באשר אלך תלכי

התמודדת לא רע בסיטואציה.
לקחתי אותך בלי הכנה מראש למקום שלא ציפית. מקום ששנינו ידענו שיביך אותך כהוגן.
אמנם ויתרתי לא מעט. לא לחצתי גם כשנדרש. אבל נפתח פה משהו חדש ושונה ומעניין שעוד יתפתח. בעתיד אוותר פחות אבל - זה הכיוון.... מגיעה לך מילה טובה על הדרך שעשית.
ומחר יום חדש ואתגרים חדשים...

את יודעת שאני בדרך אליך. זמן להיות רגועה ומרגיעה, כנועה וצייתנית. זמן להוריד טיפה את הראש ולבלום את המרדנות.

אבל את המצאת גישה חדשה ומעניינת:  "אדוני נשמע רגוע. אולי אסתור את דבריו, אתחצף וארגיז... זה בטוח יביא אותו אלי במצב רוח הכי טוב".

איחלתי לשפחה בהצלחה...

אני מביט בשטף הדם הצבעוני כל כך והגדול כל כך שמתפשט על החזה שלך, רואה את הוריד הכחול המוביל את הדם אל הנקודה בה חדרה לתוכך המחט ושינתה את כיוון זרימת הדם מתנועה משעממת במסלול הורידים אל מתחת לעורך ויצרה על גופך אגם של דם המורכב מעיגולים צבעוניים - צהוב, כחול, אפור, סגול ושחור, צבעים שאת חלקם קיוויתי למצוא משוחים יפה על ציפורני ידייך כפי שהבטחת טרם בואי. מביט ומחייך.
אני מביט בתמונות הדם המטפטף לאורך החזה, הבטן, הירכיים ומתקבץ לשלולית דם ליד כפות רגליך ונזכר במפגש הכל כך עוצמתי הזה שהחל בספייס, המשיך בארבע מחטים בשדייך המדממים, בכמות אורגזמות ראויה לקנאה והסתיים בספייס ובציפייה למפגש הבא.
אני לא אומר לך את זה הרבה אבל את ראויה לכל הערכה. את גיבורה. את מרשימה. את יפה. את מיוחדת. זהו. אל תעופי על עצמך כי הנחיתה תהיה כואבת...

בקרוב אבוא.

אבוא כדי לרגש ולהתרגש.

אבוא כדי לענג ולהתענג.

אבוא כדי להזכיר לך למי את שייכת. לחנך ולהחזיר אותך למסלול הנכון, אחרי שהרכבת קצת ירדה מהפסים לאחרונה.

אבוא כדי לשחק בגופך שלך-שלי, להפגין את בעלותי עליו-עליך, להשאיר חותם.

תהיי מוכנה. לא תצטערי...

מעולם לא למדתי לנגן על שום כלי נגינה. 

אף פעם לא הבנתי באמת איך מופקים התווים ואיך נוצרת המנגינה.

ובכל זאת היום, בכל פעם שאצבעותי פרטו על גופך, ראיתי ושמעתי איך נוצרת מנגינה חדשה, קסומה, המרחיבה את הנשמה.

ראיתי את תזוזת הגוף, את רטט הבשר, את הרצון להיצמד ולהתמסר ולא להרפות.

שמעתי את הנשימה, את קצב הלב, את האנקות והאנחות

וכל מגע בנקודה שונה הפיק צלילים שונים וכולם יחד הפכו לשירה יפה ומעוררת.

יש לך גוף מדהים. והוא שלי.

אהובה!

את מוסיפה שמן למדורה

את הכוויה את תקבלי בסוף!

כבר יומיים התחושה הזו מציקה.
למעלה משנה את שייכת לי. את כמות הימים בהם לא תקשרנו אפשר לספור על אצבעות הידיים.
את מכירה אותי.
את מכירה את דרך המחשבה שלי.
את יודעת מה חשוב לי ומה חשוב פחות.
את יודעת מה מעורר אותי ויודעת מה התחושה הפיזית שאת חווה כשזה קורה. זכית ללא מעט אורגזמות איכותיות כהוקרה.
את יודעת מה מרגיז אותי ויודעת מה התחושה הפיזית שאת חווה כשזה קורה. זכית ללא מעט סימני הצלפות, שטפי דם וכאבים כ"הוקרה".

ופתאום את בוחרת להתעלם מכל מה שלמדת וממה שאני דורש ממך, ולעשות (או לא לעשות) את מה שאת חושבת שנכון. ומילא אם מה שאת חושבת שנכון היה באמת כזה. הוא לא!
את מקבלת החלטות על סמך מה שאת תופסת שאחרים -החוקי שלך, כ' או ד' - חושבים, במקום למלא הוראות שיעשו לי טוב, יעשו לך טוב ולא יפגעו בסביבה.

ומסלול ההתנגשות הזה, סופו לכאוב.
את יודעת שהמסה שלי גבוהה משלך והתנגשות בי לא תשאיר אותך יציבה.
תחשבי מסלול מחדש...

ויודע אדון נפש שפחתו.
יכולתי לפרט את כל מה שציפיתי ולא נעשה. את כל מה שרציתי ולא התבצע.
אבל הרגשתי אותך. הבנתי שאת לא איתי. ראיתי שאת עטופה בפחד שנבנה אצלך מאז מפגשנו הקודם בשבוע שעבר והידיעה על מה שמצפה לך (כי מגיע לך) ובחרתי לוותר. להכיל. להוריד את גובה הלהבות (גם אם להבת הנר שנתחב לאחוריך התקרבה במהירות אל פלחי ישבנך ושעווה טפטפה על גבך).
אני גאה בך ומעריך אותך על מה שאת נותנת לי. זה לא אומר שהפכתי לרכרוכי. זה אומר שאנחנו מחוברים מספיק כדי לדעת מתי להרפות ולקחת צעד לאחור. בפעם הבאה נתקדם בצעד כפול.

נכשלת כלבה.
הפעם הגעתי בלי להודיע מראש. רציתי לבדוק אם את מוכנה למלא את ייעודך תמיד, או שרק עושה הצגה כשיודעת שאני בא.

נכשלת זונה.
הזונה הפרטית שלי ללא לק. לא חלקה. לא מוכנה.

אז באתי. ראיתי. סטרתי. עונגתי. והלכתי.

גם אחיזתך את רגלי ותחנוניך לא גרמו לי לרצות להישאר. תתבשלי במה שבחרת.
תחשבי על מעשיך. תביני את תוצאותיהן.

תהיינה ביקורות נוספות. כדאי שתעמדי בהן בהצלחה אחרת זה יכאב יותר.

נכשלת שפחה.