הגיגי ביבים

אני אף פעם לא יודעת שובע. פתאום, חזר לי התאבון. חזר לי הרעב. חזרה לי האש. אני אוהבת לכבוש כשם שאני אוהבת להיכבש. ואני ו-ש'... אנו כובשים אחד את השנייה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. בין זיון לעיסוי לאורגזמה, הוא אמר לי שהוא מעולם לא חווה גולדן שאוור, אני ראיתי את זה כמשימה על אחריותי. אז באמצע הערב, הפסקתי הכל ולקחתי אותו לאמבטיה שלו. שכבנו בפנים, אני שכבתי עליו כאשר ראשי על חזו , מחובקים וצמודים, שיחררתי. שיחררתי את כל הנוזל שמילא אותי, חיממתי אותנו ושטפתי אותנו ארוכות. הוא החזיק את ידי בשעה שהתרוממנו והורה עליי לשבת על ברכיי, בתוך האמבטיה, לא לפני שהביא לי נשיקה ארוכה וכיפית בין רגליי. ואז ביקשתי ממנו לשטוף אותי. לשחרר ולהוציא עליי הכל. והוא שטף אותי, הוא שטף אותי היטב.

אין על מין אמבטיה מלא שתן ודם, שתדעו.

ורק הזה שאינו יודע לשאול עוד לא בנמצא להערב. מעניין מה הוא יוליד לנו, הערב.

"קשה לומר שטויות ככה, כשכל כף היד שלי בתוך הפה שלך, נכון?", הוא שואל ומחייך. העיניים שלו נוצצות, אולי זה כל האלכוהול והעשן, אך אני רואה את ההתרגשות שלו מהאקט. הוא משתיק את הכלבונת החופרת. הוא מנסה לדחוף את כף ידו עמוק יותר, זה גורם לי להיחנק עליה, אך הוא לא מתרגש. הוא מסובב אותה בתוך פי, עד כמה שאפשר, מותח את לחיי מבפנים. אני מרגישה מכוערת ככה. בידו השנייה הוא אוסף את שיערי למן קוקו גבוה ואוחז בחוזקה. "איזו יפה את ככה, יא אללה", הוא אומר. אני עוצמת את עיניי מהמבוכה והוא מורה עליי לפקוח אותן. "את לא חושבת שאת יפה ככה? עם התלתלים המושלמים והאסופים, האיפור המרוח, כל הריר הזה שנוזל ממך. מה קרה, את מתביישת ממני?", הוא מצחקק. בן זונה. בא לי לבעוט בו. במקום זה אני רק מתגרה מזה יותר ויותר. הוא מושך אותי משיערי, מרים אותי עליו, כף ידו עדיין בפי. "בואי, תראי לי איך את יודעת לרקוד לי על הזין בזמן שהפה שלך תפוס", הוא אמר לבסוף, ממקם אותי עליו. רגע החדירה הרגיש כמו ביתוק ראשוני, תחושת קריעה מכאיבה אך מנחמת שהוציאה ממני צווחה. הצווחה זיכתה אותי בסטירה מכף ידו שהייתה רטובה ברוקי. "תנקי אותה", הוא מצווה. אז ניקיתי. ניקיתי ורקדתי. רקדתי וניקיתי. רוצה עוד.

אני אוהבת להיות זנזונת. שרמוטה. אוהבת להיות כלבה. אוהבת סקס. אוהבת זין גדול. אוהבת כוס טעים. אוהבת כשמזיינים אותי חזק ועמוק. חזק ומהר. חזק וכואב. עמוק מדי. אייה. תעצור. אוף. לא, לא. תמשיך. כן! בבקשה. עוד! אוהבת להיות משומשת כבובה , כצעצוע. אוהבת כשמותניי הופכים למושכות, לא כולם משכילים לאחוז בהן כך. זו קונטרה נהדרת, טיפשים. אוהבת כשמושכים לי בשיער וסוטרים לי חזק. אוהבת את תחושת הצריבה על אחוריי לאחר הצלפות ומשחקים בסגנון. אני אוהבת להיות מלוכלכת, במיצי כוס, ברוק, זרע, דם, זיעה ודמעות. אני אוהבת להתנשק, אני אוהבת להתלקק, אני אוהבת להתחבק. אני אוהבת שתן, אני אוהבת לצפות, לגעת, לטעום ולהרגיש. לאחרונה גם גיליתי שאני אוהבת קופרורפליה. ולא, לא באופן שעליו אתם חושבים 😄 אני אוהבת להזדיין עם ש', אני אוהבת להזדיין עם א', אני אוהבת להזדיין עם ש' השני, אני אוהבת להזדיין עם ד' . אבל אני הכי אוהבת להיות ילדה. ילדה קטנה של אבא. תינוקת של אבא. בובה של אבא. נסיכה של אבא. של אבוש. אוף. איפה אבא?

צריכה שוב.

תשעה ימים ? זה הכי טוב שלך ?

שרדת תשעה ימים?

אפס. זונה. ילדה קטנה וטיפשה. בדיחה.

אף אחד לא יכאיב לי כמוך.

אף אחד לא יתעלל בי כמוך.

אף אחד לא יאמלל אותי כמוך.

אף אחד לא יגרום לי לסבול כמוך.

אף אחד לא ישחק בי כמוך.

אף אחד לא ישתמש בי כמוך.

אף אחד לא ינצל אותי כמוך.

אף אחד לא יטנף אותי כמוך.

אף אחד לא יגמור אותי כמוך.

אבל בינתיים אני שורדת. 

עם חום. ושמחה. ואהבה. ושעשוע.

ומין. ויחס. וכיבוש. ומשחקים. בקטנה.

שורדת.

עד ההתרפסות הבאה.

פעם הייתי הילדה שלו, הנסיכה שלו, השרמוטה שלו, השפחה שלו, הכלבה שלו, הזונה שלו, הצעצוע שלו, הרכוש שלו, החור שלו, האסלה שלו, האפס שלו, הכלום שלו. היום סתם ילדה, סתם (לא) נסיכה, סתם שרמוטה, סתם שפחה, סתם כלבה, סתם זונה, סתם צעצוע, סתם רכוש, סתם חור, סתם אסלה, סתם אפס, סתם כלום.

היום סתם.

זה לא נכון, מה שאומרים. ככל שאני נתקלת ביותר גברים, כך אני רוצה יותר לחזור למקומי הטבעי. בין הרגליים של אבא.

צעקתי אל השמיים וקראתי לאלים, קראתי לכוכבים, שוחחתי עם החשכה וחיפשתי איזשהי גאווה.  היא לא באה. הייתי גוף אחד, חלול וכלוא. האיפוק לא עמד לצדי, אז צחקתי. צחקתי ובכיתי. צחקתי וספגתי. צחקתי וכאבתי. צחקתי ונשמתי. צחקתי וקרסתי. הכל נראה כל כך צבעוני וחיוני - אז למה זה מרגיש כל כך מת?

בבוקר קיבלתי שאכטה לצד שוקו עם מרשמלו. 

כאשר אני כועסת או מרוגזת, פגועה או ירודה, מדוכדכת או מיואשת - אני נורא משתדלת שלא להפגין זאת. אני משתדלת שלא להרים את קולי בשעה שאני מתקשרת עם אלו שבסביבתי , לפחות לא יותר מדי ולא מעבר לנדרש. משתדלת שלא להתווכח או לריב ולהיכנס לפינות אפלות ומיותרות, למרות חיבתי להצטדקויות, משתדלת שלא להשליך חפצים, לא להפגיש את אגרופי עם שולחנות או קירות, לא לטרוק דלתות וכדומה. לא רוצה שיראו. משתדלת. ולא תמיד מצליחה. כאשר אני במצב הזה, ישנה דלת יציאה אחת ויחידה. אני צריכה את הכאב, הסבל, הייסורים, ההתעללות, הבושה, ההשפלה, הנפילה והביטול - רק כך זה פוסק, רק כך אני מתנקה. רק שם שקט. אז קבעתי לי שקט, שקט מופתי ומפואר. ובעצם, זו אותה פגיעה עצמית, רק בלבוש אחר. לבוש נוצץ ומלוכלך.