לפעמים התשוקה כלכך גדולה שאני מחפש מפלט, בורח מעצמי.לפעמים המחשבות כלכך מלוכלכות שאני מוצא עיסוק, כי מפחד מעצמי.לפעמים כל כך רוצה לשחרר שאני מתנתק, חושש כמה רחוק אעוף. תמיד בשליטה כי אני מתמכר, מסתחרר, אבל פשוט מתעקש להשמר - בפנים רק רוצה לשחרר.
מחשבות זדוניות
לפעמים מתגעגע לימים שהייתי שובב.
משהו השתנה.
זה עצוב, כי בא לי.
בלי חשבון, בלי אחרי, בלי אחריות.
לחיות את הרגע, רק כי בא לי.
גחמות ותשוקות בלי חשבון.
החופש, זה שנותן שקט.
כמהה אליו.
מוכן אפילו על ארבע.
בחוץ. על הערסל. ברקע אופנוע, מזעיק אותי.
מעט חרדות, אבל לך תסביר שזו המלחמה השניה שלך בעורף. כל היתר הייתי שם. קשוח, כאן יותר משם.
היד מלטפת זין רך, חסר חיים. אני לא רגיל. המחשבות טורדות את המוח. חייב גירוי, לבדוק שאני עדיין חי.
אני לא יכול לשאת את זה עוד.
אני צריך לנקות את הראש.
אני צריך לנטרל את המחשבה.
ניסיתי לרוץ, זה לא עבד.
ניסיתי להשתכר, לעשן.. זה לא עבד.
אני צריך איפוס.
אני צריך לשחרר.
את האגו, את המחשבות, את הזרע.
הכל.
ראשי סחרחר עלי, וויסקי, שמש.
גופי זועק, משיל קליפות בגדים, שמש.
נכנס הביתה, שוכב על המיטה, פסוק.
מבט אל על, מזגן, רוח קרה.
מחשבות, בפנים בוער, עומד לי.
לא נוגע, מרחיק מחשבות, נשבר.
יוצא החוצה, הזין עומד, נשכב על הדשא.
השכנה טורקת את הדלת, כדי שאבין שהיתה בחוץ.
על הזין שלי.
לבד לי.
הרעב הזה. הרעב המקולל. הצורך בתשומת לב. נפש לחלוק בה. הנפש שלי. זו שמשוועת למעט משמעות. להתקלף מהמסכות, מהבגדים. ערומה כביום הוולדה. את, הנפש... זה לא משנה. בלי משחקים, בלי פחדים. רק אני והתשוקות שלי, הגבולות שלי, אלה שמגדירים אותי. אותך.
כשחוצים אותם, מגדירים מחדש. נקי. אמיתי. מביך.
לבד לי.
יושב בגינת ביתי במושב, בצל עץ השסק הענק. חם. מתפשט ויושב על ערסל הישיבה שלי. מדמיין איך היא יושבת מולי ובוחנת אותי. המבוכה, מעמידה לי. מרים את הראש מהטלפון ורואה את השכנה מרחוק, תוהה אם היא מצליחה לראות שאני ערום ועומד לי. זה כלכך מטריפ אותי כשמסתכלים עלי. אני מרגיש ככה הכי אמיתי, בלי מסכות, בלי הגנות... נתון לחסדי...
לפעמים, כל מה שבא לי זה מישהי לחלוק איתה את התשוקות. לא מתוך מטרה למפגש או זוגיות. רק לחלוק. להיות מובך מולה. להרגיש אמת. לשחרר. לא להחליט. לא לחשוב. לתת לתשוקות וצרכים שלה להוביל אותי במבוך המבוכה הכלכך מטריף הזה.
זה לא נובע מכך שאני נשלט. כי אני לא. לפחות לא תופס עצמי ככזה. זו בחינה של קווי הגבול שלי. זה עוזר לי להבין מי אני. זה תורם בהשלת האגו. ככל שאני חרמן יותר, כך זה קל יותר. למרות שגם מול גבר זה יכול להיות מעניין. אבל לרוב, אלה מעט חוששים ממני. האמת, בצדק.
הקימה הזו עם צורך משבשת אותי
מנסה לשמור על רצינות בחיים,
אבל לא מצליח להשכיח את המחשבות.
לפעמים הייתי רוצה חברה, לא בת זוג.
מישהי שרוצה להקשיב, נהנית מזה, לא שופטת.
מאפשרת, ליברלית, פתוחה עם נכונות.
כל מה שצריך זה קשר מאפשר,
כזה של שותפות גורל.
בלי אינטרסים.
בלי מטרות.
נקי.
למי שלא ניסה, זה הכרח:
לעצור בפינה מרוחקת, עדיף יער או מדבר. באמצע היום. לבד או עם פרטנר.ית להוריד בגדים ולהסתובב ערום.
לשבת לשיחה רצינית של הכרות כשאחד הצדדים ערום.
לקבוע פגישה ראשונה בערום מלא.
משהו בקילוף הקליפות מסיר את כל המסכות, האמת משחררת. מגרה. מטריפה.
(עוד רעיונות, יתקבלו בברכה)
בפינה ירוקה בהרי ירושלים, מחכה לך. עומד לי,
ליד הרכב. על ארבע גלגלים כבר נשענתי. את מגיעה באיחור. יודעת שאני כועס. מוצצת כדי לרכך אותי. את מתפשטת גם, נשארת בנעלי הספורט ושנינו יוצאים לריצה של 15 ק"מ. עשר לפי התכנית ועוד 5 בגלל שאיחרת. כמו תמיד, אני מכתיב את הקצב והקצב מהיר ומתגבר. את מתנשפת, מזיעה. אנחנו מסיימים בטבילה. הוו.. אם רק היית אמיתית ולא חלום. נפגש שוב בשבוע הבא.