לפני 17 שנים. 20 באפריל 2007 בשעה 20:40
שנגמרו לי המילים.
החיים על פי קאלי
חושפני משהו....אינטימי משהו....לפני 17 שנים. 18 באפריל 2007 בשעה 0:50
חם חם מהתנור אני מספרת לכם איזה יום מטורף עבר עלי.
היום התחיל די שגרתי,קפה וסיגריה של הבוקר,קצת עבודה,ישבתי אצל חברה שאקרא לה ל'.
הטירוף התחיל לאיטו לקראת 21:00 בערב.
קפצתי לבקר זוג חברים שלא ראיתי כבר כמה חודשים.
האישה,אחת הבנות הסקסיות שאני מכירה{בעיניי}. טעימה,ריחנית,נשית וחתולית.
בעבר,לפני שהקשר נותק לכמה חודשים,היינו נפגשים יחסית די הרבה,חלק מהמפגשים האלו היו נגמרים במיטה.
שלא תטעו...זוג...אבל...היה לי סקס רק עם האישה והיא הייתה מדהימה כל פעם מחדש.פעם הוציאה ממני רכות ופעם אגרסיביות,תלוי איך בחרה להתגרות בי,ואני חלשה,לא עומדת בפיתוי 😄
היום היא לא הפסיקה לשלוח בי מבטים של "אני ילדה טובה ותמימה",המבטים שעושים אותי יותר אגרסיבית כלפיה,אבל עקב תקלה במערכת {קיבלה מחזור כמה שעות לפני שהגעתי},דברים לא יצאו לפועל.
משם,הערב הפך להיות וואוו אחד ענקי עבורי.
ACID ידידי,לקח אותי ואת ל' חברה שלי למועדון חשפנות.
כבר הרבה זמן שאני רוצה ללכת לראות מועדון חשפנות,מודה שמעולם לא הייתי,ולאחרונה התחיל לסקרן.
אחרי שהזמנו משקאות,התיישבנו בשורה הראשונה הפינתית בקידמת הבמה.אני רוצה לראות ה-כ-ל.
עלתה בחורה עם המגף עם העקב הגבוה בתוספת הגובה של הבמה,היא נראתה מאוד גבוהה,שדיים שופעים ועומדים{יש לי ניחוש שמדובר בסיליקון},רגליים שלא נגמרות ופנים סקסיות{היחידה שחשבתי שהיא סקסית מכל הבחורות שרקדו}.
היא עלתה לבמה,לבושה בחלקים של בד לבן עם פרווה לבנה,שיער אסוף ומשוך לאחור,וביקיני לבן.
היא הטריפה אותי עם הריקוד שלה,לקראת הסוף נותרה במערומיה,פותחת רגליים לגובה ומיד אחר כך,נעה כמו חתולה מיוחמת על 4 לאורך הרחבה.סך הכל ראיתי 6 מופעים.אך רובן לא באמת ידעו לרקוד ולזוז וכמעט כולן היו שטוחות או בעלות חזה קטן{למעט הכוכבנית שלי:)}.
הגעתי לכמה מסקנות בלתי נמנעות.
* אני חייבת לחזור לשם או למועדון אחר עם בן זוג או אפילו סתם מישהו שאני יודעת שאחר כך יבוא לי טוב לסגור איתו את הלילה במיטה.
* אירוטיקה כן יכולה לחרמן{גם אם היא מגיעה בצורה חובבנית למדי}
*איזה טעות זה היה מבחינתי ללכת לשם בלי הבן זוג,כי אני הולכת לסגור הלילה לבד במיטה 😄
זהו,הולכת לישון,טעונה בחוויות של הפעם הראשונה.ואני מרוצה.בא לי טוב 😄
לילה טוב
לפני 17 שנים. 17 באפריל 2007 בשעה 1:18
שיר הסמרטוטים
ביצוע: אביב גפן
מילים ולחן: אביב גפן
החולשה שלו
מול העצבים שלך
כשאת בוגדת בו
הוא מבקש סליחה
הוא ימות בשקט
כשאת תלכי
הוא ישיר בשקט את
שיר הסמרטוטים
את צוחקת בחיוך רחב
ולי שנה כבר לא האיר כוכב
כשאני בא את נהיית חולה
וכשאת חולה אני תמיד בא
ולך זה נוח ככה
את לא תעזבי
את רק עושה לו קול שני
לשיר הסמרטוטים
את צוחקת
לפני 17 שנים. 13 באפריל 2007 בשעה 17:57
אני לא יודעת לזייף חיוכים.
לחייך בכוח מכאיב לי בשרירי הפנים,אני לא אוהבת להכאיב לעצמי.
{אבל שששש...... ,זה סוד!}
לפני 17 שנים. 12 באפריל 2007 בשעה 16:51
אני מכריזה שהשבוע היה השבוע ההזוי של חיי.
לפני 17 שנים. 9 באפריל 2007 בשעה 9:35
מחשבה.
חייב להיות איזון. כל הזמן אמרו לי את זה בהקשרים מדעיים,הראו לי את האיזון במשוואות רבות נעלמים.
אני לא זוכרת שמישהו אמר שצריך לאזן את האושר עם העצב.
צריך?
הגיוני שלאורך זמן תהיה רק מאושר או רק עצוב?לא.
אז גם חשבתי {מתוקף היותי בחורה אופטימית} שמצאתי את השובר איזון,ולא הרגשתי כלום מלבד אושר ואושר ברמות שאני לא זוכרת כבר שנים.
אני נחמדה לכולם{בחיי..},סובלנית יותר,מחייכת יותר,אנרגטית יותר.
ולאט לאט הצורך של החיים כנראה באיזון התחיל לפעול.
בשורה לא משמחת,פשלה רצינית בעבודה,מקרר ששבק חיים דווקא בערב החג-הכל כדי לבאס אותי!
אבל תדעו לכם,שאני לא מתכוונת ככה סתם לוותר.
אני לא אתן לחיים להרוס לי את האושר ולאזן לי כלום.
{הולכת לצחצח חרבות ושיריון}
נ.ב
אין אחריות על מחשבות בין השעות 10:00 בבוקר עד 10:00 למחרת.
לפני 17 שנים. 7 באפריל 2007 בשעה 9:08
ונילי זה פשוט אנטי תזה
הכי לא ונילי שיש
שבת שלום ולהתראות :)
לפני 17 שנים. 2 באפריל 2007 בשעה 5:23
הביקור האחרון שלי בצפון אצל ההורים היה בספטמבר,בראש השנה.
אמא שלי אומרת שמזל שיש חגים אחרת הם בכלל לא היו רואים אותי בבית ואין לה מושג כמה היא צודקת.
זה לא שאני לא רוצה לבקר אותם,אבל כל נסיעה לצפון מעלה בי כעסים.
תמיד אותם תירותים:"יש לי המון עבודה","אני קצת בלחץ עכשיו","שבוע הבא בטוח אני אבוא לאיזה יום" וכו'...
אמא אומרת שאבא הרזה המון והוא נראה זקן.
איזה מפחידה המחשבה על אבא שלי כאדם זקן,כי למרות התקופה האחרונה תמיד יש לי תמונה של אבא שלי,איש עב כרס,שרירי וכריזמתי.
לחשוב שעוד כמה שעות אני הולכת לראות אותו,כאיש זקן....
גם אמא שלי כבר בוכה לי על הקמטים....
אני מכינה את עצמי כבר מעל שבוע לנסיעה הזו לצפון,הודעתי להורים שלי שאני אאלץ לחזור לתל אביב כבר שלישי בצהריים,כי העבודה לא תחכה לי יותר מיום,וגם הכלבה לבד בבית.
מצאתי לי יופי של תירוצים להגיע ולהעלם חזרה לבית שלי בתל אביב ואני מקווה שאני אצליח להתאפק בחג,ולשמור על קור רוח ולא לחטוף התקפות כעס וזעם.
אני תכלס מרגישה כמו חרא של בת.
נמנעת מלבקר,אפילו טלפונים אני מסננת הרבה,אבל קשה לי אחרת. אוף.
אני מפחדת שמחר אני אגלה שההורים שלי כבר זקנים ואני אצטער שלא ביליתי איתם יותר זמן, שאולי לא נשאר לי עוד הרבה זמן להיות איתם.
מחשבות כמו "האם אני אתגעגע אחרי ש..." כל הזמן עולות לי לראש,אני מפנימה שהם כבר לא בני 40....
אני חושבת שאני צריכה להתחיל להשלים עם החיים שלי כמו שההורים שלי עשו לי אותם, לסלוח להם כבר, לנסות לחיות בהבנה ובשלום.
אני כבר הרבה זמן רוצה לסלוח,לעבור הלאה.
המשפט סולח אבל לא שוכח כל הזמן עולה לי בראש. איך אוכל לסלוח אם אני לא מסוגלת לשכוח למה כעסתי מלחתחילה??
אני נוסעת לצפון כולי מלאה חששות מהביקור,מוכנה למטח השאלות כמו למה את לא באה,למה את לא מתקשרת,למה השמנת אחרי שרזית כל כך יפה,שאלות שכאילו הכל בסדר בינינו,כשכל הנוכחים מחר יודעים שכלום לא בסדר.
אני קצת מפחדת מהנסיעה הזו,כי אחרי כל ביקור שלי אני חוזרת מדוכדכת,עצבנית וכעוסה.
ועוברת עלי תקופה מאושרת שהתבקשתי לא לכתוב עליה ואכבד זאת, ואני פשוט מפחדת שהביקור הזה ינפץ לי את האושר שאני נמצאת בו. יזרוק אותי חזרה לאספלט של החיים,וזו תהיה נחיתה כואבת. אני פשוט יודעת.
אני רוצה לאחל לכולם חג שמח,מלא אושר וסטיות, ואם ייצא לכם....
תחזיקו לי אצבעות שאצליח לעבור את החג בשלום.
לפני 17 שנים. 29 במרץ 2007 בשעה 17:54
שבוע שעבר ביקר אותי ידידי קפה,יחד עם שפחתו.
הוא מכר לי אותה וניהלנו משא ומתן קשה.
הוא רצה 500- ואני הורדתי אותו ל50 :)
הנה כמה תמונות שיספרו במקומי מה היה :)
http://www.thecage.co.il/coppermine/index.php?cat=13281
לפני 17 שנים. 24 במרץ 2007 בשעה 17:27
קורה לי משהו אמיתי.
מרגיש לי נכון בכל הגוף.
אני לא מצליחה למחוק את החיוך,פשוט מאושרת.
בעיקר נטולת מילים.
תודה לך על סוף שבוע מדהים.