יש מבט...
ה-מבט.
הוא לא שונה בהרבה מהמבט הרגיל. הוא יכול להבהב ולרצד, והוא יכול להתגנב לאט, או פשוט להופיע, בשקט ובמהירות.
לפעמים הוא מגיע כי התגריתי קצת יותר מדי, לפעמים כי ידעתי בדיוק איפה לנשוך, או איך לשרוט. הוא יכול להופיע כתגובה לתגובה שלי, לכאב או מגע מסויים. ולפעמים, הוא עולה כמו מראה אפלה, אל מול המבט שלי הנשקף מלמטה.
העוצמה שבמבט, כולה אם לא רובה, מגיעה מהעיניים.
(ציור בAI המתבסס על שרטוט שלי, כי, באופן מפתיע, לא מצאתי עט או עיפרון טוב אחד לרפואה בכל הבית)
אוי, העיניים.
העיניים, שלפתע, ללא השפעה מאם היו תכולות, חומות, ירוקות, דבש מהפנט או שחור במקורן, הופכות שחורות. שחור בוער, אם אפשר כך לתאר צבע-ללא-צבע. שחור אש, כמו שריפה הבוערת מאחורי מסך שלא מסגיר דבר.
אולי מתלווה אליהן חיוך או חצי חיוך, קישות קל של הגבות, תנודה קלה עם הראש. מיקרו שינויים קלים, שמעבירים בבירור - הוא אני כאן. התחלנו.
המבט הזה, מספיק לבדו, כדי להשתיק, לרתק, להרטיב, לפקוד, ולרגש.
לפעמים הוא שקט, בוחן, חוקר ולומד. לפעמים הוא או נחוש - כמו תלמיד שלמד את כל הנוסחאות, ורואה את התרגיל במבחן יודע בדיוק במה לחלק, איך להכפיל, ואיפה להציב, כדי להגיע למטרה הרצויה. משועשע? אולי. מרושע? לא בהכרח.
מבט שמאתגר, או שמא - מכריז תחרות?
המבט מדליק אש שמתחילה לזרום בורידים, וגם לצרוב את העור, מעלה את קצב הלב, ואיכשהו, מרגיע. תתרגשי, חמודה, אבל תהיי רגועה. זה לא משנה מכאן מה תחשבי, רק תתמסרי. תשחקי בחזרה. תכנעי.
רק תהיי. תרגישי.
וכמה כיף להישיר אליו מבט בחזרה.
