llámame mia

איבדתי את האמונה השקטה שלי בעצמי. אני מעורערת. 

ואיכשהו, כבר זמן מה אני מבינה שהעתיד רצוף בבדידות, ובדוחק מתמשך לעמוד בהרבה מאוד מחויבויות שאספתי לי עם השנים. אבל האושר הרגעי, החשק המתעורר, ההנאות הרצופות שניתן לסגל גם מעצמי לעצמי תמיד היו די. 

אולי זה עיניין פשוט. אמונה בבני אדם. ברצון שלהם לאהוב, להיאהב ולהיות מאושרים. השמחה בזה שגם אני כזאת. 

אני כבר לא מרגישה כזאת. הרצון לחיות כאן ועכשיו איננו. בליבה של טרגדיה עצומה, אני מאבדת את היכולת לשמוח או להרגיש קרובה. אני לא מעוניינת במקום, והאנשים היקרים כל כך הופכים שקופים. 

הרצון לחיות איננו. אני לא אובדנית, ואני אלך לישון הערב ואקום בבוקר לעבודה במהלך האינרצי הרגיל של כל מי שיש לו הפריווילגיה הזו כרגע. אבל השמחה הקטנה, באנשים שאני אוהבת, בחיוכים או במגע. הוא דוהה למן דאגה רחוקה. הם בריאים. הם שלמים. ולי נגמר התוכן. נשארו קווי מתאר, קשורים פה לאדמה, זזים על פי הרוח שאיננה שלי. 

אני טיפוס של חורף (כולל מקדם הגנה והכל). התחושה הזאת, שסוף כל סוף, אני רוצה דבר מה סביב הגוף שלי שאיננו אוויר קר, או מים, היא מבורכת. מרגישה סוף כל סוף כמו חיים. כמו חשק. 

אני מתעוררת באמצע הלילה בתחתונים, מושכת חולצה שמרגישה נעים כל כך על הגוף, ויוצאת לשתות קצת מים. הצליל המוזר של מים גורם לי לתהות אם מכונת הכביסה שלי פועלת. כשאני מתקרבת אליה, אני מבינה שמדובר בחלון. הגשם שהתחיל לרדת הופך במהרה לכבד על הזגוגיות. 

יש דברים קטנים ששנים לבד יצרו אצלי. הקרבה האמיתית, השייכות והאהבה, הם מרגישים רחוקים, שיקריים כמעט. כאילו העמדתי פנים בעבר, ורק סיפרתי לעצמי שאהבתי. שהייתי שייכת, ובניתי חיים. אני יודעת שמשהו השתנה, כי בגשם, חשבתי לעצמי פתאום, שיהיה נעים כל כך להתעורר מחובקת לבוקר גשום. לא הייתה לי מחשבה מעין זאת יותר זמן משאני מסוגלת לזכור. אבל עכשיו הרעיון ישנו. לראשונה, השנה, גם ראיתי עתיד. מצאתי אדם ומקום שאהבתי. שרציתי להישאר בהם. לבנות בהם חיים. 

לו הייתי פואטית יותר אולי זה היה מעודד אותי. לו הייתי פרקטית יותר אולי לא הייתי חושבת על זה בכלל. אבל אני לא. אני שם, מסתכלת דרך זגוגית, על העתיד שראיתי בעיניי רוחי, והעבר שהשארתי מאחוריי. 

זה נשאר, כמו ליטוף על העור מתחת לחולצה חמימה שעוטפת גוף נושם. אלה החיים מתעקשים ששווה לחיות אותם, גם ללא העתיד שאהבתי. גם בלי מושג מה יקרה. ועדיין, קשה לי להאמין להם. לא משנה איך זה מרגיש או כמה זמן עבר. 

באמבטיה הקטנה, אני נרעדת כשפני המים לא עולים מהר מספיק כדי לחמם את כולי. אני נשענת מתחת לברז, שיעטפו אותי בדרכם למלא את החלל הקטן, אבל זה מקופל, לא נוח ולא הגיוני. אני גורפת מים בידיים ומכסה בהם את הגוף שוב ושוב. 

השמפו שלי מוכל בשקית קטנה וחד פעמית, ואני חושבת לרגע על אתמול, כשהבטת בי מהנדסת את האוכל שלי, והתרעת שתפתח בשבילי כל שקית שרק אבקש. אני תוהה איך היית מגיב, לו הייתי קוראת לך לפתוח עבורי שקית שמפו כשאני באמבטיה. אבל אתה רחוק, ואני מרוחקת. 

אני ישבתי מולך אתמול, סיפרתי קצת, הקשבתי קצת, ובעיקר נהניתי שאתה שם. לא סיפרתי לך שאני מצטערת ומתגעגעת למישהו שכבר איננו איתי. לא סיפרתי לך שעדיין כואב לי, ואני עדיין מאוכזבת. לא סיפרתי לך דבר על מה שנחוץ לי עבור עצמי. פשוט הנחתי לרגע לעצמי. 

המרחק מאנשים הפך אותי לרעשנית יותר, הדחייה האחרונה השאירה שובל שלא ידעתי שאנשים יכולים להשאיר. חיפשתי הרבה זמן מישהו שיאהב את מי שאני. מספיק זמן עד שלא ממש האמנתי שזה ישנו. וכשהגיע אחד כזה, אהבתי כל שנייה איתו, והמחסור שלו, עדיין, שורף לי את הלב. 

אני מלפפת עוד שכבה של בד סביב עצמי. אני רחוקה, מופרדת, מנותקת מספיק, ואני ממשיכה הלאה. עוד יום, עוד שעה, עוד דקה. הזמן יעבור בסוף, וכנראה גם הזיכרונות או הכאב שבהם. 

עד אז, אני מקשיבה מעט, מדברת מעט על מה שעמוק, ומשתדלת למלא את הריק שנוצר בהיעדרו. עוד יום, עוד שעה, עוד דקה. 

אתה, שדומה לי מידי, היית עומד שם היום וצוחק. 

צוחק מכל הלב על התסכול הבלתי נדלה שלי כשאני מסבירה, שוב, במילים, את התבנית הברורה כל כך שאני באמת לא מבינה איך אפשר שלא לראות.

אני מציירת, ממחיזה עם הידיים מעתיקה ואפילו מציבה קוביות. כל זה, וכלום. כאילו הקולטנים שבורים. 

שום דבר שאני עושה או אומרת לא חודר את חומת הדחיסות שמפרידה בין הכיווץ המבולבל במצח לאאוריקה שאני רואה בעיניים מאז שהציבו מולי את הדבר הארור. 

מתישהו, אני נעשית מתוסכלת מידי. מבהירה שנחזור לזה אחר כך. 

פתרונות והפיתוח שלהם, אינם איכשהו תמיד הבסיס להתקדמות עבור כל האנשים. או לפחות, זאת המסקנה המתבקשת. מתחשק לי לדפוק את הראש בשולחן ולייבב 'למה?!???' אבל אני יודעת שזה לא יועיל, ואם כבר לדפוק, אז עדיף... 

וכאן, כאן לא היית יכול לעצור בעצמך יותר והיית צוחק. ממיס את התסכול המצטבר, גורם לי לחייך בלית ברירה, מחלק לי מחמאות שלא מגיעות לי, וחופן אותי עמוק אל תוכך, להתברג בין השקעים. להיות מוקפת בך עד שתציף לי את המערכת, עד שלא יישאר דבר מלבד הצחוק שלך והאנחות שלי, שלא יכולה לעמוד בפניך. 

אתה, שמבין איך אני חושבת. שיודע איך הגוף שלי עובד, אני מתגעגעת אלייך. במיוחד בלילות. במיוחד בלילות של ימים כאלה. 

'ייקח מה שייקח' גורסת הקלישאה. יש לך מה לתת לי עלמתי? אם כן, תעלי על המזבח.

החיפוש העיקש אחרי מטרה לחושך, לתחושת חוסר המסוגלות, הכישלון או ההזדקקות, החיפוש הזה נוטה לעוור להשלכות את מי שיש לו מה לאבד. 

כתבתי מתישהו, מזמן, שהיה גבר שטעה כשחיפש בי אור, כי אין אור בלי חושך. אבל שניהם פשוט מצב נתון העתיד להשתנות. 

האם ניסיתי לפעמים פשוט לא לקבל את התחושה הזאת? ההקטנה המהותית מול מספרים שלא אוכל להם? האם רציתי לשנות? להיות מישהי שמשנה?

רציתי. והאמנתי שאהיה. 

אני עדיין רוצה. 

משהו שהיעדרו יהיה לי עצוב מידי משאיר אותי תמיד להאמין, באופן נאיבי, שאין זה מיותר לרצות לשנות. 

אבל הזמן הוא מחנך עיקש, והוא עתיד, לבסוף, להשאיר גם סימנים.

הזמן פשוט ייקח.

הבוקר הרגשתי בת 16. 

ישבתי מול כוס הקפה הריקה שלי, חבילת העוגיות הסגורה זה מכבר, וחיבקתי את ספר שקראתי מ3 בבוקר מחייכת. 

יש זיכרונות שמעוגנים בסיטואציות, זאת עושה אותי שמחה. 

חשבתי עליך. 

מרחק עלול להיות עקרוני, כשרוצים להכיר מישהו לעומק. בהבנה מוחלטת של העובדה המאוד מתסכלת הזאת, ארזתי את עצמי ויצאתי לדרך. 

את אינסוף הלבטים שלי ליוותה נסיעה עקלקלה בחושך. מצד אחד נוף יפייפה של לילה וטבע, ומאידך, דרך פתלתלה נטולת אור. 

'מאחרת' מהדהדת ההבנה הקטנה שלי, ועצב דק נצמד אליי כמו רטיבות מערפל. 

אני מגיעה, מנסה לנשום שוב, ומרגישה שהכל לא בסדר. 

המתח והלחץ שלי מבעבעים. אני חשופה יותר כאן. אין באמת אפשרות להכחיש משהו מכל זה. אני נסעתי. אני בחרתי. אני הגעתי עד כאן. כל הבחירה האקטיבית הזאת מרגישה כמו סכנה.  'מאוחר מידי לשנות את דעתי' ההבנה הזאת כבדה על הכתפיים שלי, והעקשנות המהדהדת שדחפה אותי עד כאן מוסיפה עוד הדיפה אחרונה. אני מתעקשת להזיז את האצבעות באופן הנכון ומתרוממת החוצה מהרכב הבטוח שלי, צועדת צעד ראשון ומסורבל. 

המתח הזה לא מתפוגג, לאחר כמה דקות אני מוצאת את מי שלשמו באתי הנה. הוא נינוח, אני מבועתת. הוא מקסים ואני מאפשרת למשהו פשוט ומוכר לפעפע החוצה. אני מדברת, וזה קל. אני מנסה להסביר מה אני רוצה מתבלבלת וחוזרת אחורה, חזרה לשיחה הנעימה עם אינסוף נושאים שדורשים ממני את הראש שלי, ולא להתמודד עם רגשות. 

אני עצובה, דהוייה, יפה פחות כל כך ממה שאני אוהבת. אני מרגישה כמו צל של עצמי, ואין ממני טיפה מהעקשנות או הכוחניות הרגילה שלי. 

הערב ממשיך, ואנחנו מתקרבים. 

מתישהו הוא אוסף אותי קרוב בידיים, חלק ממני מתאושש קצת. כשאני מוציאה מעצמי בקשה כלשהי, בהמון מאמץ, היא מתמלאת מיד, ואני נרגעת קצת יותר. 

עייף לי. מאוחר לי. והגוף שלי מותש. אני מניחה את הראש עליו, מתגעגעת פתאום כל כך למקום בו מותר לי להיות כל הדברים הללו. 

'האם ניתן לאהוב אותי?' תהיתי בנקודות חשוכות שלי. לא לאהוב בטירוף, לא לאבד את הדעת, אלא לאהוב. כמו שאני, עמוק מספיק, אוהבת אותי. 

מכירה את מה שישנו, מכבדת את הטעויות שימשיכו לקרות, ואת אלה שלמדתי מהן. את התוכן המשתנה, את השקט, הרעש, והרצון למצוא איך לשפר מה שלא גורם לי לחייך. את העצב השקט שמגיע, כשלמרות הכל אני נכשלת. 

לאהוב שכזה. 

כבר פגשתי גברים מושלמים, בעיניי. כבר הכרתי את הגרסאות החיות של חלומות האירוטיקה שלי. הם לא היו מאכזבים. הם היו נהדרים. 

אפילו אני עצמי, הצלחתי כבר להיות כולי שם. אבל אף אחד מאילו לא נשאר. 

אולי חסרה אהבה. או אולי היא לא חסרה לי מספיק. 

כך או כך, אני מנסה לחפש אותה כאן שוב. אני עדיין אותה עלמה עמומה. ועדיין מוכנה להקשיב. 

"I solemnly swear I am up to no good"

הגרון שלי כואב. 

השקדים נפוחים, והכל מרגיש רע, אבל זה רק הקצה הקטנטן של הדבר. 

כואב לי ואני חולה. 

יש משהו בודד להפליא בלהיות חולה בתור מבוגר. משהו בידיעה שאיש אינו באמת מודע למה שקורה איתי, מרגיש מאכזב איכשהו. כאילו הקיום שלי לבדו אינו מעניין מספיק בלי שאצוק אליו תוכן. 

זה הגיוני בסך הכל ליום יום, לכל אחד מהרגעים בהם אני מרגישה כמו עצמי, ושמחה על מי שאני. אבל דווקא כשאני לא יכולה להיות עצמי במלוא הפוטנציאל שלי, דווקא שם זה כואב. פתאום אני מתגעגעת נורא לאהבה חסרת התנאים של הורים לילדיהם. פתאום אני לא לגמרי בטוחה שאני חשובה. לא כך, לא חולה, לא כשאני זקוקה למישהו מלבד עצמי. 

העפעפיים הכבדים והחמים שלי מכסים את העיניים הצורבות, ומתחשק לי להחשיך את העולם. לשהות קצת לרגע במצב בו מותר לי להצטרך משהו, או מישהו שתכף מגיע. 

איזו תקווה מוזרה, כאילו דאגה מקועקעת איפשהו עמוק מידי בתודעה שלי, קוראת לאחרים ברגעי משבר. כי מה כבר נדמה לי שהולך לקרות? 

לפעמים, אני עדיין אשתו. 

אני מכירה את המבט הכאוב בעיניים. ביליתי שנים בלנסות ולהקנות בו גם תקווה, או שמחה, באמונה שלמה שמותר גם להיות עצוב, אך צריך למהול מעט מן העצב, כדי לא לתת לו לגאות ולהיות הדבר היחיד שמציף אותך. 

"את לא צריכה להתנצל" הוא מפטיר, ואנחנו נשארים תמיד במרחק מה זה מזה, כאילו אם אגע בו אתחשמל. 

אני מדברת איתו קצת, אני מכירה גם את דפוסי הדיבור שלו, מכירה את המשמעויות מאחורי המשפטים הדלים והטונציות המסויימות שהוא בוחר מבלי משים.  

לפני שנים רציתי כל כך להיות כאן איתו. לבלות איתו שבת, על חוף הים, במזג אוויר מושלם ובחופשיות. להרגיש רצויה, או כמו דבר מה שמעלה חיוך. אני חושבת שלא היה דבר בעולם שהיה גורם לי כל כך הרבה אושר. 

אבל דברים השתנו. מה שבנינו השתנה, והעולם עצמו גם כן. האושר עדיין מגיע - אני לא יכולה להתכחש לזה. אני מניחה שכאשר מישהו היווה חלק מחייך, כשאהבת אותו כנראה כמו שאני אהבתי, תמיד תשמח לראות אותו מאושר. 

אני מתגעגעת עד אינסוף ללהיות מסוגלת לאושר, פשוט בשמחה של אחר. הלוואי ולאהוב לא היה הדבר הזה שמצליח גם לשרוף אחריו את כל הגשרים כאשר הוא נגמר. 

או אולי זו אני, ששרפתי את כל הגשרים, כיוון שאושר ואהבה מגיעים בהתוויה שלא אוכל לשאת שוב. לא כך.