לפני 4 שנים. 19 באוקטובר 2020 בשעה 22:07
בפעם הראשונה שהתאהבתי, אבל התאהבות כזאת שמציתה את הצ'אקרה שיושבת לה אי שם בבטן התחתונה הייתי בת 19.
אחרי שנישק אותי בפעם הראשונה לא יכולתי להוציא מילה במשך ערב שלם. הייתי מהופנטת וידעתי שברגע אחד נלכדתי.
הוא היה מבוגר ממני ב-19 שנים, איש מוכר מאוד בתעשייה שבה עבד, כריזמטי וכובש, ובכל לילה היתה מופיעה בדירתו אישה אחרת, מי שרק רצה בה.
הייתי מאוהבת עד כדי כדי טירוף.
לבטח תשערו לעצמכם שעבור גבר שמתקרב לגיל ה-40 שלו, בחורה בת 19 היא בהחלט תאווה והתמכרות, ואני שתמיד הרגשתי קטנה לידו, שאין לי מה לתת לו באמת כי הוא חווה חיים, וקריירה ועולם והצלחה ואני - חיילת בת 19 זה לא כוחות. וככל שהבנתי את זה כך התאהבתי בו יותר.
אחרי למעלה מ-6 שנים מייסרות, עזבתי.
*
כשהתחלתי את דרכי בקריירה שלי, החיים כיוונו אותי לעבוד אצל הטוב ביותר. נקרא לזה מזל. דמותו היתה כזאת שאו שאתם מאוד אוהבים אותו, או שאתם ממש מתעבים אותו. כשהיה מחמיא על עבודתי הייתי מרחפת וכשהיה צורח עליי (במקום לזרוק לו כיסא לראש) הייתי בוכה, מנגבת את הדמעות ובטוחה שעוד אהיה הטובה ביותר. שהוא שוב יהיה מרוצה. לפעמים בחדרי הישיבות הייתי מביטה בו ותוהה למה הוא היה צריך אותי איתו במשרד. מי אני ומה הניסיון שלי שאיכשהו אני פתאום ממוקמת בעמדה בכירה.
בסוף אחרי מחיר יקר ששילמתי, עזבתי.
עד היום אני לא יכולה לשבת יותר מ-4 שעות בחדר סגור.
*
לפני שנה וחצי קיבלתי שיחת טלפון. זו היתה תקופת בחירות, מי זוכר כבר איזו מהן וכמה זמן עבר. ביקשו ממני להגיע לפגישה כדי שאצטרף לצוות של איזה אחד, יש מצב שאתם מכירים, סביר להניח שאתם ממש מתעבים.
בביטחון מזויף חייכתי, ישבתי, דיברתי (גמגמתי) וגם הצלחתי להרשים. אם עד לאותו הרגע חשבתי שהגעתי לפסגה, מישהו הציב לי עוד מדרגה.
לא הבנתי למה הם קראו לי. אין בי יכולות מיוחדות אבל איכשהו אני תמיד מוצאת את עצמי במגרשים של גדולים. גדולים ממני בהרבה.
בסוף עשיתי אחורה פנה ולא לקחתי את הפרויקט.
*
ואז התאהבתי בסופר (לא רמי לוי, ספרים). בשנים הארוכות שבהן אני דמות מרחפת בחלל הוירטואלי, כזאת שהגיל שלה שם לא משתנה, הוא כתב 4 ספרים, עם עשרות אלפי מעריצים (מעריצות) 3 תסריטים ושתי סדרות. התאהבתי במילים ובדמותו המוזרה. ובזמן שהיה עושה מדיטציות, יוגה ובהיה בשיח במשך שעות (זה אמיתי), הייתי מתהלכת על קצות אצבעותיי בביתו, נזהרת שלא להפריע לו ביצירתו. כל הזמן חשבתי על פער השנים והכישרון בינינו ומה יש לו לעשות עם משעממת שנלחמת עם המילים שלה ומסתירה אותם במחשכים, שגרה במרכז הבורגני ושומו שמיים יוצאת לשופינג פעם בפעם.
ובכל פעם שחשבתי על זה, כך התאהבתי בו יותר. ככל שהאדרתי אותו והערצתי אותו כך הרגשתי שאני לא ראויה לו.
והייתי צריכה לרדת מהגלגל הזה, שבפסגה המתינה לי תחושת התאהבות ובמדרון פיגוע דקירה של כל הערך העצמי, אז ירדתי.
ובסוף גם עזבתי אותו.
*
למעלה משנה שאני מתכתבת עם איש שאין לי מושג באמת מי הוא. ההודעות שלנו יכולות לשמש כבסיס לספר. שנים שאני קוראת אותו כאן. שנים שלקחתי איתי את אחד הטקסטים שלו וקראתי בכל פעם שהרגשתי שאני מאבדת כיוון. מבחינתי הוא אחד האנשים המופלאים והחכמים ביותר שיש. הוא תמצית ועיקר השליטה בעיניי. שליטה כפי שאני רואה אותה. הייתי קוראת אותו וחושבת לעצמי על השפחה הנהדרת שעליה הוא כותב ועד כמה אין סיכוי שאני יכולה להשתוות אפילו לחשמל שמתרחש שם ועובר דרך המילים. היא בליגת על ואני בקבוצת המוגבלים של המתנ"ס השכונתי. וככל שהערצתי אותו יותר כך הרגשתי שאני לא ראויה לו. בסוף שלחתי לו הודעה.
בהתחלה חשבתי שאברח, כרגיל. בסוף חזרתי.
הוא נותר אניגמה בעיניי וסביר שיישאר כך עד שתאריך התפוגה יבוא גם עלינו. עד אז אני מוחזקת בדיוק במקום שבו אני צריכה (רוצה) להיות.
למה אני לא מתעקשת לצאת החוצה מהמסכים ולתת לסיפור המופלא הזה להתפתח לכדי משהו מציאותי? הסוף, הרי, מוכתב לי מראש.
*
ופגישה עם לקוח פוטנציאלי אצלו במשרד שהוא גם בית. ידעתי שאני עומדת לפגוש איש מעניין מאוד, לא ידעתי עד כמה. כמובן שגם הוא הכי טוב בתחומו, גם הוא מבוגר ממני בכמה שנים טובות, כריזמטי, חם ומהלך קסם, ידען על שהספיק לחיות בעשרות ערים בעולם, ואני תוהה אם ערוץ 'החיים הטובים' קם לתחייה.
ולעומתו, אני, בדיוק כמו אז אי שם בגיל 19, מרגישה את החשמל זורם בתוכי כאילו בעוד רגע הכל עומד להידלק. אני תוהה איזה עניין הוא עשוי למצוא בי, שחיי לעומתו נראים כמו תוכנית בשידור חוזר ב'חינוכית 23', איזה ערך כבר יש לי לתת לו, ואיך שוב אני מוצאת את עצמי במגרש הלא נכון.
לרגעים, כשהוא מדבר אני רוצה כל כך לצאת מהדמות הרצינית והמקצועית שאני ולומר לו: "אוקיי, הבנתי את הדברים, מתי מזדיינים?" ואני בולעת רוק ביחד עם המילים ומרגישה את הדם פועם בי במעלה הצוואר. הנגיעות בינינו אגביות ואני יודעת שהוא יודע שאני יודעת שאני במרחק פסיעה מלקפוץ ראש אל תוך בריכת לבה רותחת.
אני מרגיעה את השדים החוגגים בתוכי ומנסה להסביר להם שדי. אי אפשר כל הזמן את הבלתי אפשרי.
בלילה אני מדמיינת אותו מכופף אותי על השיש במטבח, מרים את השמלה, מפשיל את התחתונים ומזיין לי את החיים, ולבד על הספה גומרת בצרחות.
*
ואם שרדתם עד לכאן, הנה הבהרה: אני מאוד מעריכה את מי שאני. יש בי ערך גדול ויכולות שאין לאחרים. זכיתי בהרבה מאוד אנשים שאוהבים אותי וזכיתי גם אני להיות שם עבורם. כשאני במוד הנכון (אני אף פעם לא במוד הנכון) אני יכולה לצאת לדייטים, להתחבב, להתלטף ולהתמסר וגם לכבוש.
אבל יש את אותם אלו 'המסוכנים', שבמילה, מבט או חיוך אחד הם מפעילים את המתג שמערפל לי את המבט ומשחרר את כל השדים מתוכי. אני יודעת לזהות אותם ממרחקים כי הם ההתמכרות הכי טובה שלי ותמיד מנסה לברוח מהם.
אבל הם שבים בצורות שונות, בהצלחות אחרות ובקסם מיוחד משלהם, ושוב אני נופלת במלכודות.
(אותו לופ, סיפור שונה ואין מוצא. כמה חבל.)
