בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ימיה חוק וסדר, לילותיה רוח וחשמל

Juliet loves the beat and the lust it commands
Drop the dagger and lather the blood on your hands, Romeo
לפני חודש. 21 באוג׳ 2021, 7:27

זה כבר כמה לילות רצופים שאני ישנה עירומה. 

זה כנראה הצורך למגע עור בעור שהשאיר משהו שלא מאפשר לי להרגע כשאני לבושה. כשהכל ככה, אני מתגעגעת לחורף, לבגדים גדולים לשבת בתוכם, להרגיש מחובקת ועטופה. הרגעים הילדותיים כל כך האלו עולים וצפים שוב ושוב, ואני מביטה באחרים, ומנסה לשאול איך להתבגר? איך להרפות את לפיתת הברזל שלי ששייכת רק לנעורים? איך להתפשר? איך להמשיך ולהותיר מאחוריי את העקשנות הנחושה מידי שהיא כמעט כל מה שאני? 

איך לוותר, בלי כאב או כעס או טינה? איך לקבל מצב בו אני לא מי שאני מכירה, וזה בסדר? 

בשמיים, מספרים, הונצחו רגעים של גדולה. האריה מנמיביה, או החגורה של אוריון. סמלים של אגדות. אבל בבוקר, כשהשחר עולה, הם נעלמים כולם לעומת השמש, נמחקים, אולי כי מציאות היום יום חזקה מאגדות. אולי כי מציאות היום יום היא אמיתית יותר מרעיונות או עקרונות או רגשות. אולי כולנו נמחקים באור. מחכים לצללים שיגיעו ונוכל לזהור.

תמיד אהבתי את הרגעים האפלים הללו, בהם יש שוני בין בני האדם, בחרתי וחיפשתי על פיהם. אבל נדמה לי שהגיע הזמן להתבגר. לראות שאנשים אינם שונים או מועדים לזהור. הם פשוט בני אדם, רכים ופשוטים, וכולם, גם אני, זהים תחת האור הלוהט של השמש, תחת השגרה, שהופכת זוהר אנושי לאגדה. אגדה שמספרים בלילה לילדים, כשמצביעים על השמיים. אחת שתיעלם מחר, כשהבוקר יבוא.  


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י