|
|
|
מתנדנדת בין עירנות לשינה
בזמן שהשינה שלי ערה מדי
וכשאני ערה אני מרגישה שאני חצי בחלום
איך עובדים? איך בכלל חושבים?
למה כמשהו קורה, הכל קורה במכה?
איפה כפתור כיבוי מחשבות? הגוף שלי לא חזק מספיק כדי להחזיק את עצמי עם כל זה היום.
אחרי חווייה קצת מלחיצה בדרך למקלט,
(ריצה, נפילה, שמיים כתומים, התקף חרדה והשתטחות על הרצפה מעל הכלבים שלי כמו אמא על תינוק)
הגעתי למקלט חברותי ונחמד,
והחלטתי להישאר פה כדי לחסוך את הריצות הבאות.
אבל כמו בכל פעם שאני זוכרת לקחת מטרייה, ואז לא יורד גשם, נראה שאין תכנון להמשיך בקרוב בטילים (חיפאים, תגידו לי תודה...).
לפחות אני צמודה לגן שעשועים עם ערסלים, נדנדות, ומלא דשא לכלבים.
נו שוין, זה מה יש.
תשארו בטוחים, כולכם.
לא סתם כתבתי בפרופיל שאני קודם כל מזוכיסטית, ואז רק נשלטת.
זה לא אומר שאני לא נשלטת. אני כן, מאוד.
מאוד שירותית, הכי מרצה, מתמסרת בטוטאליות, עד לשלב שאני מרגישה שבגוף שלי כבר לא זורם דם רגיל והוא לא צריך יותר חמצן, אלא רק אותו. (או אותה, אבל אקל על הכתיבה ואכתוב בלשון זכר).
זה לא משחק. זה לא בונוס. זה צורך, שמכאיב מרוב שהוא אמיתי, כמו ריאות שנושמות אוויר ללא חמצן.
אבל זה לא יחס שמגיע לכל אחד, לכל שולט, לכל אדם שיזרוק פקודת ''רדי''.
הוא יחס שנרכש. שנבנה ופתאום קיים כאילו היה שם תמיד. אין מבחנים, אין תנאים, אין טווח זמן או צ'ק ליסט. הוא נבנה ומתהווה ופשוט מגיע. ופתאום בטבעיות המקום הכי נכון לי הוא לרגליו, הרקע לכל מחשבה שלי הוא שלו. פתאום מתחזק הצורך להתמסר, רק אליו, לצרכים שלו, לרצונות שלו, להיות קשובה לכל התחושות שלו.
אם זה לא מגיע מהקרביים ומהלב, מתוך צורך חזק ממש כמו הצורך באוויר לנשימה, זה לא זה.
ואמנם התמסרות היא צורך שמגיע מרגש,
אבל לעומתה, המזוכיזם, הצורך בכאב, פשוט קיים, תמיד. בעוצמות משתנות, אבל תמיד שם. ברקע, או בכל תא בגוף.
והמימוש שלו... דורש אמון.
אמון, ואדם שיפיק את אותה הנאה שאני מרגישה מהכאב - מגרימת הכאב, מעצם היותו כאב.
אפילו לא חייבת להיות היררכיה. רק סדיסט עם אש בעיניים וצורך חזק באותה מידה.
מפגש שהוא כמו ריקוד, או טראנס, לדעת בדיוק מתי ואיך להגביר, להאט, להסתכל, להתקרב ולהתרחק, לזרום בקצב מושלם ביחד, אתגור הדדי עם מטרה משותפת.
וזה יהיה תמיד נכון.
*לא עכשווי
כן, המון ''כפתורים'' יעבדו, גם בלי כל הרגש, בין אם חלק ממשחק, בין אם בזכות הכאב,
אבל זה פרווה, זה פושר...
אני צריכה את האש. את השילוב. את מלוא העוצמה והמשקל. את הכאב, מאותו אחד שנהנה להכאיב, מאותו אחד שאני גם שלו.
אני לא מתפשרת יותר על חצי, על כמעט, I want it all.
ואולי זו מילה גסה מדי לאתר הזה, אבל אני רוצה שם גם אהבה. קצת כזאת, קטנה וחמודה.
המון חפירה,
סתם כואב לי המוח כבר כמה ימים והנשמה כמה חודשים, מחכה לסיים את התקופה הזו ומקווה למצוא את עצמי שלמה בצד השני.
ההזדמנות הציגה את עצמה
ולא היססתי 🤭
קצת יותר מאמץ והיה אפשר לקרוא את העתיד שלי דרך התחת שלה 🥰🤭
אני גאה בתוצר הסופי,
ועכשיו אני מוכנה לחזור להיות המזו החמודה שאני שלא פוגעת בזבוב 🤭♥️
חשוב לאכול ירקות ופירות, 5 צבעים ביום!
🤭🤭🤭
קר פקג' בצבע ירוק מרווה 🥰
לא סתם קפה, זה קפה קוקוס אלוהי 🤩
ובובת אריה לקישוט המשרד, מהאריה שלי 🔥 (אזמה אם אריה בת זה לביאה, שש)
הכרתי מישהי מקסימה
והיא קפצה לעזור לי בסידור שלא הספקתי כבר חודשיים בגלל לו''ז הפוך שלי עם החנות, והפתיעה עם care package מטורף וטעים ואני בייסיקלי נמסה ומתפנקת על כל הטוב הזה...
התרגשתי 🥹
אני אפילו אהפוך לבריאה 🤭🤭
עוד מעט ים 🥰😍
Well, I'm not paralyzed, but I seem to be struck by you
I wanna make you move because you're standing still
If your body matches what your eyes can do
You'll probably move right through me on my way to you
אני חושבת שדברים עומדים להשתנות עכשיו.
לא תמיד אני שואפת לקיצון,
ובכנות, אם תמיד אשאף לקיצון, הקיצון יהפוך לשגרתי ומשעמם, ומה כבר ישאר מרגש?
(טריגר דם בגיף למטה)
אבל כרגע... מאסתי בשגרה.
#ThrowBack לתקופה אחרת
יחסית לאחת שלא זוכרת את תחילת השיחה שהיא מנהלת או את השם שהיא שמעה כמה דקות לפני כן, יש לי זיכרון טוב מדי לחוויות, תחושות, למכלול של כל החושים ברגע אחד שנחקק לנצח...
אני צריכה התחלה חדשה.
אבל אחת כזו, שבה אני גם גרה במקום חדש,
עם שם חדש,
וזכרונות חדשים.
התחלה כזו, שבה המחשבה על שלג יורד לא גורמת לי להתכווץ בכאב וגעגוע לגרסה שלי שנעלמה,
אחת כזו, שבה הליכה על חוף הים לא מעבירה אותי את כל התחנות בהן עצרנו, ישבנו, דיברנו, אכלנו, רבנו, בכיתי, צעקנו, אהבנו.
אחת כזו, עם נופים שעוד לא הספיקו להתלכלך.
אחת כזו, עם מיטה שהחצי השני שלה לא צורח לי בכאב בתוך הראש, את כמה שהוא ריק.
אחת כזו, שבה לא אסתכל אחורה על עשרות בחירות, שלא אתכווץ מצער וחרטה על כל פיתול בדרך.
אני רוצה התחלה חדשה, במקום עם ריחות אחרים, עם קולות אחרים, עם כרוז אחר באוטובוס, עם מושבים אחרים ברכבת. מקום שהאיש ברמזור נראה קצת שונה, ושהבתים בנויים אחרת. שהרחובות צבועים בצבע אחר, והמדרכה מרוצפת שונה, ובנסיעות ארוכות צדדי הכביש מלאים בשדות והרים רחוקים, אבל לא כאלו שכבר ראיתי.
אני רוצה סיפור חדש, בו קל לי לדבר על עצמי, ועל המשפחה, ועל העבר ועל העתיד. נמאס לי להתכווץ למראה משפחה מחובקת, למראה קשר אמא-בת קרוב, למראה זוגיות אוהבת ופשוטה.
אני רוצה התחלה חדשה, עם אנשים עם מבטא שונה, שלא יזכיר אף אחד אחר שהכרתי. עם צבע עור ירוק או כחול ושיער ורוד קוצני ועיניים מרובעות, כי כל קומבינציה אחרת פשוט תזכיר לי חרטה אחרת, או געגוע.
אני רוצה מקום בו הטלוויזיה משדרת תכניות שלא ראיתי אף פעם, והדרמות הן סיטואציות שמעולם לא חוויתי, מתוארים בהן רגשות שעוד לא שמעתי עליהם.
אני רוצה להתחיל את עצמי מחדש, לגלות גרסאות אחרות, אני רוצה לראות מי יכלתי להיות, אם רק היו קורים לי דברים אחרים בדרך.
המציאות כמובן, לא כזו נחמדה, ולא ככה עובדים זכרונות, ולא ככה עובד כאב.
אז אני רק מבקשת,
מתחננת אפילו, אם יש באמת למי,
לערימת זכרונות חדשים.
לחוויות חדשות. לצחוק, לחיוך, לריצות מלאות אנרגיה, לרביצות על החול. סרטים חדשים, טיולים מיוחדים, נופים שעוד לא ראיתי.
שיחות חדשות, על רקע נופים ישנים. שירים חדשים, שימלאו את הדממה הרועשת בבית הריק. מאכלים שעוד לא טעמתי, או אנשים שעוד לא הכרתי שיאכלו איתו את האוכל שאני כבר מכירה.
גדלתי והתעצבתי שנים בתוך צבע, בתוך מסגרת, עם ריח ומראה ותחושה וצליל, ואם אני לא יכולה לחוות את הכל מחדש ולבד, אז אני רוצה להוסיף עוד ועוד זכרונות מאותן החוויות, רק בצבעים שונים. עם קולות אחרים.
אני רוצה לערבב כל כך הרבה זוגות עיניים שמסתכלות ישירות עלי, שכבר לא אזכור איך הרגיש להסתכל ישירות עליך.
אני רוצה לא לזכור איך הרגיש להעביר את הידיים שלי בשיער שלך, איך הרחת בדיוק בנקודה שאהבתי להצמיד את האף שלי אל העור שלך ולשאוף.
אני רוצה להפוך את הסדר של כל הרהיטים בבית, לצבוע את הקירות באיזה ורוד מזעזע או ירוק מכשפות, להחליף את האוטו, לזרוק את כל השמלות, את המרכך לשיער, והקרם בריח ורדים, לשבור את הכיור, למחוק את השירים מהפלייליסט, לקנות ספלי תה חדשים, ובכלל, להחליף את התה באיזה מאצ'ה או כל דבר אחר.
אבל היי, אין קסמים, ואין אנשים עם עור ירוק, ואין לי ממש לאן לסובב את הרהיטים בבית, אז נראה שאצטרך להסתפק באיזה וילון חדש, המון ג'ין, ובאיסוף זכרונות חדשים, לאט לאט.
אני מתגעגעת לתקופה שיכלתי לרוץ לאמא ולבכות. את זה, אני לא רוצה למחוק. רק לקבל את זה בחזרה.
"You look like I need a drink, " he winked
As he slipped from my grasp to the bar, "And you are?"
He said, "Me?" (me), "Little me?" (little me)
He called (he called) from the brink of the day (from the brink of the day)
He said, "Hey, darling, hey, hey, darling, hey
I'm the hardest goodbye that you'll ever have to say"
But like rubbing wine stains into rugs, it's my curse
To try and make it right, but by trying make it worse
I'm the heartbreak that aches far too much to be shunned
All those letters unsent and that garden ungrown
I'm the captain of courage that you've eternally lacked
So long to the person you begged me to be
She's down, she's dead
Instead what is left but this old satin dress
And the mess that you left
When you told me that I wasn't right in the head
...
"Come, devil, come, " she sang, "Call out my name"
Let's take this outside, 'cause we're one and the same
...
Take up arms, take my hand, let us waltz for the dead
I promise you I'm not broken, I promise you there's more
More to come, more to reach for, more to hurl at the door
Goodbye to all my darkness, there's nothing here but light
Adieu to all the faceless things that sleep with me at night
