כאב זה תמיד הפתרון.
לא יודעת אם הנכון או לא, אבל הוא הפתרון.
אני אוהבת כאב, גם כשאני שמחה. לא כפתרון, לא ככלי לבריחה.
פשוט, כאב.
אבל חשבתי שיהיה עדיף להימנע מכאב, אם המניע הוא ''לא בריא''.
אבל מה באמת בריא ומה לא?
אני זוכרת את הימים של הריחוף אחרי סשנים מפרקים, מדממים, סשנים של התגברות, של החזקת מעמד מטורפת, של סף כאב פסיכי. של סדיזם מזוקק אל מול מזוכיזם בלי גבולות.
של כאב לשם הכאב, גם אם מאהבה. כאב, ושקט, תקשורת בלי מילים, תקשורת של תחושות, שפה של כאב, בדממה. כל אחד והמחשבות שלו, מה שהוא מביא לסשן, לעיבוד, או כל אחד בריחוף של הספייס שלו.
זוכרת את הימים של גוף שורף ומסומן שבועיים, כשהנשמה משוחררת. הלב היה דופק בקלות, הריאות מתמלאות עד הסוף, ומתרוקנות באיטיות בכל נשימה.
המוח שקט, סוף סוף, שקט.
האם זה הפתרון? אני לא יודעת.
אבל הלב שלי התעייף, הריאות שלי לא ממלאות את תפקידן כהלכה, הגוף שלי והמחלות העוד לא מאובחנות האלו פשוט שוברים אותי פיזית.
השינה לא משתפת איתי פעולה, החלומות שלי רודפים אותי יותר מאשר המציאות שלי בשעות העירנות.
והמוח... אוי המוח.
המוח שלי מצליח להכאיב לי יותר ממה שכל סכין, או שוט, או מקל, אי פעם הצליחו.
אבל אין מה להגיד, מאוחדים ביחד, הם לפחות מצליחים לתת לו פייט.
עור כחול וסגול, דם על הרצפה, פסים אדומים מחבלים בהירים, והשחור בנשמה שמתחלף בלבן נקי וחדש.
