הגיגי ביבים

הרעד הקל הזה שמשתלט על היד האוחזת בתער בשעה שזאת עוברת על בשר חם ופועם, העקצוצים הנעימים הללו ביד המזינים את ההמשך. אגלי החיים מלאים באודם הבוהק, הזוהר, הרטוב והחי המבליח בינות לחרכים האנושיים. הנחישות והעוצמה שבהחזקת הפגיון עד לפריסה והחריטה המעוררות מנגינה עדינה ושקטה, כמעט בלתי קיימת. החריכות המתפשטת על-פני השטח ומכילה אותך עד לשד עצמותיך. דפיקות הלב המואצות, הנשימות הקצרות, אחיזה חזקה, עמוקה, החלטית. התמסרות.

"אִינַנַ, בִּגְלַל ערוותה, מַה עוֹלְלָה!
כָּל בְּאֵרוֹת הָאָרֶץ דָּם מילאה,
כָּל הבוסתנים והגנים בָּאָרֶץ רוו דָּם.
וַיְהִי בְּבוֹא הָעֲבָדִים לקושש עֵצִים, לֹא שָׁתוּ אֶלָּא דָּם,
וַיְהִי בְּבוֹא הַשְּׁפָחוֹת לְמַלֵּא מַיִם, לֹא מילאו אֶלָּא דָּם."

- מתוך מיתוס שומרי - 

אני לא זקוקה למישהו שיאהב רק אותי, אני זקוקה למישהו שיאהב אותי יותר.

לאחרונה חזרתי לריצות, לעתים אני רצה בינות הבניינים ברחבי העיר ולעתים בינות העצים שבחורשה שליד ביתי, אבל תמיד-תמיד עם סאונד חזק, עוצמתי ורועש באוזניים שמנתק אותי מן העולם החיצון ומניע אותי קדימה. לפרקים אני מגבירה קצב, רצה כל כך מהר כמו מנסה לנצח את עצמי, מנתרת אל-על כמו איילה שבורחת מן הטורף המנסה ללכוד אותה לסעודה. באופן אישי, אני רואה את עצמי כאיילת צ'יטאל שבצער רב זוכה לשם המשמים והלא ראוי – אייל נקוד, שכן הוא האייל הכי יפה ומרשים, לפחות מבין אלו החיים באסיה. שלא כמו האיילות, אני נוטה להתעייף די במהרה לאחר ההאצות. מה היה קורה לה, לאיילה העדינה והעייפה, לו הייתה נחה לרגע, לו היו קהים חושיה ומוליכים אותה שולל, בוגדים בה. מה היה קורה לי, לו הייתי עוצרת לרגע לקשור שרוכיי, לנגב זיעה ממצחי, לנשום נשימה עמוקה ומפקסת, מה היה קורה לי לו הייתי במרדף מפני הטורף ? האם היה מנסה ללכוד אותי בהפחדה שתוביל לנפילתי? האם היה מנסה לדבר אליי, לגשת אליי ולפתותי ברוך וחן או שמא היה כופה עצמו עליי בברוטאליות, כטורף רעב, לוכד אותי בין זרועותיו , קרניו ומלתעותיו, לוקח אותי שם, על האדמה הרטובה והקשה, בתוך כל הטבע היפה, הגס, המרשים והקודר הזה? האם היה מצייר עליי עם טפריו את רצונו וכיבושו בדמי? האם היה נותן לי דלת יציאה ומקום לברוח, רק בשביל ללכוד אותי שוב ? האם היה מספר לי סיפור על יערות יפים יותר, מלאים יותר, חיים יותר ובטוחים יותר? האם היה מזהיר אותי מפני אחיו ורעיו, מחביא אותי במקום בו אשרוד? האם היה הופך אותי לטורפת, בדיוק כמותו? אין בידי תשובה אחת נכונה, אז אני נותרת עם המצב בו כולן, אבל כולן, נכונות.

מעניין מה העובדת הסוציאלית הקודמת והמטפל החדש היו אומרים על הרגע הזה, ממש עכשיו, כאן בהווה, בו אני מאזינה לשירים שאבי היה משמיע לי. כן, אבי, לא, אבי הביולוגי. אבי הביולוגי, היה לו טעם מוזר. היה לו, עודנו חי, אבל רחוק רחוק ממני, כמו שצריך. אבא שלי לא היה אבא כזה טוב, אבל להכיר לי מוזיקה טובה הוא ידע, אז אני נותרת עם המוזיקה הטובה מהאב ההוא ועם המציאות שלי עם עם אבות אחרים. הם לא היו אומרים כלום, זה ברור.

אין מה לעשות איתה, היא רק רוצה שתדפוק לה את הטוסיק.

אני מלבישה קונדום על גזר גדול, עצום, ענק. משמנת את החור הקטן, מעט, בקטנה, שיכאב טיפה. מעל הדגדגן אני ממקמת את המג'יק וונד האהוב שלי, מענגת את עצמי בזמן שאני דופקת את עצמי. אני מגבירה קצב, דוחפת אותו יותר עמוק, יותר חזק, יותר כואב, ומתפוצצת. אתה יודע איך אני אוהבת לגמור כשטוחנים לי את הטוסיק.

עכשיו החור שלי מוכן בשבילך, אדוני.

את הזרע שלך אשתה בספל הכי חגיגית ואהובה שלי, לרוויה.

בשעה שאני מדממת את כל פסולת גופי ונשמתי כמו כלבונת מסריחה ומגעילה, אני נזכרת בפנטזיה שלך על כלב, כלבים, שילקקו אותי טוב-טוב כמו שאף שפחה או עבד לא יכולים. אפילו התנסינו בזה, אתה זוכר? אני זוכרת. עם הקטני שלי, הסקרן והרעב עם הלשון הקטנה. זה מגעיל אותי ומרגש אותי בעת ובעונה אחת. זה כל כך דפוק, אבא, אבל איך שזה חירמן את שנינו, נכון ? אני גם זוכרת אותך אומר לי שאתה תעמיד אותי על ארבע כמו כלבה ותתן את החור שלי לכלב עצום וחרמן, שידפוק אותי מאחורה ויטנף את חוריי. אוף. אבא. זה כל כך סוטה ומגעיל. ואסור. אבל למה זה מדליק אותי כל כך , אבוש שלי?

לפעמים נדמה לי כי אני לא צריכה יותר, שהייעוד היחיד שלי הוא לשרתך. לפעמים אני מפנטזת על להיות שפחתך בצורה מוחלטת, אני שלך, חיי שלך. רואה את עצמי קשורה בשלשלאות בפינת הבית, מחכה לך שתשוב מהעבודה. כלי המזון והמים? כולם לידי. איתי. בתוך הכלוב. בעצם. אתה לא תשאיר לי מזון. אתה תשאיר לי מים. אני צריכה לרזות, אתה אומר. ושם גם יהיו השירותים שלי. כמו כלבה מסריחה ומושתנת. בשובך ההדרי אני אקרקר סביבך כמו כלבלבה מאוהבת ומעריצה ואלקק את נעליך, לאחר מכן גם את בהונותיך. אנוק אותן בתאווה. רואה את עצמי יושבת תחתיך, משמשת לך להדום בשעה שאתה נח מתלאות היום על הספה. אני אפתח פי רק על מנת לבלוע את איברך היפה, לבלוע את רוקך הטעים, לשתות את השתן שלך ואת הזיעה שלך ואת הדם שלך. אני אוציא לשון מענגת ואשוטט באוזניך, אטייל על איברך ואחקור את ישבנך. אלקק בתאווה, כי כך כלבלבות טובות עושות. וכך הכי נכון והכי טוב. תשעבד אותי, תצעצע אותי, תבטל אותי, אדוני. 

אם אני רוצה בזה, אז זה לא באמת אונס. נכון? הרי שזה בהסכמה.  לכאורה. אני קצת מסתייגת באשר לזה. אני רוצה בזה. אני לא רוצה לדעת מזה. לא איך. לא כמה. לא למה. לא מתי. אני רוצה להרגיש את הבחירה נלקחת ממני. כן. הפירצה הנה שלי. אך מכאן והלאה? אני רוצה לשחזר. אני רוצה להבין. אני רוצה לטעום. אני רוצה לסבול. אני רוצה להתחנן שיפסיק. אני רוצה לצרוח , בלי שאף אחד ישמע.  אני רוצה אומללות. אני רוצה פחד. אני רוצה לדעת את זה בתור בוגרת. אני רוצה לדעת שאין לי מחילה ולא גאולה. אני רוצה לברוח. ולא להצליח. רוצה להיתפס ולהלכד. את כבר לא ילדה קטנה ומתוקה ואמא או סבתא לא פה בשביל להצילך. 

לפני הרבה זמן שיתפת אותי בפנטזיה בה אתה וחבר חוטפים אותי ועושים בי את זממכם, במקום מרוחק בו אף אחד לא ישמע. אדוני. תאנוס אותי בבקשה.