שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

נסיכה קטנה בעולם גדול

בעיקר זבל אישי של נסיכה קצת מוזרה ובודדה בעולם של גדולים
לפני שנה. חמישי, 5 ביולי 2018, בשעה 19:46

כבר תקופה שאני מרגישה בודדה. 

מבחינה חיצונית לא רואים עלי , כמובן שאני משדרת עסקים כרגיל . 

אבל אני בודדה ומאוד. 

בזמן האחרון הרבה גברים מרשים לעצמם להגיד לי כמה שאני יפה וטובה אבל בתור שותפה לסקס . 

אז גם מהם כבר ניפטרתי כי עדיף לי להיות בודדה מאשר בחברה כזאת . 

היום שאני יושבת לבד בבית החדש שלי בלי שאף אחד ניסה ליצור איתי קשר הבנתי שאני לא בודדה . 

אני לבד ואני בסדר אם זה . 

כי לפעמים עדיף להיות לבד מאשר בחברה רקובה 

לפני שנה. שני, 2 ביולי 2018, בשעה 22:47

אז אחרי תקופה של בלגן והמון דרמה 

חזרתי לעניינים 

אין לי קטע מתוחכם עם מילים גבוהות שמביעות מצבי רוח משתנים 

בעיקר מוכנה פשוט לתת קצת מקום לעולם הזה שוב 💗

לפני שנה. שבת, 23 בדצמבר 2017, בשעה 23:26

אז אחרי כמעט חודשים של נתק לגמרי מהעולם חזרתי עם המון מסקנות .  

המרכזית שבהן היא שאני לא מצליחה לוותר על העולם הזה. 

המשיכה הזאת חזקה מידי. 

לפני שנה. שבת, 21 באוקטובר 2017, בשעה 01:12

השעה מאוחרת.

שקט באופן מיוחד ברחוב.

כול כך שקט שכול מה שאני שומעת זה את המחשבות של עצמי. 

שומעת אותם ברורות וחזקות.

קודחות ודוחקות בי לחשוב ולשקוע לתוך לוף של מחשבות.  

אבל אני עייפה מידי בשביל זה . 

מותשת מידי בשביל לחשוב על הכול. 

בודדה מידי מכדי להתחיל להתעסק בהכול.

השעה מאוחרת ואני מניחה את הראש על הכרית . 

שקט יותר ככה . 

הם צועקים פחות .

לפני שנה. שלישי, 17 באוקטובר 2017, בשעה 22:43

בשבועיים האחרונים עברתי קצת יותר מידי. 

הספקתי להתאהב להתאכזב וגם כמובן שבדרך נשבר קצת הלב .

להשתכר להתמסטל לצחוק לבכות להכיר להיפרד בקיצור המון חוויות.  

היום לדוגמה הצלחתי לבכות אחרי תקופה שלא הצלחתי.

אני לא בטוחה ממה בכיתי בדיוק .

אולי כי כאב לי 

אולי כי נפגע לי האגו 

אולי כי הבנתי שזה בסדר להתנהג לגילי. 

להפסיק לפחד כול כך ופשוט לתת לדברים לזרום . 

מעניין אותי אם הוא יחזור . 

מעניין אותי אם אקבל אותו בהתרגשות או שיעבור לי עד שהוא יזכר שאני קיימת. 

אולי הוא שווה אותי ואולי לא . 

הוא מסוג הבחורים שאני אוהבת. 

דפוק על כול הראש עם יותר מידי מנגנוני הגנה ושריטות.  

ולעומתו יש מישהו חמוד.  

לא דפוק בכלל נורמטיבי בכול איבריו.

הוא זוכר להתקשר ולכתוב אבל כנראה שרק דפוקים עושים לי את זה 

 

לפני שנתיים. שלישי, 19 בספטמבר 2017, בשעה 16:42

השנה אני מאחלת לעצמי קצת יותר שליטה עצמי. 

מצחיק שאני מחפשת שליטה אבל ברגע שהיא חזקה לי מידי אני משחררת .

חשבתי על זה המון והגעתי למסקנה.  

אני יכולה לאפשר למישהו לשלוט בי רק שאני שולטת על עצמי ב100 אחוז מלכתחילה .

אני לא יכולה להמשיך להיות סמרטוט ולקוות שיום אחד מישהו או משהו יהפוך אותי לנסיכה . 

אני צריכה לסחוט את עצמי מכול השנים של חוסר הערכה והביטחון אם אי פעם ארצה להיות נסיכה של מישהו . 

אז בנתיים אני בודדה וטוב שכך .

בנתיים אני לא אחפש בנואשות וטוב שכך .

בנתיים אלמד לאוהב את עצמי יותר 

וטוב שכך .

לפני שנתיים. שני, 18 בספטמבר 2017, בשעה 08:10

כרגע קצת ריק פה 

לא פיזית באתר הזה 

או אפילו במקום בו אני כותבת 

אלא ממש ממש פה בתוכי 

ממש איפה שהלב נצא 

מרגיש לי ריק. 

זה לא ריק של עצבות 

או אכזבה זה פשוט ריק 

וזה מה שהופך את זה להרבה יותר גרוע

כי אין לי שום פתרון לריק הזה .

 

לפני שנתיים. שבת, 16 בספטמבר 2017, בשעה 13:15

הלוואי שהייתי מדברת על מחסור באלכוהול אי שם בהיסטוריה..

למרות שחיי האהבה שלי נותנים פייט לא קטן לתקופת היאוש הזאת. 

יצא לכם פעם להרגיש שאתם עומדים במקום . 

לא פיזית כמובן ,אלא שכול הדברים והאנשים עוברים לידכם ומסביבכם ואתם פשוט עומדים ולא עוברים שום דבר?

אני לא בטוחה מה מפריע לי כרגע יותר התסכול או החרמנות שמלווה את התקופה הזאת .

בכול מקרה היא לא נעימה לי כול כך 

לפני שנתיים. שבת, 16 בספטמבר 2017, בשעה 00:26

לא כל החיים שלי אהבתי ורוד .

הגעתי למסקנה שזה הצבע המועדף עליי בגיל מאוחר יחסית .

בערך בגיל 11 החלטתי שאני שונאת ורוד כי זה של בנות.

ובנות צריכות להיות יפות וקטנות ועדינות .

באותה תקופה לא הרגשתי אף אחד מהדברים האלו.

זה קרה בדיוק חודש אחרי שעברתי אונס .

באותו יום הוא לא לקח ממני רק את הבתולין אלא משהו הרבה יותר גדול , הוא לקח ממני את התמימות . 

הוא גרם לי להאמין שאני לא בשליטה על עצמי. 

שאני לא שווה שום טיפת הערכה בגלל שהוא השתמש בי וזרק אותי בלי למצמץ.

אני זוכרת את ההתחלה של זה . 

קודם גזרתי את השיער לתספורת פיה קצת עקומה עם פוני ארוך שיסתיר את הפנים. 

אחר כך לא הסכמתי ללכת עם בגדים צמודים.

פחדתי שמישהו ישים לב שאני בחורה. 

בהמשך כול חוסר הביטחון והפחד התחיל להתפתח לאכילה רגשית ומשם הדרך להשמנה ודיכאון די סלולות. 

אני לא בטוחה מה גרם לי לספר את זה כאן . 

לחבורה של זרים גמורים שכנראה לעולם לא אפגוש. 

אולי זאת האנונימיות והפלטפורמה הנוחה או שאולי האווירה הזאת של האי שיפוטיות עוזרת לי . 

היום אני כבר אוהבת ורוד .

היום אני לומדת לאט לאט איך לאוהב את עצמי. 

לפני שנתיים. שישי, 15 בספטמבר 2017, בשעה 21:46

השבוע האחרון היה גדול עליי

בכול המובנים. 

יותר מידי לחץ וסידורים של מבוגרים.

רצתי ממקום למקום והתייחסו אליי כמו לתינוקת.

והדבר היחיד שעלה לי לראש הוא

כמה בא לי לחזור הביתה להתכרבל במיטה עם ספר טוב ומישהו ישחק לי בשיער.

שמישהו יסיביר לי איך אני אמורה לחיות ככה מעכשיו ועד סוף החיים