הכרנו במקריות , הגעת אליי הביתה אחרי שאני "מכירה" אותך כמה שעות בודדות.
ישבנו בחוץ , אני לא נותנת לכל אחד להיכנס אליי הביתה .
לפחות לא כל כך מהר.
אז למה נתתי לך להיכנס ללב שלי? שזה המקום הכי פגוע אצלי..
ישבנו ,דיברנו , צחקנו.
היו רגעים מביכים שפשוט שתקנו. או העדפנו לפחות.
אתה הדלקת סיגרייה ואני הרחקתי עם היד שלי את העשן .
הוא לא גבוה במיוחד , וגם לא שרירי במיוחד .
הוא גם לא היה הטעם שלי , חוץ מהזקן שזאת החולשה שלי.
הוא היה טיפה יותר גבוה נמני , שמנמן שתמיד מחמיא לעצמו שהוא איזה שרירן מטורף עם גוף חטוב..(לא)
הייתי מקנאה בביטחון שלו , ביכולות שלו לשלוט עליי ממבט אחד .
הוא כל כך בטוח בעצמו שהוא טוב , שאני רוצה אותו ואני לא עומדת בפיתוי הזה.
לצערי , לצערי הוא צדק.
לא יכולתי להסתיר את זה ליותר מכמה שניות .
הוא היה אוהב את זה , הוא ידע שאני שלו.
כל שינוי מצב רוח שלו הייתי מתהפכת בשבילו.
הייתי מפחדת לטעות , מפחדת שהוא ילך לי.
יש לי תסביך אב
חרדת נטישה.
והוא ניצל את זה.
אני זוכרת שרק הכרנו אמרתי לו שאני יאכזב אותו והוא ילך כמו כולם.
הרי אף אחד לא נשאר לנצח.
והוא הבטיח לי שזה לא נכון.
הוא היה מגיע אליי כל הזמן , היינו יושבים אצלו ברכב ומתחרמנים.
הייתי אוהבת להציק לו ונשוף לו לתוך האוזן ,
שיצתמרר גם הוא.
כמוני , כמו בכל פעם שאני רואה אותו.