לפני 4 שנים. 16 באוגוסט 2020 בשעה 18:56
קרניים אחרונות של שמש נשברות על המים.
שום דבר לא יכול לעצור אותן, גם לא שובר הגלים.
הרעש על החוף בלתי נסבל, ילדים סביבי רצים ומעיפים חול לכל עבר, הורים מפצחים גרעינים וזורקים אותם
אל תוך בור שחפרו בחול, מכבים סיגריות תחת רגליים של כיסאות.
ורגע לפני שאני מאפשרת לשפיות לחמוק ממני, אני בוחרת לצלול עמוק אל תוך המים.
אני נותנת לגלים לסחוף אותי אל המרחבים הרחק מהאנשים ועדיין קרוב מספיק אל קו החוף הבטוח.
למרות שאני שוחה ואפילו בכמה סגנונות, לי ולים יש מערכת יחסים היררכית המבוססת על הרבה מאוד הבנה וכבוד
ומולו אני לא מותחת גבולות. ובנקודה שבה קרניים אחרונות פוגשות את המים אני נעמדת בוהה, נזכרת וחוזרת לרגעים שצפים בי מהעבר והפעם אני מאפשרת להם להיות.
#
הייתי בת 17 כשהלב שלי החליט להתאהב בכל מי שאחז אז בגלשן. (גלים, כמובן)
והימים הם ימי הניינטיז בהם ניזונו מספרים, 'ערוצי זהב' ומגזינים. היינו ילדות טובות, מבתים טובים, עם חינוך טוב בעיר טובה מאוד,
כך לפחות כינו אותנו בעיתונים.
חלק מהבנות בחבורה כבר התנשקו בביישנות בחדרים חשוכים בזמן שאני והמילים רקמנו את סיפור האהבה המתוק והנפלא ביותר שיד הדמיון אפשרה לי.
הוא היה גדול ממני, גולש שהספיק לטייל ברחבי העולם, סימן ההיכר שלו היה תלתלי הזהב הארוכים. לעיתים היה לי נדמה שהשמש העניקה לו חלק מקרניה במתנה.
את הפעם הראשונה שבה נשק לי, אני לא זוכרת. את הבית אצל הדוד שלו אני זוכרת בהחלט.
בכל פעם שהלשון שלו רפרפה מתחת לחולצה הייתי מתפקעת מצחוק של מבוכה והוא היה נעלב כי היה בטוח שאני צוחקת עליו.
כשהלשון שלו פילחה בעקשנות את הדרך אל בין רגליי, הן התהדקו בצורה אינסטנקטיבית על ראשו שנחבט בקיר ליד.
"סליחה" לחשתי בשקט, "מעולם לא נגעו בי שם"
"אני רואה" הוא אמר, "נראה שגם את לא נגעת"
#
פעם בשבוע בשעות אחר הצהריים היינו נפגשים שם, בחשכת החורף המוקדמת כשרק אורות הרחוב היו מסתננים דרך התריסים, הוא היה מפשיט אותי בעדינות,
מנשק ומלקק והייתי מרגישה שאני שוקעת בתוך הים וגלים קטנים היו מתנפצים בתוכי.
הוא לימד אותי איך לגעת, איך ללקק ואני, התלמידה שמעולם לא היתה חרוצה במיוחד, רצתה ללמוד עוד ועוד.
כשהחורף פינה את מקומו שוב עבור הקיץ החם, הוא היה בא נושא עימו חום גוף של שמש שעטפה אותו, התלתלים שאהבתי כל כך היו נצרבים עוד יותר בסימני השמש, ושמחת הקיץ והגלים המושלמים שהוא תפס באותו היום הדביקו אותי בשמחה הפנימית שלו.
לא היו בי מסיכות, לא ידעתי מי זאת פאם פטאל, לא ידעתי את תורת המניפולציה והיו אלה הרגעים הכי תמימים וכנים שיש.
"אני לא מוכן לשכב איתך" הוא אמר. "אחרי שתשכבי בפעם הראשונה, בואי אליי. אני לא רוצה להיות הראשון שלך"
ובכל פעם הייתי מרגישה איך הלב שלי מתנפץ אל הקיר.
#
וזה חודש יולי. החום בלתי נסבל. אני בת 21, מסיימת עוד יום עבודה מתיש. משמרת של שיחות טלפון שלא נגמרות. בשירותים אני מחליפה לבגד ים וחיים חדשים נכנסים בי רק מהמחשבה שבעוד כמה דקות הים, אני והוא שוב ניפגש. אחרי נתק של כמה שנים שוב נתקלו דרכינו. העיניים השמחות שלו פגשו בעיניים האבודות שלי ושם במעלה המצוק בין הריסות שנשתמרו מימי הצלבנים, הוא מצמיד אותי לקיר, מוריד ממני את הג'ינס הקצר ותחתוני בגד הים. צחקוקי המבוכה מחליפים במהרה את מקומם לגניחות כשהיד שלי סבוכה עמוק בתלתליו, דוחקת אותו פנימה עוד ועוד.
"חינכתי אותך טוב" הוא יאמר בסוף בחיוך בעודו מלקק את שפתיו.
"יצרת מפלצת" אני עונה לו בחזרה.
קרניים אחרונות של שמש נשברות על שנינו בתוך המים בזמן שרגליי כרוכות סביבו בעוד אצבעו חופרת בתוכי.
"את יודעת שעכשיו אנחנו יכולים לשכב" הוא מחייך אליי בשובבות.
"אם זה לא קרה אז, כנראה שזה לא צריך לקרות גם עכשיו" אני עונה.
אני מניחה ראש על כתפו. אין איש סביבנו ואני מתפללת שהרגע הזה לא ייגמר לעולם.
כמה חודשים אחר כך הסיפור שלנו נגמר.
#
אולי זה הגיל שמתחיל לשחרר לי זיכרונות ששכחתי כמעט לחלוטין, אולי זאת התקופה. אבל רגע אחד של שקיעה, בתוך מים עם קרניים שנשברות והכל חזר.
המבצר על המצוק הפך לאתר של רשות הטבע והגנים וגדר הוקמה סביבו, עם בוטקה וכרטיסן ומעקה ושלטים עם הסברים ומסלולים מודרכים.
וגם אני, כמו המבצר, בניתי סביבי גדרות והכרטיסן המרושע לא דורש תשלום בכניסה - הוא פשוט לא מרשה לאף אחד לבוא.
בכל פעם שאני חושבת לצאת אל מחוץ לשביל כי אולי ממתין לי משהו טוב יותר, גם אם הוא אחר - הוא עוצר אותי ולא מאפשר.
ומה לא הייתי מוכנה לתת בעבור אותו פרפור של התרגשות, לחיים אדומות וצחקוק של מבוכה.
#
פעם מישהו כתב שכולם הולכים לים כדי להוציא את כל הכאב והעצב שם, אבל אף אחד אף פעם לא שאל את הים אם בא לו בכלל שיזרקו לשם כל כך הרבה עצב וכאב. מאז, אני תמיד הולכת לים כשאני שמחה ומלאה בהודיה, גם אם אין לי סיבה.
אז אם פעם תראו מישהי בתוך המים, שהשמש צרבה את עורה, והיא בוהה בקרני שמש אחרונות בחיוך, לכו תדעו, אולי זאת אני שם, נזכרת באותה ההתחלה.
