נעורי הגבעות

קישור לחלקים- ראשון, שני.

עם יד אחת מאחורי הגב

ליידי לא ויתרה לחלוטין על הרעיון שאיתו התחלנו את הערב, ואחרי שמצאה לנכון שהתאוששתי מספיק הורתה לי ללבוש את אחת הכפפות, ובחרתי לנעול את יד ימין משתי סיבות- בסשן קודם קשרתי את יד שמאל אז לשם הגיוון ; להקליד הודעות ביד החלשה תסיח את דעתי מהמטלות יותר מהרגיל. לכל ההוראות מעתה והלאה אצטרך להתנהג כאילו שתי הידיים אינן זמינות.

אני שולח לה תמונה בה רואים את ידי הימנית בתוך הכפפה, רצועת העור מתוחה חזק בבסיסה כך שאין סיכוי להסירה. את הכפפה עצמה הצמדתי בין שק האשכים האומלל לבולבול שכבר הספיק להתכווץ בזמן בו הרכבתי אותה, וממיקום זה תמכתי והרמתי מעט את האיבר הרופס ונתתי לרטיבות הניגרת מקצהו להבריק את משטחה השחור של הכפפה.

הציווי הבא בתור הוא להמשיך ולזיין את הויברטור שלי לעוד כמה דקות. משהו שאני יכול להתרכז בו מבלי להעיף מבט לטלפון כל רגע או לחילופין בשליטה בו כצלם. עם המצבטים היפניים עדיין על הפטמות, אני חוזר למיטה וטובע בעצמי. עוברת בי המחשבה אם כדאי לי לשכב ולהשתמש ביד הנעולה בשביל להניע את הויברטור פנימה והחוצה, אך אני מחליט להמשיך לרכוב עליו על הברכיים. פעם הרגליים צמודות בשביל ללחוץ על הזין והביצים בעוד הבהונות מלטפים את הויברטור האחוריי, ופעם הברכיים פרוסות רחב ככל האפשר כך שאני יכול לעלות ולרדת לכל אורכו של הפאלוס. מהר. לאט. באלימות וברכות. אני מזיין את עצמי ולומד תוך כדי איך הגוף שלי מגיב לכל הגירויים- הפטמות כבר מאולחשות לחלוטין, הברכיים רועדות כל כמה זמן שאני לא מאפשר להן תנועה, כשהויברטור כמעט ויוצא בתנועות למעלה חור התחת משתנק בכדי לא לאפשר לו את הבריחה, שלא לדבר על כך קצה הויברטור רוטט הכי חזק במצב זה על ריכוז העצבים הנמצא שם. אקסטזה.

הצלצול מגיע מהטלפון ובו ליידי כותבת שעכשיו היא רוצה שאני אשתמש ביד עם הכפפה בשביל להסיר את המצבטים מהפטמות. אני מכין את החצובה שוב, ומפעיל את צילום הוידאו. התנועה מאוד דומה לתיאור הקודם, רק שבוידאו נתפסים שני פרטים שבוודאות לא הייתי שם לב אליהם- יש צליל 'קליק' נפלא המגיע מהמצבט ברגע בו אני מושך אותו מהחזה, ומיד לאחר מכן הזין עולה ועומד, לחלוטין מתרגש מהמעמד. הטקס חוזר שוב גם על הפטמה השנייה, והוידאו ממשיך לנגן עוד דקה בזמן שאני מסיים לזיין את הויברטור. למען האוטנטיות אני מנסה לעצור את הצילום עם הכפפה ונכשל כצפוי, מוציא את היד השנייה מאחורי הגב, ועוצר אותו סופית.

בתגובה שלה לסרטון ליידי מבסוטה מכך שההוראות שלה פעלו לטובתי יותר ממה שהיא חשבה שיתאפשר, ושהמסירות שלי להמשיך ולזיין את הויברטור ראוייה לשבח. היא נותנת לי עוד דקה לעסות את החזה ולהתאושש מהמצבטים שהיא כבר תופסת כמרשעים, ואני מזכיר לה שהיא אוחזת במושכות ושהיא לא צריכה לוותר לי. מבחינתה זה אומר שהחלק הבא בתכנית שלה בכלל יהיה כיפי...

המשך כאן..

ההתחלה- כאן.

חמש-עשרה דק' של תהילה..

אני לא נוהג להתבכיין, בטח לא כשאני משמש נשלט, אבל כאשר ליידי יודעת מה קורה איתי רק כשאני כותב לה אז הדרך היחידה שלי להביע את חוסר הנוחות שלי מהמשקולת חצי קילו שתכף תעטר את אשכיי היא בהודעת טקסט קצרה וסמיילי מזיע מעצבנות. לדעתה זה בטח לא יהיה כזה נורא, ואני רק מבקש ממנה שעם כל הכבוד תגדל זוג ביצים לפני שהיא מביעה עוד דעות כאלה. אני גם לא נוהג להתחצף, והיא בתורה הבינה מייד שמדובר רק בהלצה ופקעה בצחוק. אין על הומור כטיפול להפגת מתח.

עכשיו אחרי שהיא ראתה שהכול בהישג יד הודות לצילומים שלי, היא מורה לי להתחיל בענידת המצבטים היפניים. ככל שהם עולים יותר מוקדם, כך הסיכוי שייפלו מזיעה מצטמקים והאפקט שלהם יתגבר בזמן ההסרה. אני מתחיל להתרגל להרגשה שלהם, וגם מעדיף אותם על פני המצבטים האחרים שברשותי ברמת הריגוש שהם יוצרים על החזה. באה בתור היא המשקולת המקוללת. אני מספר לליידי שלעולם לא התהדרתי בה ליותר מ-20 דק', או אז הצבע למטה נהיה גוון של כחול יותר מאשר אדום. יש לי מספיק ניסיון לדעת מתי זרימת הדם מאיטה ומתי היא עוצרת אחרי מספיק אימוני חובשים בשירותי הצבאי, ומגביל את הזמן בהתאם. ההרכבה עצמה של המשקולת גם בעייתית ולוקחת כמה דקות שאני מכניס לחשבון. אני מבקש מליידי שתריע עבורי על האומץ בזמן שאני עובד.

בפועל בזמן ההרכבה היא שוטחת בפני את התכניות שלה לעתידינו הקרוב. בפרופיל שלה באתר שבו הכרנו היה רשום שהיא כבר אימנה מספר נשלטים, ועבורי היא מתכננת להתמקד בקשירות בשביל ההתפתחות המקצועית שלה. לא כל יום יוצא לה לפגוש בעלים של עשרות מטרים של חבל, אז כדאי לה לנצל זאת. אם לא הרגשתי עד עכשיו שהיא מושכת אותי בביצים, ואני לא מדבר על המשקולת, הרגשתי זאת עכשיו. עלתה בי דאגה שהיא תנסה ללמד אותי משהו חדש תוך כדי שאני מנסה אותו פעם ראשונה, והצעתי לה להמיר זאת בשיעורי בית של קשר כלשהו לפני שאני רואה את התמונה המלאה בזמן הסשן לתפקידו. איזה מגניב שהיא אוהבת את הרעיון, רק שהיא בכלל התכוונה להעלות תרחישים שמאפשרים בריחה במאה אחוז הצלחה ולכל היותר מגבילים חלק קטן מחופש התנועה. זכיתי בשיעורי בית.

המשקולת מוכנה ואני שולח סט תמונות מלמעלה, מלמטה, ומהפרופיל. זה לוחץ ומושך עד כדי כך שהזין שקיבל מעט תשובת לב ועלה לחצי תורן עדיין קצר יותר משק הביצים אם הייתי מודד עם סרגל מהשורש. אני מצהיר על ההרגשה כזוועתית, וכי הייתי מעדיף אפילו להסיר ולהרכיב את המצבטים תריסר פעמים. קניתי את המשקולת בהיסח דעת ובמחשבה כי שק אשכים מוארך וזמין להתעללות יכול להיות סקסי אבל בהחלט הייתי צריך לבחור אופציה שיותר מתאימה למתחילים במשקל ובהיקף הפנימי. ליידי רוצה שנזדרז כי אנו משחקים נגד השעון והיא מבקשת להתניע את הויברטור פנימה.

עברתי למיטה, כיסיתי את הויברטור בסיכוך, וכנסתי אותו כלאחר כבוד 80% מהדרך וברטט צנוע ואחיד. התמונה ששלחתי יצאה טיפה מטושטשת אבל ליידי לחלוטין ראתה בה רטיבות גדלה והולכת מקצה הזין הנוטפת על המשקולת הכסופה וגורמת לה להבריק. בהתחלה היתממתי מהרטיבות הזו- חשבתי שאולי זה חומר הסיכה שבטעות הגיע לאיזור, ובטועמי את התוצאה ידעתי את האמת. אי אפשר לעבוד על הגוף החרמן הזה על אף הסבל הרב שהוא חווה. ליידי רוצה אותי בפוזיציה שונה- על הברכיים ורוכב על הויברטור. את הטלפון אני מניח על חצובה מאולתרת ומפעיל צילום וידאו. רואים אותי רוכב בהנאה ובמסירות לכל הצעצועים שכבר עליי- בהתחלה אני עולה ויורד לאורך כל הויברטור ומטיח את המשקולת והביצים על המיטה בכל ירידה, אח"כ נע קדימה ואחורה עם כל האגן בשביל ליצור לחץ פנימי יחד היוברטור שקבור עמוק עמוק, ולבסוף מסובב גם את בית החזה עד שאחד המצבטים נופל מעצמו. זוהי נקודת זמן טובה לעצור את הסרטון ולשלוח אותו- לוקח זמן גם ככה עד שיגיע, ואני חוזר לרכיבה המהנה שלי, הפעם ללא הגבלות התנהגות מול מצלמה, עד שליידי שולחת הודעה שהגיע הדדליין של המשקולת ואומרת לי להסיר אותה.

בברכיים רועדות אני קם מהמיטה, מחזיר את הטלפון לחצובה ובמשך חצי דקה מסתבך עם הבורג הנועל את שני חצאי המשקולת אחד לשני. בסוף היא יורדת, ובסוף הסרטון אני מסמן תודה לליידי כמנהג הסינים- שתי כפות ידיים צמודות וקידה קלה המכניסה לפריים את המצבטים משתלשלים להם. הצבע חוזר לביצים וללחיים, ואפשר להתחיל את המערכה השנייה...

המשך כאן.

קישורים לסיפורים הקודמים: סשן 1, סשן 2.

רגע לפני..

בשיחת התן-קח שליידי ערכה לי לפני שהתחלנו לשחק העלתי הצעה מגונה. מה בדבר תקופת צניעות צנועה כתנאי מקדים לסשנים שלה? ההצעה נשארה רק בזכרון, אך איזה מזל שאפשר ליזום דברים עצמאית. ואיך המזל מתנהג כגלגל ומתהפך עלינו. כאשר קבענו תאריך לא עלה בדעתנו שהילד (או ילדה? לא יודע, השיחה באנגלית..) שלה פתאום חולה, ונצטרך לדחות. אחרי שקראתי עשרות סיפורים אירוטיים על מלכות מרשעות ידעתי לאן העסק הולך. נעילה קצרה פתאום מכפילה את אורכה בלי יכולת להתנגד. או שלא. ליידי יוצאת דופן באנושיותה, והיא אפשרה לי להשתחרר ולפרוק עול. אני חייב להחזיר לה על זה בהתנהגות למופת, זו הדרך היחידה.

רגע לפני על באמת..

התאריך החלופי הגיע ללא אירועים מיוחדים, אמנם הופתעתי לשמוע שהילד עדיין מנוזל וער בזמן שאנחנו מתחילים, אבל זה מבדר לחשוב עליו מבקש מאמא את הטלפון שלה ואיך היא מסרבת בתקיפות לא אופיינית. התחלנו כרגיל במסדר ציוד, והפעם היא ביקשה לראות את הכפפות המונעות ממני גישה לאצבעותיי. המחשבה היתה לתקשר כאילו טלפונית כשלי אין גישה לאף אחת מהידיים, אבל מסתבר שהאפליקצייה שאנו משתמשים בה לא תומכת בכך. אם כבר בוידאו, אבל גם לזה יש את הצרות הברורות. הכניס לי לראש לשקול ברצינות קנייה של מצלמת רשת למחשב כדי להרחיב את האופציות שבפנינו, ואגב קניות, בתמונה ששלחתי עם הכפפות כדי שתוכל לבחון אותן לתכניותיה צירפתי מוצצי פטמות בואקום חדשים, וראש לויברטור בצורת יד אנושית עם שתי אצבעות בתנוחת 'גש הנה' שגם כל כך מזוהה עם חליבת הפרוסטטה. אם כבר ניתן לה עוד משהו לחשוב עליו או להסיח את הדעת מהתכנית שהתקלקלה.

כנראה שבאמת נדלק איזשהו ניצוץ בצד השני, כי מיד לאחר נאום קצרצר המבטיח שהיא תבדוק לעומק את כמות השימוש בחבלים שהיא תדרוש ממני בעתיד הקרוב, היא מסרה שכדאי שאכין את הויברטור, את המצבטים היפניים האהובים עלייה כל כך, ואציג לה כלאחר כבוד את האורח החדש בתיבה. נדרתי לעצמי התנהגות למופת- ובפעם הראשונה אי פעם אצבעות גומי שחורות ורטובות חדרוני וליטפוני לעיני המצלמה. עשר שניות של אקסטזה סה"כ, עוצמת הרטט של הויברטור עולה בהתמדה לכל אורכן. נכון שהיתה גם דקה של גישוש מקדים סביב החור וקרב אבוד מראש של שרירו הסוגר שניסה למנף את הרטיבות כנגדי. הכול נתפס במצלמה ונשלח. כיף לא נורמלי מבחינת הנוחות לעומת שימוש קלאסי ביד שלי עצמי, אבל עדיין לא תחליף לדבר האמיתי, לחום וללחץ המשתנים שיד יודעת לתת.

ליידי כבר מבסוטה מהסרטון, ואחרי שוידאה ששאר הציוד כבר מוכן, בודקת שוב ברשימות שלה (היא מכינה רשימה??) ומוסרת ששכחה את המשקולת-מותח-ביצים ושהיא רוצה עכשיו קלוז-אפ שלהם. איי-איי-איי, איזה לילה כואב עומד להתחיל.

ההמשך כאן..

קישור לחלקים הקודמים: חלק ראשון, חלק שני, חלק שלישי.

אי אפשר לתאר את התסכול. בשעתיים האחרונות אני נותן את כל כולי, מתמסר לחוויה, ולא מפספס מילה מכל ההודעות שהתקבלו. כשהיא שלחה אותי להצטלם פעם אחת ואז שלחה ברצף מספר הודעות עם הרחבות לפקודה אני כמו כלבלב שרודף אחרי כדור יוצא מאפליקציית המסרים ונכנס למצלמה, יוצא וחוזר בכל *דינג* שמודיע על עוד הודעה. יכול להיות שנגמר לליידי הזמן? שקרה משהו חס ושלום? עד עכשיו לא היה שום רמז לנכלוליות. אז מה קרה?

בזמן שהראש שלי בלימבו הגוף ממוקם מתחת למזגן. אני עומד מתחתיו ונותן למיצים שהצטברו על גופי לסיים להגיר ולנטוף לרצפה ללא שימוש. עצוב במידת מה, אבל אני יודע שליידי תעריך את חוסר הנוחות שאני נמצא בו. מדי פעם אני מחטיף מבט כלפי מטה וחושב אם מותר לי להגניב נגיעה מבלי רשותה. שמתי לב למספר נקודות אדומות על הזין- הצביטות מהשימוש במג'יק וונד על גבוה ככל הנראה. יש בי הערכה גוברת לחכמתה של גבירתי להנמיך את עוצמתו מיד כשדיווחתי על כך, אחרת הייתי במצב הרבה יותר גרוע.

דבר אחד היה בטוח, וזה שלא עשיתי שום דבר שירחיק אותה ממני. הסבלנות השתלמה, ו*דינג* נוסף מבשר על חזרתה! תקלה טכנית מוזרה והיא קיבלה במכה אחת את כל ההודעות ששלחתי לה מלפני עשר דקות. היא ראתה את הוידאו בו אני מוריד את הכלובון ואת הנוזלים הנמתחים כגומי בינו לביני נקרעים וקופצים חזרה לעטוף את מקום הולדתם בחומר סיכתם, והיא אוהבת את זה. איזו הזדמנות נשדדה מאיתנו. היא חוזרת לסשן ללא הפסקה ודורשת להחזיר את הוונד לפעולה, עכשיו על האיבר החשוף, אני שואל אותה אם מותר לי להוריד את השרשרת מהעורף עכשיו אחרי שהמצבטים סיימו את פעולתם, והיא מסרבת. מזכירה לי לעקוב במדויק אחרי ההוראות כי זו גם שוללת ממני חופש תנועה בידי השמאלית.

הזקפה חזרה כמעט באופן מיידי, קצת מהקור של המזגן אולי צמצם את מידותיי אבל זה היה זמני ביותר. אני נדרש לעסות היטב את פטמותיי ולהרגיש את הכאב שהן עברו. כעבור דקה היא מורה עליי להגביר את הרטט למהירות הגבוהה- עכשיו כשהכלוב אינו שם יותר אין חשש בריאותי ואפשר להשתולל. אני מייצב את הוונד בין רגלי כך שיונח בדיוק בחיבור הזין והביצים וסוגר עליו עם הרגליים. שתי הידיים נותנות את תשומת הלב המלאה לחזה. אני מושך, צובט, מעסה, מגלגל, מפליק. מנצל את המנדט שניתן לי בשביל להגיע מהר מאוד לקצה האיפוק ומגביר את הכאב ככל שפני הצוק נעשים יותר ברורים. למזלי הרב אני לא צריך לחכות הרבה זמן, ובהודעה הבאה מליידי היא נותנת לי אור ירוק לגמור בשבילה.

בתמונה שאני שולח לה אין זכר לידיים בקרבת המפשעה, את כל העבודה עשה הויברטור ושלולית חמודה נחה בכפל של החיבור של הבטן עם בית החזה. אני שואל אותה אם זה נחשב לאורגזמה ללא ידיים, והיא צוחקת. סיימנו את הערב.

כמעט, כמעט סיימנו את הערב. מטומטם שכמותי ולא דאגתי לטואליטיקה צמודה או לדרך חלופית לנגב את עצמי, אז כדי שלא ללכלך את המיטה אני שוכב ללא ניע בזמן שהחומר מייצב טמפרטורה עם החדר ומעט מתקשה. בינתיים השיחה ממשיכה. מדברים על רעיונות חדשים לנסות אותם, על סף הכאב, ועל התחושה של העכוז שעדיין מתוח לו מהפלאג. אני שומר אותו לסוף. כשאני סוף סוף קם ומנגב את עצמי, הוא עדיין בפנים, כשאני יורד לישיבה בדואית בשביל לשחרר מעליי את אזיקי העור שעל הרגליים, הוא עדיין בתוכי, ולוחץ יותר מתמיד. כשאני מוציא אותו לבסוף, חומר הסיכוך שנותר מהקונדום השאיר קטמי קיטור מבריקים על כולו. מזכיר את לילה עטור כוכבים של וון גוך. עם התמונה הזאת אני שולח את ליידי לישון בברכת תודה ולילה טוב, והולך לי שמח ומאושר לשטוף את כל הציוד, ולקרוס למיטה בתורי.

▲▼▲▼▲▼▲▼▲

לקוראים הקבועים (אם כבר יש כאלה?), ולספרנים של עולם הדיסק סליחה מראש. התיעוד העצמי של הסשן השלישי, הבא בתור, נמחק לפני ששמרתי את כל כולו ולכן לא אפרסם אותו. רק אגיד שהוא התחיל נהדר וללא הטקסט, התמונות, והוידאו שליוו אותו, יהיה לי קשה לתת כבוד לכל האינטרקציות שהוא הכיל. על כן במקום לתת תיאור יבש או חלקי נדלג ישר לסשן הרביעי, שיקרה הלילה. תאחלו לנו שיהיה שמח.

קישור לחלקים הקודמים: חלק ראשון, חלק שני. 

אחרי חצי שעה של הכנות, ועוד חצי של הוראות שוטפות, קיבלתי את האופציה לגמור אם רק אתלוש מעלי את המצבטים המורכבים לפטמות. מצד אחד ליידי עקבית בכך שהיא מתה על זה כשאני משחק עם הציצי, ומצד שני משהו בבחירה הזו חסר... הפלאג! הרי התחלנו את כל הסשן סביבו. גם אם היא מרשה לי לגמור עכשיו, היא לא אמרה שום מילה לגביו, או לגבי האזיקים שלידיי ולרגליי. אני שואל אותה כמה מר יהיה גורלי אם רק אסיר את המצבטים בדרך הרגילה, הנושכת אמנם, אבל האנושית יותר.

היא שמחה על כך שלא נכנעתי לפיתוי, ואני מודיע לה שבשביל לטמטם אותי המגי'ק וונד שמוצמד לכלובון בדקות האחרונות צריך להישאר שם עוד קצת זמן. להודעה אני מצרף תמונה בה רואים איך הראש של הזין נפוח ומתפרץ מבין עמודי המתכת של הכלובון. עד עכשיו המשחק היה מסתבר רק משחק מקדים ואני מקבל את ההוראה להגביר את הויברטור מרטט חלש לבינוני. הרעש שבוקע מהמתכת הנוקשת בעצמה מזכיר ביקור אצל השיננית, אבל עם האפקט ההופכי על הגוף. צמרמורות מטפסות בעמוד השידרה והנשימה נעתקת בפולסים של מגע מדויק בין ראשו של הוונד לעצב בולט ורגיש אחת לכמה זמן.

לבקשתה של ליידי אני מתאר את התחושה בכל האזורים הארוגניים- הפטמות צורחות לשחרור שנמנע מהן לא מזמן והן מגירות זיעה בהתרסה. אחד המצבטים נופל ואני מרכיב אותו שנית, שלישית, לעזאזל כבר הדחקתי את כמות הפעמים שזה קרה. הפלאג דווקא הכי נייטראלי בכל הסיפור ואני מרגיש כאילו הוא אינו שם. עבר מספיק זמן והוא ספג מספיק מחום גופי כך שאיני יכול להבדיל איפה הוא מצר ומתרחב רק כשאני זז במיטה והמנעול המשתלשל ממנו נוקש אני נזכר שהוא שם. מה שכן הוא עמוק בפנים. התנוחה שנעצרתי בה היא ממש בישיבה עליו, ואין לי ספק שכאשר הוא ייצא החוצה אני ארגיש זאת היטב.

אני מציע לליידי להעביר את הוונד מעט לפטמות ולפלאג, לפזר מעט את תשומת הלב שהוא מוכן לתת, והיא מסרבת להצעה. המטרה שלה היא לשגע את האסיר הקטן שבכלובון. ברגע לוהט במיוחד אני תופס אותו מטפטף בעין המצלמה, וכאשר התמונה מתקבלת אצל ליידי היא מעלה הילוך ומוסרת שכך גם עליי לעשות- להעלות את הרטט של הוונד למקסימום. היא רוצה שהוא ישתגע. קשה לי להחזיק אותו ישר וצמוד לכלובון, ההרגשה כמעט מאלחשת ואולי באמת הדם מנסה לברוח החוצה מהרעידות, אך לצערנו העור של האיבר נצבט כמה וכמה פעמים ואחרי לא יותר משתי דקות היא חודלת ומחזירה אותי לרטט הבינוני.

גם היא וגם אני לא שכחנו את הצעצועים האחרים שעל הגוף ובהפרש של מספר שניות שנינו מציעים למתוח את השרשרת הרחק מהגוף ואפילו לתת לה מספר משיכות כדי לבחון את חופש התנועה של היד כנגד הכאב שזה יוצר על המצבטים המחוברים אלייה. כוורת דבורים ממש. הפעם ההוכחה מגיעה בוידאו קצרצר- 3-4 שניות ולא יותר של משיכות לכל כיווני השמיים האפשריים. ליידי מחמיאה לי ההשקעה ובהוראתה הגיע הזמן להסיר את המצבטים אך בלי לעסות את הכאב החוצה עד שלא אשלח תמונה נוספת. כבר אמרתי שמחמאות משבשות לי את המחשבה? שלחתי תמונה של הפטמה הימנית כרגיל, רק שראו בה איך אני פוער את הפה בשאגה חרישית, ולגבי השמאלית שלחתי וידאו נוסף. הידיים שלי רעדו ומרגישים זאת גם בצילום עצמו היטב, אבל האפקט בהחלט הושג על הגוף- תקריב לפטמה והיא נראית כאילו יכולתי לייצב עלייה מדף מאיך שהיא השתתחה.

ליידי כל כך מבסוטה מהתוצאות שהיא משתפת איתי שבכוונתה לצפות בתמונות ובסרטונים שוב בעתיד, לאיזו מטרה היא ממש לא צריכה להגיד. עכשיו מותר לי לעסות מעט חיים חזרה לפטמות ואני זאת במשך דקה שתיים בעוד שהוונד ממשיך לרטוט לו בשמחה על הכלובון. ליידי שולחת לי הודעה שעכשיו הגיע הזמן להוריד אותו באמת. זה שהמצבטים ירדו מהפטמות זה דבר אחד, אבל הם עדיין תלויים על השרשרת המגיעה לעורף, וכשאני קם לארגן את המפתח לכלובון היא קופצת על החזה והיא קרה כל כך. זה מרגיש כמו נגיעה מאיש קדוש (במובן הטוב). אני שולח סרטון נוסף של הכלובון יורד, נוטף כולו מנקטר החרמנות שהצטבר בשעות האחרונות, ו.... שקט? אין תגובה?

אני פוסע בחדר כמו כלבלב אבוד. עוברות 10 דקות בלי תגובה מליידי. אפילו אין סימן לכך שהיא קיבלה את ההודעות האחרונות. איך יכול להיות שככה ייגמר הערב? איזה באאאסה. המשך יבוא.

אני לא מוצלח עם שירי ערש, אז הנה סיפור קטן לפני השינה, ובסופו מושר השכל:

בערב יום שבת שלח הבחור הודעה לשולטת שלו. התעניין בשלומה מכיוון שלא דיברו כמה ימים. מההודעה התפתחה שיחה, מהשיחה התעוררה חרמנותו, ובסופה שאל מתי יוכל להיות לה לבידור פעם נוספת, וקיווה שתרד לסוף דעתו.

שלישי. שלישי? איך יוכל הבחור להחזיק את עצמו עד אז. הוא כל כך ער עכשיו שלא יוכל להסתובב במיטתו מבלי לעלות על בזנ"ט (בולבול זויתי נטוי כמובן). שלא לדבר על מחר ומחרתיים ולמחרת גם כן..

הפתרון שמצא פשוט! כמו שלתוכי מכסים את הכלוב בשמיכה ומיד משתתק הוא והולך לישון, ככה כל מה שצריך הבחור הוא כלובון. אחת ושניים מחליק הבולבול פנימה, אל תוכי הכלי הצפוף, ובראש הכלוב מרכיב הבחור מנעול מבריק שנסגר בקליק.

ועדיין נתקל בבעיית אבטחה- האם יחזיק מעמד וליצרו לא ייכנע? את המפתח אם כן סגר במנעול גם הוא, מנעול קומבינציה תלת ספרתי, הוריד משקפיים וסובב את החוגות חופשי. את הקוד הנכון הוא צילם מראש, ולמשמרת הפקיד את התמונה בידי טיימר דיגיטלי שחסם ממנו אלייה את הגישה.

הכלוב קיים, התחתונים כשמיכה, והבולבול לשנת חורף קצרה נקרא. עכשיו הבחור יחכה לשלישי, וכשהליידי תאפשר הוא שוב ישחרר את התוכי.

מושר השכל- טוב לכתוב פוסטים באמצע הלילה בטלפון. ככה לא יוצאות לי המגילות הרגילות.

עכשיו בגלל שאין לי חשק לצרף קישורים לתמונות כמו בפוסטים הקודמים אז הנה קישור יחיד בו תוכלו להשפיע טיפה בעצמכם על הטיימר שהכנתי: קישור

אני נדרש להשיג 5 מתנדבים שילחצו עליו, אחרת הוא בכלל לא ישתחרר ואשאר נעול. תודה מראש ולילה טוב!

ההתחלה- כאן

המאורע הראשי של הלילה עומד להתחיל. אני פוסע בחדר בזמן שליידי מקלידה את ההוראות הבאות. פוסע בכוונה צעד אחד בכל פעם- אחרת השרשרת הכבדה שתלוייה מפטמותיי נעה קצת יותר מדי, מחליקה מאחוריי צווארי ומושכת אותן למעלה. הפלאג שבתוכי תופס זוויות אלכסוניות אבל לא מצליח להסתובב בגלל המוט המייצב הבולט מחוץ לחור ונשען לאורך החריץ. מבפנים ומבחוץ הוא מורגש היטב בכל החושים האפשריים- ריח הקונדום וחומר הסיכה שעליו ועל ידיי, צליל רשרוש המנעול המשאיר אותו פתוח רחב בתוכי, איך הוא מציץ בין הרגליים ונתפס במראה הגדולה שמורכבת לי על ארון הבגדים מהרצפה ועד התקרה. והמרגש...

זהו זמן שבו הלב מגביר את פעימותיו. האפליקציה דרכה אני מתקשר עם ליידי מדי פעם מבציעה בסטטוס- ליידי רושמת משהו. שקט. רושמת שוב... רמות כאלה של התמכרות למסך תראו רק אצל מהמרים במכונות מזל כשהגלגל האחרון מתחיל להאט ורומז על פרס גדול. מה צופנת המכונה הפעם? בערמת הציוד שהכנתי עבור ליידי ישנה תפזורת חבלים צבעוניים ומג'יק וונד. היות והיא כבר הכריזה שההכנות הסתיימו יש רק אופציה אחת רלוונטית- השרביט, אבל איני יודע זאת בוודאות ובפועל עד לסיום הסשן לא נגענו בחבלים בכלל- או משכחה או מתכנית מגירה לפעם אחרת.

ההודעה עולה, ואני נדרש לשבת על המיטה, להפעיל את הוונד במהירות נמוכה ולהצמיד אותו לכלובון המתכת המורכב עליי. הפעלתי יוטיוב ברקע בשביל למסך את הרעש מעט, והתחלתי. כשעבר מעט זמן שלחתי תמונה ראשונה ותיארתי איך זה מרגיש- אלמלא הסחת הדעת של הכתיבה ביד אחת בסלולר כנראה שלא הייתי מבדיל בין המהירות הנמוכה ביותר לגבוהה ביותר שהוונד פועל בה. פעם ראשונה שאני מפעיל אותו כנגד כלוב זה, והוא מאפשר הרבה יותר מגע עם האיבר מהאחרים. זו דווקא הפרעה. ההוראה הייתה להצמיד את השרביט לכלובון- לא לזין המתפנח בתוכו במטרה לגעת עוד קצת בראש הפלסטיק הרוטט על ידו.

העברת השרביט מיד ימין הפנוייה לשמאל הנעולה לשרשרת המצבטים גורמת לאחד מהם להיקרע מעל החזה ולהיתלות בין שמיים לארץ. אז יד שמאל אוחזת בשרביט צמוד לכלובון וימין תולה את המצבט הסורר חזרה על הפטמה. טוב שימין הדומיננטית נשארה פנוייה למטלות המדויקות האלה. בלי קשר לשלב זה בסיפור רציתי לשתף שאני תמיד משתמש ביד שמאל בשביל לאונן- הגסות של התנועה ביד החלשה היא חוויה אחרת לחלוטין. אם אדרש כמו בפעם הקודמת לענג את עצמי תהיה לי הזדמנות נדירה לחוות זאת אחרת מההרגל. הכאב המפמפם בחזה נותן מעט מנוח לכלוב בזמן שהתחושה חזרה ושוב נמחצה החוצה מהפטמה. אני מדווח לליידי על המקרה והיא מוודאת שהכול מונח במקומו.

בדקות הקרובות אני ממשיך לתאר איך אני מעביר את השרביט מסביב לכל פיסת מתכת חשופה, איך כאשר אני מצמיד אותו לחלק התחתון של הכלובון הביצים קופצות מצד לצד בתוך השק הנפוח ומאותתות שהן מתות על זה ושלא כדאי לי להפסיק. איך כוכבי הלכת מתיישרים פתאום, הרעידות מורגשות בבת אחת בכל האגן כולו, וגל של עונג שוטף אותי כולי. אני מתחיל להגביר את קצב ההודעות. במיוחד כאשר תוקף אותי כל גל עונג. אני מאריך את ההברווווות בשידור חי כשזה קורה ממש כך. מוותר על תיקון שגיאות כתיב קליל ומוריד את רמת התחביר למשפטים קצרים מאוד. מזל שיש אתגר בלהקליד ביד אחת ללא תמיכה של השנייה בזמן שהטלפון מחליק על המזרון. זה נותן לי להאריך במידה לא מבוטלת את ההתמודדות עם הסיטואציה.

ההודעה הבאה של ליידי מציבה בפניי עובדה- אם אתלוש באלימות את המצבטים מהפטמות היא תאפשר לי להסיר את הכלובון ולגמור. יכול להיות שנמאס לה מהתרחיש? כמה כבר אפשר לפתח את המצב הלאה... קראתי יותר מדי טורים של פקד נוח קולומבוס בשביל להניח את הדעת שהדברים נראים כפי שהם. בוא ננסה משהו..

▲▼▲▼▲▼▲▼▲

ואולי תזכו ב...נשלט!

אחרי שפרסמתי בפורום הציוד והשימוש בו הודעה שזכתה למעל מאתיים צפיות ותגובות מפרגנות נכון לכתיבת פוסט זה, יותר מסך כל הצפיות בבלוג אי פעם, הבנתי שחלק גדול מהצופים פשוט כנראה לא שם לב להצעה בסופו. אז הנה הזדמנות נוספת- שתלתי בפוסטים קודמים שלושה קישורים לטופס אותו תוכלו למלא בכל בקשה שיש לכם עבורי ואשלח לכם תמונה שהוכיחה שביצעתי אותה. השלושה הראשונים שיתפסו אותם ייזכו שאהיה נשלט שלהם לפעם אחת (כל עוד הכול בגבולות הרשומים בתחתית הטופס וההיגיון). ליידי גם תחפש אותם כנראה, אז הנה לכם מרוץ!

עבר כמעט שבוע מהסשן הראשון ביני לבין ליידי, וההתחלה היתה דומה עם נחיתה רכה לתוך כלובון נעול. הפעם הבחירה היתה שלי לאיזה אחד להיכנס ולנמק עבורה למה דווקא הוא. בחרתי בכלוב המתכתי, הפצפון, שלמרות שהוא כביכול הכי נוקשה מבחינת מרחב ההתנפחות של הזקפה, הוא מאפשר הכי הרבה מגע והכי צנוע מתחת לבגדים. אם עד היום הייתי נעול כחודש ימים בסך הכול בין נעילה לנעילה, איתו שרדתי את התקופות הרצופות הארוכות ביותר. פלסטיק נשבר בסופו של דבר וגם מגרד, ממתכת קשה יותר לברוח. נעולים וזהו. היא שולחת לי סמיילי. מי יודע אם אשתחרר בסוף הסשן הזה... אפשר רק לקוות.. שלא.

השיחה זורמת כמו תחקיר, נעה לתחומי עניין וכישורי התבטאות. צריך את הזמן הזה בשביל להחזיר שליטה על הבולבול ובעצם לאבד כל זכר לזקפה. הכלוב אורכו לא יותר מ 3 ס"מ. השקעה בכתיבה, במענה על שאלות של יום-יום מוציאה את הפוקוס ממה שעתיד לקרות בין הרגליים עד שלבסוף בסיבוב קטנטן של מפתח- השליטה על חלק זה בגוף בבירור לא שלי יותר.

בהבזק של מספר הודעות ברצף אני נדרש להכין ציוד נוסף שיהיה זמין. פלאג האגס חוזר לביקור והוא מוזכר ראשון, כבודו במקומו. אזיקי עור, חבל, קולר.. מג'יק וונד.. ואיך אפשר לשכוח את המצבטים היפניים. ראשונים עולים על הגוף כל האביזרים- הקולר ואזיקי העור על הרגליים והידיים. מנעולונים על כולם. אני נשכב על גבי, מפשק רגליים כמו בתנוחת לידה ומחזיק את ידיי מעל הגוף כמעין תפילה אחרי שהכול מונח במקומו. המצלמה מונחת לרגליי וממש כמו תפקידה של המיילדת, היא תופסת את הסשן בינקותו.

הלאה- את הפלאג אני משמן היטב ומחדיר אותו עד שהמוט בבסיסו נצמד לאחוריי. קם אל השולחן שבפינת החדר ונהנה מצליל הפעמונים של רשרוש המנעולים על ידיי ורגליי. בעודי מציב את המנגנון המיוחד של הפלאג בקצה השולחן, אני מציב את המצלמה הפעם מאחוריי ומתיישב עם כל משקל גופי עד שהפלאג נפתח כמו עלי כותרת של פרח בתוך תוכי, מתרחב ובלתי נתפס על הדעת שייברח מעצמו. כשמנעולון נוסף מאבטח את מנגנון הפתיחה של הפלאג במצבו המורחב אני פולט אנחת רווחה ועונג, כי עכשיו צריך לעמוד זקוף ולהרגיש את קוטרו האמיתי במתיחתו את המעי סביבו. 

בחזרה לציוד הפרוס על המיטה. ליידי מחליטה שהגיע תורם של המצבטים, ואני מציית בחשש. רק נדמה לי שהנשיכה שלהם אכזרית יותר הפעם. אולי הפטמות שלי עדיין רגישות, אולי זו רק חרדה. ליידי שואלת אם אני מוכן להמשיך ואני מאשר ומבקש מגבירתי כמו ילד מחונך ומנומס להיות עדינה עם האיזור. בתורה היא מסרבת ברגע ועם הברות מוווארכות המשדרות את שביעות רצונה עד כאן. אין לה שום עניין להיות עדינה איתי כל עוד אני לא נשבר או נפצע, והרי אני רק צעצוע. את הלקח שלי אני לומד מהר בהוראה הבאה- עליי לאתר שרשרת שאוכל לתלות מהטבעות הבאות עם המצבטים. אני מוצא אחת מספיק קצרה, כזאת ששימשה פעם לנעול גדר, והיא כבדה וכל חישור בה עבה וגס. בהתחלה אני מביע חשש בהודעה אך אוזר אומץ ומרכיב את השרשרת תחילה על פטמה אחת, דרך השנייה וחזרה לראשונה עד שנסגר מעגל במנעול נוסף. והמראה מרהיב- השרשרת מושכת למטה בשני מפלסים- אחד קצר ובעל שיפוע קטן, השני ארוך ובעל שיפוע גבוה- דמיינו שתי פרבולות שהנמוכה שבהן מגיעה עד הכלובון.

כל הזמן הזה אני זז בחדר באיטיות מייגעת. מנסה שהמצבטים לא ייתלשו מחשש שרק אנשום לעברם וזה ייקרה. הפלאג גם מתעורר לחיים מרגע שקמתי שנית ולא נותן לי לשכוח שהוא שם. אני מצליח לצלם את התוצאות מול המראה. עומד בגאון עם תכשיטי הגוף הכסופים שלי. תמונה נוספת בתקריב על קצה הפטמה מראה איך כל הדם נמחץ ממנה והלאה וזה שובר את כל הציפיות שלי ושל ליידי. לפני שהחרמנות תגרום לשנינו לתלוש משהו מהגוף אני מציע לקחת את השרשרת הארוכה, ולהעלות אותה אל מאחוריי הראש, כך שתיצור אשלייה של חזייה. זה הרבה יותר בטוח, ליידי מסכימה, אבל קל מדיי- אז בהתאמה של הסצנריו אני נדרש לאבטח את ידי השמאלית למרכז השרשרת כך שתנועה (לא) נכונה שלי תמשוך את המצבטים שבקצותייה. בשלב זה נגמרו לי המנעולונים. כולי מרשרש ורועד איתם עליי, והלוק הוא נפוליאוני קלאסי עם היד צמודה לבטן. חייבים קצת הומור. מבחינת גבירתי זה מושלם. ההכנות ז"א. עכשיו מתחילה ההפעלה- והרי לא נגענו עוד בכל הציוד...

המוזה נושבת להרבה כיוונים. באיזה שביל נלך קודם?

מעצבי אתרי אינטרנט לומדים כלל אצבע חשוב- כל מילה 100 דולר. אין זמן לקרוא מגילות, בטח לפני שיצרת לך קהל שבוי, וזו המטרה של פוסט זה. לפניכם פסקה אחת בלבד על כל אחד מהנושאים שמתחשק לי לכתוב עליהם. לא תקציר מנהלים, ולא תלוש מהמציאות. המלצה שלכם מאיפה מתחילים, נדבר בתגובות-

סשן שני, חלק ראשון.

עבר כמעט שבוע מהסשן הראשון ביני לבין ליידי, וההתחלה היתה דומה עם נחיתה רכה לתוך כלובון נעול. הפעם הבחירה היתה שלי לאיזה אחד להיכנס ולנמק עבורה למה דווקא הוא. בחרתי בכלוב המתכתי, הפצפון, שלמרות שהוא כביכול הכי נוקשה מבחינת מרחב ההתנפחות של הזקפה, הוא מאפשר הכי הרבה מגע והכי צנוע מתחת לבגדים. אם עד היום הייתי נעול כחודש ימים בסך הכול בין נעילה לנעילה, איתו שרדתי את התקופות הרצופות הארוכות ביותר. פלסטיק נשבר בסופו של דבר וגם מגרד, ממתכת קשה יותר לברוח. נעולים וזהו. היא שולחת לי סמיילי. מי יודע אם אשתחרר בסוף הסשן הזה... אפשר רק לקוות.. שלא.

OSA, והשימוש בו¹.

לא זוכר איך נתקלתי באתר הזה, אבל הוא אחד הכיפיים למי שמוכן² להתמסר לרגע אחד, לשכוח מהמניירות, ולעשות מה שאומרים לו. שולטים תמשיכו לקרוא- גם לכם יש שם מקום חשוב. האתר OneSubmissiveAct.com הוא לוח של שולטים המפרסמים משימות באנונימיות לגבי תוכנן. הנשלטים מצידם יודעים רק את רמת הקושי של המשימה ובאם הם אמיצים מספיק- לחיצה על הכפתור והם מחוייבים לשלוח תמונה לשולט. לחילופין- אלו יציעו את עצמם לכל תחת הצבת גבולות המוסכמות לפי אותו הסולם שהשולטים קבעו, וציון קווים אדומים. נראה לי שבחודש הראשון הגעתי לתריסר תמונות בשבוע בממוצע- כאלו שנדרשתי אליהן וכאלו שקיבלתי אליי. הקצב בו מגיעים שם לביצוע הוא בלתי ניתן להשוואה לאתרי היכרויות BDSM אחרים, כולל כלובנו. וזה מה שיש לי להגיד לגביו...

עבד עברי, תקרא בעברית³.

כלבות הרפואה במשחק אוברווטצ' הופכות את חווית המשחק כתומכת לחימה לחוויה ארוטית

התהליך אותו צריך לקחת בשביל לשלב מעט BDSM במשחק אוברווטצ' שחזותו למראית עין היא כשל טלית שכולה תכלת פשוט למדי. בוחרים את הדמות 'מרסי' שחזותה בדרך כלל מלאכית ומלבישים אותה כשדונה, מרססים גרפיטי של חץ על אחד הקירות ומתכופפים תחתיו. אם יש לכם מזל, אחד הטנקים⁴ של הקבוצה יגיע אליכם ויסמן לכם את הסימן המוסכם ל'מובן'. אתם תשרתו ותמלאו את חובותיכם כלפיו במהלך כל שאר המשחק, ותחכו להודעה הפרטית שתגיע ממנו לאחריו.

המשחק לא נבנה עם קינק במחשבה תחילה. הוא מיועד לבני נוער. המפתחים היו כל כך יראים למיניות של המשחק עד כדי כך שהם הצניעו את האנימציה של אחת הדמויות בפוזה המדגישה את אחוריה מעבר לכתף בגלל שהייתה יותר מדי 'נועזת'. בתוך סצנת כלבות-הרפואה הנכבדת, שכל כולה החדרת ארוטיקה לתפקידי השחקנים התומכים במשחקים שונים, עובדים עם מה שיש⁵.

▼▲▼▲▼▲▼

1. אני מתכנן סדרה של פוסטים הקשורים באתרים BDSM-יים, שהם לא Fetlife. אתרים מיוחדים, כאלה שמרכזים קהל לפטיש ספציפי, שימושיים וכדומה. לא בהכרח במסגרת הבלוג. נראה לי שזה יותר מתאים לפורום השומם החולק שם דומה.

2. מכאן ואילך הכתיבה היא בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד. תיקנתי חוזה שכירות לדיירת חדשה לא מזמן ונמאס לי לשים קו נטוי סופית 'X/ית' מלאנתלפיים פעם במסמך.

3. כלי התרגום האוטומטי של גוגל מזעזע, וחווית תרגום טוב יכולה לגרום לחרמנות אצל טובי הספיוסקסואלים. כשאמצא כתבות קינקיות מעניינות אתרגם אותן להנאת כולם כחלק מסדרה לא פורמלית. קרדיט יינתן לכותב (Luke Winkie) וקישור יינתן לכתבה המקורית בכל פעם.

4. ז'רגון פנימי של תחום הנושא שחסר לו תרגום משביע רצון יאמץ אותי יותר בפוסט המלא כשיבוא. כרגע לא חשוב לדעת מה זה טנק בהקשר של המשחק.

5. שיקרתי בכל הנוגע לפסקה אחת, אבל מסיבה טובה. הפסקה השנייה חשובה בשביל ההקשר, והיא מספיק קצרה. מבחינתי העניין בכתבה מתחיל איתה.

פוסט זה הינו המשך ישיר של הקודם..

1.2 התחלה

שכבתי על הבטן, הרגשתי עקצוצים תכופים ברגליים ובפטמות מזרימת הדם המתחדשת, על האחרונות שמחתי שהתאפשר להפעיל לחץ מתון עם המזרון מתחתיי ובכך לשלוט מעט בתחושה. מאחוריי הזדקר לו הדילדו כיתד המכריזה על בעלות האדמה, והזיעה מהמאמץ התנדפה לאיטה מכל הגוף. כאשר ליידי הרגישה שמספיק, האג'נדה שלה עבורי כללה הליכה קצרה לארגז הצעצועים וענידה של קולר המתכת על צווארי. אינני עבד מקולר, מעטים ביקשו עד היום שאדגמן אותו עבורם או בכלל כללוהו במשחקים. האם הוכחתי את עצמי כבר כאחד שראוי לתואר ולזכות הזו? לא. ברור שלא. עדיין לא, לפחות. הפעם העסק יותר פרגמטי, אבל עדיין מאתגר. הצבתי את המצלמה מאחוריי, קמתי לארגז בעודי אוחד בדילדו אך ורק בשרירי העכוז, הפעלתי את המצלמה על הטיימר ותפסתי את התנוחה הכל כך ידועה של שודד הקברים המביט לתוך תיבת האוצר מאחורה.

עם הקולר סביב צווארי נדרשתי חזרה למיטה, ובישיבה מזרחית (הדילדו עדיין בפנים) עליי היה לקשור את החבל מהטבעת שעל הקולר דרך אזיקי הרגליים וחזרה למעלה כך שהגב כפוף והתנוחה כנועה. כמו כן להכין את המפתח לכלובון שהיה נעול עליי בהישג יד. במעבר הראשון של החבל נוצר מעין משולש כזה שלא היה יפה לעין. השתמשתי בשארית החבל לכרוך טבעות סביב עצמו ובכך לחזק ולעבות אותו, ועוד נשאר לי מספיק בקצה בשביל ליצור אשלייה של עניבת פרפר חמודה צמוד לקולר. די מדהים שלא הצלחתי למצוא אילוסטרציה קרובה, אז הנה תמונה חדשה מאלבום חדש. יכולתי להתכופף יותר, בוודאי. אבל אז מה היו רואים בתמונות? יכולתי לבצע קשירה יותר טובה, אבל אינני מקצוען ועדיין לומד. הפוטנציאל להתפתחות שם ואם לא הייתי בטוח בזה עד עכשיו אז אני לחלוטין Rope Bunny.

ההכנות הסתיימו. ליידי מרוצה ומעריכה לא רק עבודות האומנות שתלויות לי על הקיר. היא קוראת למלאכת ידי אומנות לשמה, ולכן עכשיו הגיע הזמן לעבוד מעט עם הידיים. בהוראתה הכלובון יורד. כולו נוטף נקטר והזין מיד מתרחב לחצי תורן. תנוחת ישיבה היא הכי פחות בריאה לאוננות באופן כללי, וישיבה מזרחית כפופה? היא העמדה פנטסטית של הגוף לצורך סשן אדג'ינג, שאינה מאפשרת העמדה -תרתי משמע- בקלות. מתחילים בקצות שתי אצבעות בלבד. בעדינות! אבל היכן שרק ארצה. בראש הזין, בחלקו התחתון, בפתחה. דגדוגים קצרים נקודתיים וספירלות לאורכו וסביבו. הנקטר ממשיך לזרום ומחליק איתי בכל נגיעה. תענוג צרוף.

שאר האצבעות מצטרפות לחגיגה לפי הוראה, והטלפון נזרק אל מולי. אם אני לא צריך לרשום הודעה אז יש לי עשר אצבעות להעסיק, אבל עדיין, לאט! בעדינות! לאט!! ליידי דואגת להזכיר לי ואני עונה במילה אחת בכל פעם. מנצל כל אישור שלה לתוספת מגע עד המקסימום, ומעבר לו. כשמגיעה ההוראה לאחוז בזין, וגם זה אחריי פרק זמן לא מבוטל של מי שיכול רק להסתכל למטה עליו, קורה דבר שלא ציפיתי לו- כל הנוזלים נספגו באצבעות ובכף היד, השטח הרב שהתווסף לצורך עינוג האיבר ספח את כל הסיכוך הטבעי ובעצם יצר תחושה של אי נעימות מסויימת בהשוואה לשמנוניות הקודמת שרק קצה הציפורן ידעה לתת.

ליידי, שתבורך, שואלת מה אני רוצה עכשיו. איך במילה אחת אני מסביר לה את מה שעובר לי בראש? את התסכול המבעבע ואת הרצונות של המוח התחתון? ואיך אני עושה את זה בלי לצאת מעאפאן ולהיות שולט מלמטה? קל למדי:

"עוד".

-"טוווב..."

למקרה הקיצוני שבו היא כן ציפתה שאני אפעיל קצת תאים אפורים שלחתי לה בקשה. הדילדו הוא בעצם ויברטור, היות והוא היה החפץ היחיד דמוי דילדו שהיה בהישג ביד בחלק הראשון של הסשן ולא רציתי להתעכב או להיות פדאנט אז השתמשתי בו. סמכתי על ליידי שהיא חדת עין מספיק לשים לכך לב ולא דחפתי את הנושא עד עכשיו, השארתי אותו גולם. יש פה הזדמנות להעיר אותו לחיים ולהסיט עוד יותר מתשומת הלב אל עומקי גופי והרחק מהזין. אז האם מותר לי להפעיל את הויברטור? -לא. במקום זה היד שלי תרד לביצים ותיתן גם להן קצת כבוד. תקפיץ ותסובב אותן בתוך השק. תאחוז ותמשוך בהן כל אחד לחוד וביחד, ובין לבין תעלה חזרה ותדאג שגם הזין לא יישכח. עליות וירידות.

פליטת פה שלי בהודעת אישור להוראה הזו בה קראתי לה בתואר 'גבירתי' כמו שקוראים למורה בביה"ס הדליקה בה ניצוץ, ולטובה. מנסיוני שולטים בוחרים לעצמם את שם הכבוד, ועל הנשלט לדבוק בו באדיקות. התמזל מזלי וזהו שם חביב וחוק טיפשי ומיושן שעושים לה את זה ברמות קשות. מעתה אמור גבירתי. (יש!) בתור פרס, אולי, היא מזכירה לי את הויברטור ושאני כאן בשבילו ולא להפך. בלי יותר מדי חופש תנועה היא פוקדת עליי להתפתל ולהתנועע נגדו. להרגיש את העומק שהוא חודר אליי. עוד כמה דקות עוברות. הרטיבות חוזרת, הנשימה מואצת, אבל השליטה העצמית דואגת לשמור על סטטוס קוו, או לפחות על שיפוע התרגשות מתון.

ואז מגיעה ההודעה הבאה:

"תבקש יפה."

-"גבירתי, האם עבדך רשאי לגמור בשביל לענג אותך?"

אין תשובה ישירה. לפחות לא מיד, כי ההודעה הבאה ממנה מוסרת להדליק את הויברטור. ועוד המתנה. אני רק יכול לנחש מה קורה בצד השני בזמן שהצוואר שלי כבר מתחיל לאותת על קץ סבלנותו והטוכעס מתחיל להתעורר בעצמו מהאינטרקציה עם הרעידות הבוקעות ממנו. בהודעה הבאה שהיא שולחת המסר ברור- להגיע לקצה, ממש עד האורגזמה, ולעצור למשך שלושים שניות תמימות. רק אז יש לי רשות לגמור עבורה. מיד אני שולח לה תודה, ומגביר את המאמץ. מגיע עד הקצה, ועוצר. מתחיל לרשום לה הודעות תוך כדי שאני סופר בראש, כדי שתדע איפה אני עומד:

"שלושים שניות"

"עשרים שניות"

"עשר שניות"

-"תבלה" היא שולחת לי, בעוד אני חוזר להתמקד באוננות. עוד אין לי שפה מספיק עשירה בשביל לתאר את הפעולות הבאות בצורה שתספק אותי מעבר לדוגמא של 2-3 פסקאות אחורה, והרי כל הפוסט הזה הוא קתרזיס לרגשות שלי אחרי הסשן. אז היות והסוף הוא לא העיקר, אלא ההתחלה, רק אציין שזו הייתה שפיכה מרהיבה בזווית לא צפוייה בכלל. אמרתי את זה קודם- ישיבה ואוננות- לא שילוב מוצלח לגבר. אבל נהניתי. אני שואל וליידי מבקשת שאשלח לה תמונה מהתוצאות, רואים בה שאני לא נוטף רק מזיעה בשלב זה.

ליידי מוסרת שבאופן רשמי הסשן נגמר ושאני יכול להתחיל לקפל את הכול ולנוח היטב ושהיא גם מאוד מרוצה ממני. השעה כבר 3,4 לפנות בוקר? אני רק זוכר שהיה מירוץ ביני לבין הזריחה אם אני מסיים לנקות את עצמי ואת החדר, לשטוף, ולארוז את כל הצעצועים לפני שהשמש עולה. ידעתי לקחת יום חופש מראש. החמאתי לליידי פעם אחרונה להערב על ההפעלה שעשתה לי, והיא בתורה הבטיחה שבפעם הבאה, אם בכלל ארצה כזו, היא הולכת לנסות את האגס שלי שוב...

שאלה או ארבע

עד כאן סדרת הפרסומים העוקבים והכל כך ארוכים... לפחות עד שאכתוב את קורות הסשן השני. קהל יקר, קראתם ונהנתם? או שלא? הלינקים מוצלחים או מיותרים? רוצים לראות עוד תמונות בגלריה מהסשן הזה והבאים אחריו? מחמיא לי מאוד שגם בימים שבהם לא נכנסתי כלל לכלוב היו שצפו בבלוג. תגובות בכלל יעזרו לחדד את הכתיבה לטעמכם וטעמכן, אז מה הלאה- לעתיד או לעבר?