נעורי הגבעות

כותב את הפרסום כדי שיום יבוא ואני אוכל לקרוא ולהזכר כמה חוויות עברו עלי בפרק זמן כה קצר. שבוע מדהים.

יצאתי לדייט עם [רווקה מאיזור מגוריי], את ההיכרות עשינו דרך החלפת טלפונים של המשפחות, ניסיון שידוך קליל. השיחה הראשונה איתה לא שעממה לרגע, ונראה היה שגם לה היה נחמד סתם לדבר עם בן אדם קצת אחר ממה שהיא רגילה אליו. אין בכך להצהיר משהו על עצמי, אלא על העובדה שאני מגיע מחוץ לקהל האנושי הרגיל איתו היא באה באינטראקציה. אני יוצא דופן, אבל זה כבר סיפור אחר. קבענו לקפה, ובזמן שאני הסתכלתי לה על הראש והשיער הפזור, היא הסתכלה לי בעיניים. כשסיימנו את הקפה ונפרדנו ליד האוטו שלה התחלתי לזמזם את הפזמון משיר הרעות. התת מודע שלי כבר קלט שלא יהיה דייט שני. עניין של השקפה. היא באמת כתבה לי אחרי כמה שעות שלא מתאים. נו. מעניין כמה זמן ייקח עד שאצא לדייט ראשון נוסף.

פחות מיום, טוב בערך. זו הרגשה מוזרה לכתוב מודעת הכרות בפייסבוק, ועוד יותר כשמגיבים לך שם בלייקים וב"בפרטי..". אז [בפרטי] ואני נפגשנו בסטודיו מוריקאי לשיעור בשיבארי, כשאני הנקשר. התנועה לתל אביב היתה כבדה מהרגיל ואיחרתי לשעה של השיעור בטיחות המקדים. [בפרטי] ישב שם לבד. דואג שאני אדפוק לו ברז אחרי שכמה בני טובים עשו לו תרגיל דומה ולא הגיעו. כן ישבנו יחד לדבר, להכיר, ולשים עליי חבלים עד שהם החזיקו במקום. עבודה טובה עשה [בפרטי]. אם להיות פייר קיוויתי שייפנו אלי עם קצת יותר ניסיון בקשירות, אך גם מלהיות שגריר אני מפיק הנאה רבה. הפעם יכולתי להסתכל על העבודה ועל האדם שמבצע אותה, לראות ידיים אחרות. לחוש אותן. זה כל ההבדל. טוב שהיתה שם מגבת.

הצ'אט שלנו והצ'אט שלהם. [מכר ותיק] אמר לי שדווקא ההצלחה הכי גדולה שלו עם אנשים היא בצ'אט, אז ניסיתי. בכיתי כשהשמיעו את העשירייה הראשונה במצעד שנות התשעים בשישי הקודם יחד עם שאר המאזינים ולמרות זאת התלוויתי לשירה. כזה אני, אחד שיודע להעריך גם טעם מסטיק תעשייתי. גיליתי אמיתות וסיפרתי שקרים בחדר אחר ובעקביות מפתיעה לא הצלחתי לזהות את האמיתות שסיפרו אחרים, היה כיף ענק. נשארתי לספר ולסנגר על נפלאות חיפה והצפון עד ש[מקטרגת מס' 1] שטענה שאנחנו הולכים לישון מוקדם נכנעה ולהלכה לישון בעצמה. אני- איש של לילה. לילה טוב יפה שלי. ו...בצ'אט אחר עניתי מתוך הרפתקנות לשולט וקבעתי לערב משחק. את השעה הקטנה שביליתי במחיצתו הוא בילה בעיקר תוך כדי המשך גלישה וצ'יטוט עם אחרים. עדיין, ערב משחקים כזה הרבה זמן לא היה לי. קצת חזרה למקורות עבורי.

שבוע שאני מתבשל בתור של איזו קבוצת סינון חברים לקהיליית קיק קינקית. למחרת ערב המשחקים פתאום [אדמין אלפא] משמיע קול בקבוצה ואני פונה אליו ישירות אם יש מקום פנוי? אז החיים קצת נגסו לו בזמן של הבדס"מ, כמו לכולנו. הוא התנצל על השבוע השקט והזמין אותי לקהילייה. בחמש בבוקר זה קורה. חמש בבוקר היום. מה שחשבתי שתהיה קבוצה של מטלות סטייל חובה עלייך התגלתה כקבוצה של צניעות. יאללה. 2019 היתה בשבילי שנה של פמדום ושיבארי עד עכשיו. בקושי ננעלתי במהלכה. כל עוד אני חבר בקהילה אני מחוייב לפי החוקים להינעל. אוקיי [אדמין אלפא]. חמש דקות ואני כבר נעול. עוד חמש דקות ועם תוספת פלאג כדי לרצות את אחת הבנות שסיפרה כמה זה חשוב להיות גם וגם. את ערה בחמש בבוקר? זכית. נראה כמה חלודה אצליח להסיר לפני שמגיע אוקטובר שבו לפי המסורת ננעלים את כולו. זה שונה. זה חדש לי להיכנס ככה לקהילה ולהתקבל בזרועות פתוחות ובבולבולים סגורים. כבר הספקתי ללמוד שם שלאסייתים יש איברים כהים יותר, בליווי תמונות המחשה. נראה לי שאני אשאר שם לפחות עד שארצה להוריד את הכלובון, ולפי התגובה של [אדמין אלפא] ושאר מחזיקי המפתחות אדע אם אז תתחיל הנעילה אמיתית או שזו רק אפיזודה חולפת.

והיום בערב? דקאדנס. אם תזהו אותי תשאלו מה יש לי בפק"ל קפה. אני כבר אחשוב איך לענות.

לפני שטסתי לארה"ב לעבודה במחנה קיץ נדרשתי להגיע ליום הרצאות על מה מצופה מאיתנו בעבודות השונות. היו מדריכים, ואו-פר, ואבטחה, וכל מיני תיאורי תפקיד נדירים יותר. המשותף לכולם היה שיהיה לך בוס. עם הבוס אתה לא יכול להתנהג כמו בארץ. האמריקאי לא אוהב שמתווכחים או מתחכמים איתו גם אם באמת משוכנעים שהוא טועה. הוא מקבל תשובה אחת מעל כולן כשהוא פונה אלייך: "כן בוס, ומה עוד?".

נשלטים- תקשיבו.

זו פנינה.

קודם כל היא מקצרת את כל המשא ומתן בשלבים המוקדמים בקטע פסיכי. אתם יכולים לעבוד יותר על כימיה, על יצירת חיבור מיידי עם השולט/ת. רק מלהגיד כן אתם פותחים כל כך הרבה דלתות. מה שחשבתי שאני יודע וכמה אני סגור על עצמי נפרץ בשנים האחרונות שוב ושוב, ורק לטובתי. היום כשאני מסתכל על פרופילים מכל הקשתות שסוגרים את עצמם בפניי ופני אחרים מטעמים שונים אני יודע שאני יכול להמשיך לצעוד הלאה בלי להתייאש. בגישת לכל סיר יש מכסה אפשר להגשים חלום, בגישה שלי אפשר להגשים חלומות שלא ידעת על קיומם.

בעיניי לפחות זה מהותי לא לפסול שום פנייה לפני שאני מקדיש לה מחשבה. עם הזמן מגלים שבתוך ה"מה עוד" אפשר ואף רצוי לתת את האינפוט האישי. שולטת אחת פעם אמרה לי שצעצועים זה טוב, וצעצועים חכמים עוד יותר. המשחק הוא שלא אנחנו מכתיבים את החוקים, יודעים שהמשחק לא הוגן, ועדיין בוחרים לשחק ולהנות. בניגוד לאלוהים שבמרום, שולטים ושולטות שפתוחים כמונו, כאלה שמנהלים איתנו דיאלוג ושמכירים בנו נדלקים מהתשובה הזו. הם שומעים את המסירות ואת ההערצה. ובמקרה הטוב ביותר הם כבר מתחילים לתכנן את הדבר הבא. להבדיל, טרי פראצ'ט וניל גיימן כתבו על ה-אלוהים:

God does not play dice with the universe; He plays an ineffable game of His own devising, which might be compared, from the perspective of any of the other players [i.e. everybody], to being involved in an obscure and complex variant of poker in a pitch-dark room, with blank cards, for infinite stakes, with a Dealer who won't tell you the rules, and who smiles all the time.

אני- נשלט.

מכיר בעובדה שרב הנסתר על הגלוי,

וכמו נחשון מנצח את הפחד.

אני מקלף ממך את הכיסוי הצבעוני שהגעת איתו וזורק אותו הצידה.

הבשר שלך מתוק ואני עובר על כולו עם הידיים. לא מפספס מילימטר.

אני מרגיש איך אתה מתקשה ככל שאני יורד ומתקרב למרכז המסה שלך.

אתה מגיע עם שערות סיביות שכאלה מסביב לבסיס.. לא כזה מפריע לי.

אני מחייך רגע לפני שאני מכניס את הקצה לפה.

אתה עוד טיפה קר.. לא נורא. זה נעים. מהר מאוד נתאים טמפרטורות.

אתה כבר מטפטף. נוזל דביק וסמיך ומשכר.

עכשיו, שתדע, הפה שלי גדול למדי ובכל זאת אני צריך להתאמץ בשביל להכניס את כולך פנימה.

אני מצליח. לא נותר חלל ריק.

אני מגלגל את הלשון סביבך. מרגיש כל נים ותא.

מוצץ חזק. מניע אותך בתוכי. שואב ומתענג.

אני מרגיש אקסטזה כשאתה מתקשה עוד יותר.

יש לי עוד איפה להשתפר. השיניים שלי מדי פעם מגרדות את צידייך.

כן, זה לא הכי נעים. אבל אתה לא אומר מילה ונותן לי להתמסר אלייך.

השליטה שיש לי עלייך היא רק דמיונית בסופו של דבר. אתה פתאום מחליק לי החוצה,

ומשפריץ בפראות על כל החולצה הלבנה שאני לובש.

שיט זה ישאיר לי כתם.

אני אוחז בך, מחייך, וזורק אותך לפח האורגני. גרעין מנגו.

עריכה:

כואב הלב על הסרטון למעלה, אבל הנה שיר טוב עוד יותר. איפה היית לפני שנתיים?? גבעות מ-2021 מוסר ד"ש:

//פוסט מוזר, הומוריסטי, ולא קשור למציאות.

אתמול פיטרו אותי בגלל משהו שאמרתי. הבעתי דעה אישית וגם הצעתי פתרון לבעיה לפני ומבלי שמישהו יבקש את האינפוט שלי.

מרגיש קצת כמו הקומיקס/מם המפורסם.

אז וואלה, עכשיו כשאני באוויר יש לי את הפריווילגיה לחשוב על מה זה להיות מנכ"ל.

בפועל בעסקים קטנים ובינוניים הם האנשים שכל העיניים נשואות אליהם בקטע הסיזיפי. אם משהו לא עובד כמו שצריך וכל האסקלציות לא עזרו הם אלו שמקבלים את הטלפון באמצע הלילה בשביל לפתור את הבעיה, לנקות את הזבל, ולשמור על תדמית ופעילות העסק חלקה ככל האפשר.

הו רב חובל, קברניט שלי. לא פלא שרבים כמוך מוצאים את עצמם נשלטים כשאתם מגלים או מאמצים את הבדס"מ. זו לא הזווית החדשה. התרבות הפופולרית מלאה בדוגמאות. לא. הזווית החדשה היא למה לא מבינים אותך עד הסוף.

אם אתה איש הזבל במקום העבודה, אם אתה בעצם הנשלט במקום העבודה, למה כשאתה בא להיות נשלט פרופר אתה מתעקש להתנהג כמנכ"ל ולשלוט בחוויה? כי אתה בעצם מחפש את השליטה מלמעלה. לא לפתור בעיות. לא לטאטא אחרי אחרים. להחליט על כיוון בעצמך. לנווט בחופשיות בחלל בלי להיות נתון לרחמים מהרוח הנושבת והגלים המכים.

קח לך נשלט או נשלטת וצאו למסע קסום מלא אהבה. תפסיק להציק לשולטים ושולטות בתנאים מוזרים.

כן, הם יודעים שתרצה לטשטש עקבות, ולא, זה לא מתאים להם. התבלבלת, הם הקולגות שלך. דבר איתם ביזנס בתנאים שלהם. למד מהם, ושא ברכה.

לפני שלוש שנים בערך הייתי משחק בדס"מ ברשת. מקבל משימות אמת או חובה מזרים וזרות כמה פעמים בשבוע. בין כל המוץ (תתפשט, תדחוף דברים לתחת, תשלם לי X) היתה אחת...מיוחדת. פרופיל מוכר למדי. למעשה אחד מהכי מזוהים באתר. היא חילקה קרוב ל-6000 מטלות אם זכרוני אינו מטעני. ללא משוא פנים למגדר, לגיל, ולגזע של הנשלטים/ות. העיקר בשבילה היה מידת ההשקעה. היא דאגה לציין שכדאי שהוכחת הביצוע תהיה איכותית לא פחות מאיך שהיא בחרה לתת ולנסח מטלות.

כמה דוגמאות:

"אחת החביבות עליי.

תצטרך דילדו עם בסיס יניקה. זחל מתחת לשולחן האוכל או הסלון בביתך. חבר את הדילדו לתחתית השולחן כך שלא ייפול. הפעל מטרונום על 50 פעימות לדקה, התפשט מתחת לשולחן ובמשך שעה תמימה נסה לעמוד/לכרוע מתחת לשולחן בזמן שאתה מזיין לעצמך את הכוס. שלח לי תמונה מקדימה או מהפרופיל בתום השעה.

אני אוהבת את המשימה הזו בין אם היא אונליין או במציאות. בימי החופש שלי כשהחנות שבבעלותי סגורה, אני מפנקת את עצמי בארוחת בוקר גדולה וארוכה. עוד יותר מפנקת כשיש סאב מחונך/ת מתחת לשולחן שלי. ההבדל היחיד הוא שאני לא משתמשת במטרונום. הוא משגע אותי. במקום אני מכינה כוס קפה ומניחה אותה על מטלית לבנה. המטרה של הסאב שלי היא לזיין את עצמו/ה מספיק חזק בשביל שיישפך חלק מהקפה שמזגתי להם.

אם אתה נשוי ושניכם קינקיים תוכל לתבל את הסצנה בליקוק כפות הרגליים של בן/בת הזוג בזמן שאתה עושה את המיטב."

סיפור אישי שמכניס אותך לעולמה הפרטי של שולטת זרה. רגש בכתיבה. תנוחה לא קונבנציונלית. אתגר של ממש.

"תכין מגבת, כיסוי עיניים, מקל-נוצות לניקוי אבק, מאוורר, וסוג כלשהו של אמצעי ריתוק (חבלים/אזיקים).

התקן את המקל כך שייתלה מהתקרה ולא ייפול. מקם את עצמך כך שהנוצות ייגעו באיברי מינך אך עדיין יוכלו לנוע בחופשיות. מקם את המאוורר והפעל אותו כך שהרוח שהוא מפיק תזיז את הנוצות בצורה צפוייה ומבוקרת. אבטח את עצמך למיטה/רצפה/ספה והרכב את כיסוי העיניים. בתום שלוש שעות, צלם את עצמך בתנוחה מתחת למקל, ושלח אותה יחד עם דו"ח מפורט על התחושות."

משימה ארוכה למדי. הרבה מקום לפרשנות בשלבי הביצוע. דורשת יכולת ביום וכתיבה. דרשה במידה מסוימת שגם אצא ואקנה מאוורר שולחני קטן במיוחד למשימה הזו. עד היום אני משתמש בו כשהמעלות עולות. למעשה הוא דולק ממש עכשיו. מקל הנוצות לעומת זאת הוטמן בבוידעם.

אחרי שש או שבע מטלות ההודעות על קבלת משימה ממנה לוו עם קדימון אישי. ניכר שהרשמתי אותה. היא אפילו אמרה שאולי היא תתחיל לכתוב מטלות חדשות במיוחד בשבילי. לא היו לי אשליות שעם רפרטואר כמו שלה אני מקבל מטלות שנכתבו ונשלחו בעבר לעשרות סאבים, אם לא מאות. לא הפריע לי כי הביצוע הוא תמיד ייחודי לכל אדם, והצלחתי למשוך את תשומת ליבה.

עד שיום אחד:

"סע להרים/ליער או לכל מקום שומם אחר. תתפשט וצבע את כל גופך בצבע גוף. קשור את עצמך לנקודה מסוימת כך שתוכל להרים רגל אחת לאוויר ולהחזיק אותה לבד מבלי להיעזר בתמיכה חיצונית למשך חמש עשרה דקות. אם יהיו אלמנטים של מים בתמונה שתשלח תקבל נקודות בונוס."

בזמנו זו היתה משימה בלתי אפשרית. בלי ניסיון בקשירת חבלים. באמצע קיץ דומה לזה שבוער עכשיו, בלי מושג קלוש מאיפה אני משיג צבע גוף בכמות שתספיק לכל הגוף או מקום שבו אני יכול לבצע את המשימה. היא לא ידעה שאני ישראלי, ואני מנחש שהיא גרה באיזור שבו שממה היא מצרך נגיש. גם אם נניח הייתי חי במנהטן הייתי נתקל באותה צרה. יש מקומות שממש לא פשוט למצוא בהם טבע. הלוגיסטיקה של המשימה היתה רמות רבות מעל מה שהייתי מוכן לעשות בתחושת ביטחון. אז סירבתי. כתבתי לה הודעה מפורטת שמסבירה את מצבי.

בסוף כל משימה היא תמיד היתה כותבת מעין פסקת סעיף בריחה. אם לא מתאים אפשר לסרב והיא מבטיחה שלא ייפגע לך בספירה הכללית של האתר המטלות שלא סיימת. מה שהיא לא אמרה זה שהיא חוסמת את מי שמסרב. בלי תגובה נוספת. לא שמעתי ממנה יותר דבר. יכולתי רק לראות את ספירת המטלות שהיא שולחת מטפסת מרחוק. גישה לפרופיל הפרטי שלה נחסמה אצלי.

איפשהו בציר הזמן הנ"ל, בנקודה שאני לא זוכר, העתקתי את שם המשתמש שלה בkik שהיה חשוף לציבור בפרופיל שלה. לא שלחתי לה הודעה למרות ששום דבר לא באמת מונע ממני לעשות זאת. גם הקהילה של משחקי אמת או חובה התפרקה לה לחלוטין מאז. שם הפרופיל שלה הוא אחת המזכרות היחידות שיש לי מהתקופה. אז כאן נכנס שם הפרסום. יום אחד זה יקרה.

יום אחד אני אפנה אליה מחדש. אנסה לעשות שולם. שנינו איבדנו את הקהילה שנהננו בה מאוד. אולי היא זוכרת.

יום אחד אני אעשה את המשימה הזו. בשביל עצמי הפעם. לא כמתנת פיוס. אני אחר ממי שהייתי, אבל זוכר מאיפה באתי ומי האנשים שנתנו לי השראה.

יום אחד.

משום מה בגבולות האתר הקטן שלנו כאשר אני נתקל במונח מדיקל כמעט תמיד מתכוונים לעבודה עם מחטים. אני מבולבל. תחומי הרפואה והפטישיזם חופפים בעוד קשת רחבה של נקודות, ולהשתמש במונח הגדול בשביל לתאר אקט מסויים משול למלאך בודד הרוקד על ראש סיכה. פילוסוף שכמותי טוען שיש מקום לעוד. בא לי לכתוב על הנושא, אז יצאתי לגשש בעמוד הויקיפדיה באנגלית בנושא כדי לוודא שאני לא מפספס אף אחד מהדברים הברורים. חשבתי שגם יהיה יותר מעניין לשזור לתוך הכתיבה מעין סיפור ש'מבוסס על אירועים אמיתיים' שעברתי בעצמי.

התפשטתי מבגדיי הרגילים ונשארתי עם חלוק. האחות שנכנסה לחדר ביקשה שאראה לה כיצד התכוננתי לניתוח. משכתי את החלוק לצדדים והיא בחנה מקרוב את הירכיים הפנימיות, הצוואר והגב העליון. היא מצאה קרחות טריות מגילוח בגודל של כף יד בכל מקום שבו היה צריך המנתח להיכנס לגופי ולעבוד. הרגשתי את המבט הנוקב שלה והתפללתי שלא תשלח ידיים גם לגעת ולהרגיש. היא לא היתה מרוצה מאיכות הגילוח בגב אך לכך הייתי מוכן. מה לעשות שאין לי שם עיניים בעצמי. האחות יצאה מהחדר וחזרה לפני שהספקתי ללבוש את החלוק מחדש, בידה סכין חד פעמית ותו לא. היא סימנה לי לשבת על המיטה והתחילה לגלח את גבי. זה צבט, הברזל של הסכין הרגיש קר וכף ידה הקטנה בתוך כפפת הגומי הרגישה סטרילית, מנוכרת. בשבילה זו היתה רק עבודה.

האחות הסקסית, המנתח בחלוק הלבן, הבריונים במחלקת המשוגעים, הפסיכולוג והפסיכיאטר, גם רופא השיניים. לא רק חרמנות משחקת תפקיד במשיכה שלנו אליהם. לפעמים זה הכבוד שאנו חשים אליהם מפעת הסמכות שהם מפגינים. לפעמים פחד מהם. בחיי היומיום אנחנו נותנים את החיים שלנו בידיהם, בטח שנפנטז עליהם בלילות. אחרי האנשים יש את הבגדים, מדים הם גורם משיכה לא פחות קטן. חברו את שניהם יחדיו ובכלל תקבלו כר פורה למשחקי תפקידים.

נכנסתי אחריה לחדר הניתוח הקפוא. המזגן היה אולי על 14-16 מעלות. אני אוהב שחם לי, ושם רעדתי. שמחתי לעלות על השולחן ולהתכסות בשמיכה הדקה. פחות שמחתי כשהאחות ביקשה שאתפשט לחלוטין מתחת לשמיכה ואגיש לה את החלוק. פחות שמחתי כשגיליתי שהשמיכה קצרה מדי כדי לכסות את כל גופי ושבשל כך כפות הרגליים שלי נותרו חשופות לקור של החדר כך שכל מי שנכנס בדלת ראה אותן דבר ראשון. הנבואה התגשמה מהר כשנכנס המנתח עם רופא שני, ואז הרופאה המרדימה, ואז פרופסור משגיח.. כל אלה ועוד שני טכנאים בחדר הצדדי. מכל הדברים הקטנים שאי אפשר באמת להתכונן אליהם לפני הניתוח הכי הופתעתי כשהאחות הגישה לי קונדום שארכיב על עצמי. בקצה שלו הוא היה מחובר לצינור ארוך שבסופו שקית לשתן. יותר פשוט מלהתחיל עכשיו להתעסק בקטטר, ועדיין, קונדום רגיל שמים כשיש... אממ.. זקפה. היא מצפה שאעמיד אותו עכשיו?!

סביבה רפואית, החדרים והריהוט שבהם הם אלמנט נוסף: חדרי ניתוח, מיטות בית חולים, כסא הגניקולוג, מכשור זר שתכליתו לא ברורה, מכשור מוכר שהשימוש בו פתאום נעשה בקונוטציה אחרת, לפעמים משפילה, לפעמים אינטימית, לפעמים גם וגם. תחת המכשור נכנסים המחטים, הקטטרים, הסאונדינג, החתלה, חשמל, ספקולום, גלגלי כאב, כלי היפנוזה, כלים דנטליים, ועוד ועוד. אם זה נכנס או נוגע בגוף שלך בצורה כלשהי, מישהו כבר מצא לזה שימוש פטישסטי.

האחות והרופא השני התחילו לכרכר סביבי. לקחו יד אחת ואז שניה ואבטחו אותן לשולחן בקשירה גסה של מטלית בד רחבה מעל פרקי כף היד. אח"כ פנו לכפות הרגליים וחזרו על התהליך שם. ביקשתי שיכסו לי את הרגליים מהקור והם נענו במהירות בלי שפגעתי להם בעבודה. האחות אפילו שאלה אותי אם נח לי עם הכרית הבודדת או שאעדיף לשכב בלעדיה? בחרתי להישאר. עם הראש מורם יכולתי לצפות בתשעת מסכי הטלוויזיה הענקיים המחוברים למלבן גדול. כשהמנתח יחדור לתוכי עם המצלמה, גם אני אראה את מה שהוא רואה על המסכים. בלי כרית אזכה לראות רק תקרה. המנתח פתח סקוטץ' בשמיכה בדיוק מעל האגן, גרם לי להרגיש אידיוט מזה שרואים לי את כפות הרגליים כשעכשיו רואים לי הביצים, והתחיל למרוח אלכוהול בנדיבות על כל האיזור. החום שהרגשתי בעת שהתנדף ממני וחיטא את האיזור היה אתגר נוסף. החום התפזר והיה כל כך נעים יחד עם המגע, שבאמת הייתי קרוב לריגוש שניתן לראות. לפני שנכנסו המחטים והצנתר שטיפס במעלה הגוף, בדרך אל הלב. בתוך הגוף אין קצוות עצבים. הרגשתי רק את הדקירות והמשיכות ברגליים. גם את מכות החשמל שנתנו לי לא הרגשתי במובן המקובל של המילה רגש. רק את הלב שמשנה את הקצב בפתאומיות במקביל לאזעקה שבקעה מהרמקול כל פעם שניתנה מכה חדשה. הזעתי. הספיק לי. ראו עלי שאני מותש. הרופאה המרדימה ניגשה מקצה החדר ושיחררה אותי לשינה ברוכה. קמתי כעבור כמה שעות בחדר אחר, מנוקד חורים חדשים ביד ברגליים ובצוואר, ובריא.

ז'אנר הקשירות והריתוק הרפואי רחב ויצירתי בזכות עצמו. כותונות משוגעים והבריחה מהם הלהיבו דורות של אמני בריחה וקוסמים. גיבוס הגוף שווה את כל הלכלוך בהתחלה ובסיום כשמנגד מתקבלת היכולת לעטוף את הגוף בחומר צמוד ומוצק בהיקף שאין לו תחרות. הובלה על כיסא גלגלים מאובטח תרגיש שונה לאדם שרגיל ללכת. שלילת היכולת לזוז, והכח לשנות את אופי השימוש בפונקציות שונות של הגוף מזיזות עוד יותר את דינמיקת ההסתמכות על האדם שאיתך לטובתו.

מצחיק שדווקא מחטים נמצאים אי שם בתחתית הדברים שאני מתחבר אליהם ממה שהוזכר בפוסט. הייתי שמח לחוות מדיקל כזה או אחר בכל מקרה. שנדע רק בריאות.

פרסום אישי.

קראת לי ילד הרבה פעמים. אני מנחש שהשם הצדיק את עצמו ביותר ממובן אחד. לא רק הבדלי הגילאים ביננו, אלא גם פערי הניסיון, הבגרות הנפשית, והחופשיות כשנתת לעצמך דרור מולי. המסע הזה שעשיתי איתך הצמיח לי שערות על החזה שבזמנו התבקשו להישאר מטאפוריות בלבד, הרי העדפת אותי חלק ואני... נהניתי למלא אחר רצונותייך. כבר עבר חודש מאז שאני הלכתי ממך ומאז ששחררת אותי. השיער הספיק לצמוח חזרה בכל המקומות שפעם יכולתי לראות ולהרגיש את הסימנים שהיית משאירה עליי. יחד עם זאת אני לא שוכח. אמרתי לך פעם שלא עובר יום מבלי שאני חושב עלייך. זה עדיין המצב. למרות שהגוף כבר לא אותו גוף, ואפילו שיש כתמים חדשים של שיבה, יש זכרונות שישארו לעד:

הפגישה ההיא לקפה כשהגשם יורד בחוץ ללא הפסקה. דיברנו בשקט מנומס עוד בתחילת הדרך המשותפת. הגעת במיוחד, וכשיצאנו למכוניות אחרי שעות ארוכות נכנסת דווקא למכוניתי. התחבקנו. תקשרנו אחרת. סימנת את גופי בפעם הראשונה.. כל החלונות התכסו באדים ולא היה אפשר לראות החוצה. לא היה אפשר לשמוע דבר מלבד הגשם הדופק והנשימות. היינו במושב האחורי של מימד אחר. תודה.

השבועות שבהם ניסינו להעלות מן האוב צעצוע שהפסיקו לייצר מזמן מזמן. שמעת עליו פעם ורצית אותו לרמה שזה הדיר שינה ממך. אז כמובן שזה הדיר שינה ממני. דחפת אותי בכל זאת ואחרי שביקרתי באתרים של עשרות חנויות סקס רק כדי לגלות שנגמר להם המלאי חשבתי שאתייאש. ניסיתי אימיילים ליצרן שלא החזיר תשובה. ניסיתי חיפוש קטגורי של צעצועים דומים בלי להזכיר את השם. ניסיתי גם לחפש באיביי יד שנייה (רחמנא ליצלן אם הייתי מוצא אחד פתוח). ניסיתי להיכנס לכל אתר ולא משנה כמה קלוש הסיכוי והגעתי אל מעבר לעמוד העשירי של גוגל. בדרך נס מצאתי אותו לבסוף. טוב, פחות ניסים ויותר עקשנות טהורה. רק שהוא היה האחרון מסוגו בחנות רוסית לא דוברת אנגלית, ואחרי ערב של צ'אט צמוד גוגל-טרנסלייט עם רוסי חביב הבנתי שהם לא עושים משלוחים. ספסיבה. כעבור מעט זמן ובדרך נס אמיתית מצאתי עוד אחד שכזה והפעם באוסטרליה, בשבוע שבו הוא היה בחצי מחיר! ההנחה כיסתה את מחיר המשלוח המיוחד והוא הגיע אלי בשלום ובשעה טובה. לרגע קט החזקתי בידיים שלי חד-קרן. תודה.

המסיבה הראשונה. לא רק ששיחקת איתי או סרסרת בי. את קילרת אותי למסיבה הזו. ירדתי על הברכיים מולך ובקול נרגש ביקשתי להתקלר. אני יכול למלא את כל הפסקה הבאה במשפטים מודגשים על מה שהלך שם, אבל אסתפק ברגע שבו את ועוד ארבע חברות הסתובבתן בין החדרים והגעתן להיעמד מולי, יושב בכלוב בפינה. הורית לי לצאת מתוכו ולהרים את החולצה, לחשוף את המצבטים ששמת עליי לפני שנכנסתי לכלוב. מה שראיתי מהעיניים שלי היו חמש נשים. שולטות. סקסיות. טורפות. כאשר (לפי הפרוטוקול ובאישורך) התחלתן לשלוח ידיים וללטף, למשוך, וללחוץ במצבטים. שיחקתן בי בלי שיכולתי לסגת פיזית, ואני.. אני חושב שלא היה נשלט פמדום בעולם כולו שהיה מוותר על להחליף איתי מקום לרגע. תודה. תודה. תודה. תודה. תודה.

כשהכנסת אותי אלייך הביתה. כשיצאנו לשחייה לילית. כשהתחבקנו בחולות (לא את ואני 😉) ואת רצת סביבנו באושר מתפרץ. כשסטרת לי. כשהלכתי עם הקולר ברחוב. כשנתתי יותר ויותר ממני ואפשרת לי לפרוץ הגנות. כל כך הרבה זכרונות טובים. תודה.

פעמים שבהם חשבתי אחרת ממך. שאמרתי לך לא. שכאבנו ביחד ולחוד ובכל זאת עשינו שולם אחר כך. שכמעט בכינו אחת מול השני ולהפך. כל כך הרבה רגשות עזים. תודה.

▲▼▲▼▲

היה לי מורה לערבית בחטיבת הביניים שאמר לי "גבעות, יום אחד תגדל להיות הר" לא רק שזה נשמע יותר טוב בערבית בזמנו, זה גם עובד עם הכינוי בערך כמו שזה עובד עם השם האמיתי שלי. הצלחתי להרשים אותך עם עקומת הלמידה שלי. מקווה שגם עם הפוסט הזה. מקווה שאת מחייכת עכשיו.

מוזיאון הסמיתסוניאן והיסטוריונים מנסים להבין כיצד הנסיך ברטי השתמש בכסא מין שנבנה במיוחד עבורו, עם שתי נשים במקביל(!).

👩‍❤️‍👩 חכמת ההמונים? תאוריות שלכם?🤴

בסוף שנה שעברה הכנתי פוסט ששמו המשך יבוא כנראה אף פעם. השבוע אני יכול להגיד ברצינות ובפנים קודרות שהגיע לסופו הספר הראשון ביחסים שלי עם ליידי, השולטת מחו"ל. היא פנתה אלי וכרעם ביום בהיר הודיעה לי שבחיים האמיתיים היא מצאה מישהו ושהיא תנסה לקחת את הקשר איתו ברצינות ולשלב הבא. כחלק מזה היא הולכת לנתק את הקשר איתי ועם כל שאר הנשלטים הווירטואליים שלה.

לקח לי זמן לעכל את הבשורה. שתבינו- זו אישה שבמשך יותר משנתיים העבירה איתי כ-30 סשנים רשמיים. שבין לבין שיחקה לי בגוף ושמרה עלי מפני סכנות וזרים אחרים. בלעדיה לא הייתי הנשלט שאני היום. השיעורים והאילוף שעברתי אצלה נתנו אותותיהם ביחסים שיצרתי פה בארץ. הייתי מתקלר אליה אם זה היה אפשרי ממשית. מההתחלה לא ביקשתי דבר בנוסף למה שהיא בחרה לתת. בחצי שנה הראשונה לא ראיתי תמונה אחת שלה. טקסט בלבד. בערך באותה תקופה חשפתי את גופי לחלוטין, הראיתי פנים, הפסקתי להסתיר ולטשטש תמונות מפרטים מזהים אחרים. עברתי לווידאו, אפילו חי. כשהיא שלחה תמונה זה היה של טוסיק בתחתונים פשוטים. את הפנים שלה היא חשפה בעצמה רק שנה לאחר מכן. עד היום לא שמעתי את הקול שלה. לא ראיתי אותה זזה בוידאו. עד לפני חודש עוד קראנו אחת לשני בכינויים שלנו. כשהרגשתי שיש סיכוי שערבי המשחקים שלנו ייגמרו כי במקרה שנינו דיברנו על התאהבות (היא עליו, ואני על מישהי מהארץ), חשפנו עוד טפח וגילינו את שמותינו הפרטיים. זה היה רגע מלא כח.

אני מרגיש שנשלטים/ות וירטואליים יבינו אותי יותר. אני מרגיש כאילו כולם ייתקשו להבין את העומק שהיה ואת הביטחון והחברות. ליידי היתה ועודנה החברה הבדסמית הוותיקה ביותר שלי. מעכשיו אני לא אוכל לדבר איתה יותר, עד שהחבר החדש שלה ירגיש בנוח עם אופציה לחידוש קשר (הלוואי אמן 🤞 🍀), או שלא יצליח לה איתו (דבר שאני בכנות לא רוצה שייקרה). הם אוהבים אחת את השני, הם כבר עשו וויתורים רבים ועכשיו הם מנסים משהו מפחיד ביחד. אני לא כועס עליו כי שמעתי רק דברים טובים, רק מעט המום.

מה אם יצליח להם והיא לא תחזור?

אאבד חברה.

הבטחנו שאם יום אחד היא או אני נתחתן אז נשלח תמונה מהחופה/כנסייה. שיהיה סיום מתוק.

נפרדנו כך לעת עתה, לא היתה דממה:

דיברתי איתה על מסיכות לא מזמן. מי אנו ומי אנו מציגים כלפי חוץ. תמיד כשאני מדבר על פרסונות אני חוזר ל...נו טוב, פרסונה. סדרת משחקי המחשב. אחד השירים האהובים עלי מתוכם תמיד מנחם. מחבק מהאזניים. כשנדחקים לשוליים, כשרוח המרדנות צריכה הפסקה לנשום, וכשצריך להתמודד עם מזג אוויר גשום אני גם חוזר אליו.  

השיר הזה מוקדש לך. התרגום כי אני יודע שאין לך כח לאנגלית, ועוד במבטא כבד. המילים חזקות, אז התאמצתי. כל השאר מוזמנים להפעיל ולהתמוגג גם.

Lyn- Beneath the Mask

איפה היית?

חיפשתי כל הזמן

ניצבתי מול ערביים שוב שוב

בלי רמז

בלי סימן

מבלי שתפסתי עוד

את השאלה האמיתית שיש לשאול

איפה אני הייתי?

אני משנה צורה

במסכת המוות האדומה

מסתיר פנים ומחשבות

ציירי אותי בחופשיות

אני משנה צורה

ומה עוד עלי להיות?

בבקשה אל תקחי את המסיכה

חושפת חשיכה

רגעים של שלווה

לא נותר דבר שלא נמצא

המראה שממולי

היא איפה שאמצא

זכוכית ריקה

משקפת אמת עצובה

אומרת מילים שנאסרה

אני צריך את המסיכה

אני משנה צורה

במסיכת המוות האדומה

מסתיר פנים ומחשבות

ציירי אותי בחופשיות

אני משנה צורה

בשלשלאות עד עמקי נפשי

בבקשה אל תקחי את המסיכה

מקום מסתורי

אני לא יכול להגיד לך

כיצד לראותי

רק כלוב של עצמות

בלי שום דבר בפנים

האם זה ישחרר אותי?

לשרוף את הקירות

האם יש דרך

בה אשבר?

אני משנה צורה

במסיכת המוות האדומה

מסתיר פנים ומחשבות

ציירי אותי בחופשיות

אני משנה צורה

בלי פנים להראות

בבקשה אל תקחי את המסיכה

התחפושת שלי