מלכודות של מילים

שמישהו יבוא להוציא אותי מהכלוב הזה 

שנקרא החיים שלי. 

״מתי את מרגישה הכי חושנית?״ הוא שואל.

כשהגוף שלי מלא בסימנים סגולים שילוו אותי שבועות

כשהעור שלי מלא בסימוני שיניים שכרסמו לי בבשר עד שאיבדתי נשימה

כשאני נחנקת על הזין שלך וכל הרוק נוזל מכל מקום אפשרי

כשאני בוכה בתחנונים, בכאב, ברעב והשתוקקות

כשהיד שלך לופתת לי את הצוואר, לוקחת ממני את הנשימה 

והפה נפער, משווע לחמצן

כשאתה גורם לי לגמור ומביט בי רועדת ומתכווצת מתנשמת ומתחשמלת 

ואני מבקשת שתפסיק לבהות בי ואתה שם עליי אלף זין (הלוואי) 

כשאתה משתמש בי, כמו שאתה רוצה, כמה שאתה רוצה

(כשאני מדמיינת את המקום שהוא רק שלי מתחת לשולחן העבודה שלך) 

״כשאני מסיימת אימון וכולי מזיעה ומחייכת״ אני עונה. 

(וחותכת)

#ונילים

זה לא ממש משנה
אם נקרא לזה חיים
או מוות
מה שהשתוקקנו לו
כל מה שחשקנו בו
הוא שמשהו מכל זה
יהיה אמיתי
אז אם אנחנו באמת מתים
אז שנשמע את הגרון שלנו
מחרחר
ושנרגיש איך קר לנו
בקצות האצבעות
של הידיים
הרגליים
שנרגיש איך קר לנו
בראש
ואם אנחנו בחיים
אז שפשוט נזוז כבר
וניגש לעניינינו
.
.
.
הנרי דייויד ת׳ורו. ארצות הברית. מאה 19
צילום וקשרים: האג׳ימה קינוקו. יפן. מאה 21

(נלקח מחבר פייסבוק שלי)

כאן. 

(והייתי בת 11 כשזה יצא)

*** סתם. זה עוד היה לפני. 

ואין בי חיבה לחגים. בכלל.

כל חג שהיה מגיע היה מביא איתו מועקה שהיתה מתיישבת לי בגרון ומפריעה לי לנשום. 

ולמדתי להתעלם מהם, החגים. 

ורק חג אחד פוצע אותי ומאיר (ומעיר) בתוכי את כל הכאבים שאני אלופה כל כך בלהדחיק. 

*

בדרך לבית מאימון אני שומעת מבעד לדלתות את שירי החנוכה והמסדרונות מלאים בריח טיגונים. 

ובזכרונות הפייסבוק בגלגול אחר, חנוכיה, וחום, ושירה ותחושת שלמות ושלווה. 

״בשנה הבאה״ מלמלתי לעצמי בשנה שעברה והנה שנה שלמה חלפה. 

הזמן. הזמן הזה שמתעתע ופוצע ומשלה שיש שפע ממנו בזמן שהוא נוזל לנו מבין האצבעות. 

ואנחנו אומרים את המילים הלא נכונות, נעלמים ברגע אחרי שפילסנו דרך ללבבות, מוכיחים את נצחון האגו. 

(והאם זה באמת ניצחון?) 

בשנה הבאה. אולי. 

*

ובבוקר הוא בא. 

אדי המקלחת יוצאים אחרי בסוג של הילה דרמטית. 

״בואי״ הוא מסמן בידו על הספה ואני מתמרחת עליו, מוכנה כך לישון עוד כמה שעות. 

״יאללה, קומי״ הוא נוזף בי. ״יש שמש בחוץ. קדימה. הגיע הזמן לצאת״ 

״עוד רגע״ אני ממלמלת וחושבת שאולי אותם נרות חנוכה מהבהבים ומאירים על כל כשלונותיי, כמו באים להעניש אותי על בחירותיי בחיים,

אבל בחירת החברים הסובבים אותי היתה הצלחה גדולה. 

* 

אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר, כך אומרים. 

ואני תוהה: אם אפשר להדליק את האור, האם אפשר לכבות את החושך? 

(וכמו תמיד, אין לי תשובה)

#ואתם, שחקו יפה עם הזמן. אל תתנו לו להערים עליכם. חג שמח. 

(ולך, סליחה שהתאדיתי, קצת נגמר לי החמצן ושקעתי בקרקעית)

יָכֹלְתִּי
וְכִמְעַט הִצְלַחְתִּי
לִשְׁכֹּחַ אֶת עָרְפּוֹ
הַמֻּפְנֶה אֵלַי
מִתְגָּרֶה בִּי
מְחַזֵּר אַחֲרֵי הֶעֲתִיד.
יָכֹלְתִּי
וְאַף הִצְלַחְתִּי
לְעִתִּים, לִפְרָקִים,
בֵּין מִפְרָצִים,
לִשְׁכֹּחַ מֶה הָיָה עֲבוּרִי
אֵיזֶה אִי שֶׁל חַשְׁמַל עֲבוּרִי.
יָכֹלְתִּי
וּלְבַסּוֹף הִצְלַחְתִּי
לְהַנִּיחַ לוֹ לְהֵעָלֵם
לְהַנִּיחַ לִי לְהֵעָלֵם
וְאָז
לְהָגִיחַ
אֶל תּוֹךְ הַיָּמִים

(ליאת סימון)

"את לא אוהבת להתאהב?" שאל. 

"לא" עניתי

"את בן אדם ממש דפוק, מה יש לך?" צעק. 

"זה משבש אותי ואני לא אוהבת שדברים משבשים אותי" עניתי.

"אבל זה השיבוש הכי טוב שיש" רטן. 

"שום דבר לא שווה את הדאון של אחרי" סיכמתי. 

ובבוקר בדרך למשרד, הפציע מולי הגרפיטי הזה. 

(תלך קיבינימט עם כל המסרים שלך, יקום דפוק) 

(ולהבהרה רגע לפני שתעלו אותי על המוקד: אני פנאטית של אהבה. אני מוכנה למות אלף מיתות בשבילה. התאהבות זה משהו אחר) 

ביום שהודעת לי שאתה נאלץ להקדים את הנסיעה שלך הביתה הרגשתי איך כל הדם צונח לי מהראש, הכתפיים, הידיים והלב היישר למטה, כאילו מישהו הוריד הרגע את המים בניאגרה. הסתכלתי על כפות הרגליים שלי לראות אם הן מתנפחות וכל הדם שם אבל הכל היה כרגיל. השמש בחוץ זהרה בחום יולי אוגוסט הידוע לשמצה (ולברכה) פועלי הבניין המשיכו בעיסוקם והחתול המשיך לישון ולנהוג כהרגלו בחוסר היעילות הידוע. 

ידעתי שהיום הזה יבוא אבל עם חרדת נטישה צריך לנהוג בזהירות כאוחזים בבובת פורצלן בדרך המוות בבוליביה על אופנוע בלי קסדה. ככה זהיר. 

וידעתי שכמו כל דבר בחיים, גם עלינו היה תאריך תפוגה. וזה אפשר לנו להיות. פשוט להיות. לומר מה שנרצה, איך שנרצה, להזדיין עד כלות בלי לחשוב על זוויות מחמיאות או להשתיק את הקול. חיות היינו. כאלה שלא חייבים דבר לעולם. לרגעים תאריך התפוגה היה מתחיל לדהות והייתי מפליגה בדמיונות איך אתה מזמין אותי ואני באה, לראות את ביתך, את השלג הרך הנערם על אדן החלון, איך אירופה מאמצת אותה אלינו עם כל פצעינו, עם כל הצלקות. וראיתי אותי בסוודר האפור והצמרירי שפעם ביקשת ממני ללבוש באמצע יולי בזמן שהנמכת את המזגן לטמפרטורת חדר קירור עם המגפיים השחורות הארוכות ואיך חייכת כשראית את כתם הרטיבות ההולך ומתפשט בשולי הסוודר. 

ונסעת. ולאורך ימים לא שמעתי ממך עד שכתבת וליבי ניתר ממקומו. הגעגועים שרפו אותי מבפנים והיית אמור להיות רק זיון. והתכתבנו ארוכות ואמרתי 'תתקשר' אבל לא התקשרת. בנית עוד ועוד חומות ואין כניסה לרגשות. המילים בינינו המשיכו.

תמיד סיפרתי לעצמי שלכל דבר בחיים יש תאריך תפוגה, אבל לדבר אחד אין, למילים. הן נצחיות, מלטפות, מסעירות, ממלאות ונותנות לי פתח להימלט אליו. אמרתי לכל מי שחלף ואמירות אהבה בפיו שכן - גם אני יודעת לאהוב, אבל אהבתי הנצחית לעולם תהיה למילים. ואז הבנתי שבמו ידיי יצרתי את הסיפור של עצמי: 'הסיפור על האישה שהיתה מאוהבת במילים'. 

ובאותו הרגע, שחררתי אחיזה ונשימה וגם אותו. זה לא היה רגע דרמטי במיוחד אלא הבנה פשוטה וברורה. לפעמים אני רואה את המילים שלנו מנסות להחיות את עצמן

"מה שלומך?" מהבהב לי על המסך "הכל בסדר" אני עונה, מביטה בהן, נותנת להבהובי החיים האחרונים להתקיים במה שהיה צריך למות כבר מזמן. זה היה אמור להיות רק זיון. 

ואת גברת מיה34 שהיא כבר מזמן לא בת 34, את לא מתאהבת במילים, לא באמת. 

(את מאוהבת בתחושה, בריח, במגע. את מאוהבת בטעם, את מאוהבת בחיבוק. את מאוהבת בטירוף הניצת מבעד למבט מורעב. את מאוהבת בהתפלשות ובצלילים ובשיחות ובחיוכים ובהתקפי הצחוק והבכי הדמעות הגדולות הנוזלות בגמירות מטורפות. ואת גם מאוהבת במילים) 

אמר הנציג: 'בדגם האבסולוט יש מברשת לספה, מברשת למסילה, מברשת לרצפה, מברשת למזרן, מברשת לקיר ומברשת לתקרה, בדגם המתקדם יש מסך LCD וטעינה' ולא הבנתי למה צריך מסך LCD למשהו שבסופו של יום צריך לשאוב פירורים מהרצפה. 

'באנימל יש גם מברשת מיוחדת שתאסוף את השיער' ותהיתי אם התכוון אליי או לחתול, אחרי הכל, שנינו חיות, מי מנומס יותר ומי פחות. 

והמשיך ונאם בלהט 'יש מיכל איסוף גדול יותר ועמדת טעינה וגם זמן ארוך יותר שיכול לשאוב וגם קיט של מברשות שתוכלי לשאוב את הרכב'

ובליבי חשבתי שבסך הכל רציתי שואב אבק ואיך הגעתי לעשות דוקטורט על דגמים ומברשות. 

'רגע' קטעתי אותו בנאומו, 'ומה עם מברשת ללב? זה מגיע באבסולוט, באנימל או בדגם אחר?' שאלתי ברצינות. 

'אני לא מבין את הכוונה' הוא נעצר מבולבל מהשאלה. 

'באיזה דגם יש מברשת שיודעת לאסוף בצורה הטובה ביותר את רסיסי הלב כשהוא נשבר לאלף ואחד רסיסים קטנטנים שעדיין אוספים שבועות אחר כך מתחת לספה והשידה?

אתה מבין, פשוט לאסוף אותם עם מטאטא ויעה זה עבודה ממש קשה וכבר קצת מיושן.' 

והוא שתק ולא ידע מה לומר

ומאחורי הקו חייכתי וחשבתי מסכן הבחור, בסך הכל רצה למכור שואב, לקבל את העמלה וללכת לביתו

' יאללה, תביא את האנימל, גם ככה כולם פה חיות.'

והוא צחק

ואני חייכתי. 

אני נוזלת לך מבין האצבעות

ולמילים שלנו אין משמעות. 

זמן הנהמות הגיע. 

אני מותירה בך שבילי רוק למקרה

שדרכי תלך לאיבוד

כתמים על החולצה ואת הפה 

אתה לא מאפשר לי לסגור

וכתם ועוד כתם 

ועל המכנסיים שלך מקווה מים

ואתה מכניס אצבעות לבדוק

האם אני מוכנה לקראתך 

ואצבעותיך נבלעות אל תוך המקום

הכי חם והכי מנחם עלי אדמות

ובית החזה כמו רעידת אדמה 

וגל צונאמי מאיים לפרוץ

ואתה מוציא את האצבעות

ומחייך ברשעות. 

זמן היללות הגיע. 

( "על אש קטנה קטנה אתה מבשל אותי," אמרתי.

"קונפי" ענית.

או אז ידעתי שהוצבתי על הלוח והמשחק שלנו עומד להתחיל)