורר בי צורך לעשות לעצמי אאוטינג

ולומר לכולם שכן, אני אישה חזקה ועוצמתית וקרייריסטית (שאוהבת להיחנק על הזין) שיודעת לשלב נהדר בין לקוחות, פרויקטים וחיים אישיים ופרטיים 

שאני יודעת להיכנס לישיבות ולהיות מבריקה, שאני נותנת גב וייעוץ למי שצריך ושטיפלתי במאות מותגים בישראל.

ואני גם כלבה שאוהבת להרגיש את הרצפה קרוב קרוב אליי, שאוהבת להפוך לכלום ושום דבר

שמתחננת לשרת ויכולה להעביר שעות מתחת לשולחן העבודה בזמן שרגליים מונחות עליי בנחת 

ושמתוך המקום הכי נמוך, צומחת מתוכי האישה כי נחשקת והכי הכי אישה. 

 

ככה זה כשאת מבינה שאחרי הכל, את עבד ממין נקבה. 

 

יום האישה המטומטמת שמח לכולכן.

 

(אבל אולי עדיף אחרי הכל לפרסם את זה כאן ולא בפלטפורמות אחרות 😅)

 

 

 

 

 

לפני 3 שנים. 25 בפברואר 2021 בשעה 21:47

ומיה34 כבר ילדה גדולה. 

לפני 3 שנים. 18 בפברואר 2021 בשעה 15:39

היתה זו התקווה לאהבה 

שהרסה לי את החיים. 

 

 

לפני 3 שנים. 12 בינואר 2021 בשעה 12:35

הייתי בת 22 כשהשולט הראשון כבש לי את הלב והנשמה, שם בצנצנת ושמר טוב טוב. 

הוא היה בן 38, עורך דין, קרייריסט ומצליח והשליטה שפרצה ממנו היתה גורמת לברכיים שלי לרעוד כמו חולת פרקינסון במצב מתקדם ולכל החורים שלי לנזול בלי שליטה. כן. מכולם. 

התקופה היתה תקופת ביניים בין השחרור מהצבא ואיך ניגשים בכלל להתחיל את החיים האמיתיים והדיכאון היה בשיאו.

הלילות היו לבנים וארוכים, מלאים במילים שנכתבו ובשיחות צ׳אט מיותרות, הייתי הולכת לישון כשהבוקר היה עולה ומתעוררת בשעות אחר הצהריים המאוחרות. 

בימים קשים במיוחד לא הייתי מסוגלת להתקלח.

בכלל, יש בה משהו במקלחת הזאת ובמים שפותחים את המנעול שסגור ברוב שעות היום על המחשבות. בימים טובים עולים רעיונות קריאייטיבים וטקסטים משובחים, בימים פחות טובים מחשבות על כשלונות ועלבונות היו משתקים אותי והייתי מסרבת להיכנס תחת הזרם. 

והוא, שהפגיש אותי לראשונה עם עולם השליטה באופן מוחשי, שמיקם אותי בדיוק במקום שבו חלמתי להיות מבלי לדעת שזה אפשרי בכלל, היה יודע לנהל אותי כראוי. 

במקום להשכים בשעות אחר הצהריים, הייתי מניחה את הטלפון ליד האוזן שלי וב-08:30 הייתי מקבלת שיחת בוקר אליה הייתי מחויבת לענות, לא כי מישהו הכריח אותי - כי כך רציתי. 

בהתחלה הייתי נתלשת אל החיים לאחר שעתיים וחצי שעות שינה ומשם למדתי לאזן לאט לאט ולהפוך להיות כמו כל הנורמלים שאתם. מצאתי עבודה, נרשמתי לפסיכומטרי ונתתי לחיים להתחיל. 

ובאשר למקלחת, אני זוכרת את שיחתנו בנושא ואת קולו העמוק והשקט שהבהיר שאני רכושו ובהתאם לכך אני צריכה להיות תמיד ערוכה ומוכנה לקראתו. מקולחת, מגולחת, כשעורי רך, נעים ומוכן לכל דבר שהוא יחפוץ לעשות בי. ופתאום היה לי קל. הייתי עושה את זה בשמחה כי היה משהו נעים בלהכין את עצמי עבור מישהו אחר. 

השנים עברו, אני התאזנתי (פחות או יותר) והוא הפך לעוד פרק מסיפור חיי. 

היום אני לא פותחת את הבוקר בלי מקלחת קצרה ומעירה ומסיימת את הערב במקלחת ארוכה, נותנת למים לשטוף את המחשבות שלי במקום להילחם בהן כל כך. אני נקיה, ריחנית ונעימה ואני עושה את זה עבורי ושמחה בכך.

 

אבל לקראת בואך היום, שוב אתקלח ואכין את עצמי בדיוק כמו שאתה אוהב ודורש כדי שתוכל לזיין אותי ולזהם אותי ולשים אותי בדיוק במקום שבו אני הכי חופשיה להיות בו אני - כלבה. 

 

 

(ואתם, אם אתם מתעסקים עם ילדות, וכן בגיל 20, 21 וגם 22 אנחנו עדיין ילדות, תשמרו עליהן יותר משאתם שומרים על עצמכם כי הנזק עשוי להיות בלתי הפיך) 

 

 

 

לפני 3 שנים. 10 בינואר 2021 בשעה 18:35

- כמה טוב היה. 

- ברמה אלוהית?

- כן.

- ברמה של ״אלוהים ישמור?״

- ברמה של יתגדל ויתקדש. 

 

 

(כן. זוט עני)