הצופה התמים מהצד לא היה מבחין בכלום מיוחד, זוג, נפגש בכניסה למושב, מול הצרכנייה המוארת, נשיקה אוהבת, חיבוק מלא ומבטים חודרים.
אולי אם הצופה היה שומע, או מתקרב הוא היה נועץ מבט שני, אולי לא. אבל איתן ונוי המחבק והמחובקת לא היו יודעים באותו הרגע האם מתבוננים בהם. מבטים נעולים ומילות שקטות, געגוע של ימים ללא השני, המתנה להבטחה הטמונה בכול מפגש שלהם, אהבה וכבוד, גבר ואישה.
אחרי הדקות של המגע, האישוש והרגש, איתן הרחיק את נוי ממנו קצת, מתבונן בפניה, חורט משהו שאין דרך לשים במילים בליבו ובראשו. "מוכנה?" הוא שואל, היא מהנהנת ללא מילים.
"טיפשה" הוא מצהיר, "האמון הזה המוחלט הזה בי חייב להפסק מתי שהוא, שיהיה היום".
הוא מושך אותה אחוריו, עד הטנדר שלו, פותח את דלת תא המטען של הקבינה האחורית, דוחף אותה פנימה, טורק דלת ומפטיר לעצמו "הולכים".
----------------------------------------------------------------------------------------------------------
בית קפה, יציאות ראשונות , גישושים של היכרות, מדברים על החיים, מיינד פאק, קפה, אוכל ,אומנות ואהבה.
נוי מתבוננת בו "מה הסודות שלך?" היא שואלת, הוא מרים רק גבה בתגובה, "מה הסודות שלך, מה אתה שומר לעצמך ורק לך?" היא מנסה לחדד.
"זה לא יהיה סוד אם אני אספר לך?" איתן עונה, מחייך, יודע עד כמה ההיגיון אינו שולט בשאלה שלה.
היא מבינה שהוא מותח אותה, שותקת, מניחה ליום אחר, מחכה לפרצה.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------
דרך בישוב, שביל עפר, טלטולים על רצפת הקבינה האחורית. נוי לא יכולה שלא לחשוב למה הוא לא נתן לה לרכב איתו מקדימה, חושבת על עברם המשותף, מבינה ללא מילים כי זה חלק מתהליך המשחק שלו.
נוי מחייכת לכמה שניות כשהיא תוהה לעצמה האם הוא מודע לדיס-אסוציאציה שהוא עושה, עד שההבנה היותר חשובה מכה אותה, הוא לא עושה את זה תמיד, רק בסשנים מאוד מאוד קיצוניים, זה כול כך ברור שהוא מרחיק אותה ממנו כדי ליצור ניתוק, ההבנה הזו מעתיקה את האוויר מריאותיה של נוי, הנסיעה הקצרה בעליל הופכת לארוכה, קפיצה אחר קפיצה בדרך העפר נרשמת עד שמגיעים.
בית מבודד, איזו הפתעה.
כשהם יוצאים החוצה הוא מוביל אותה, אוחז בה במרפקה בתקיפות, ספק מושך, ספק דוחף אל שביל המקיף את הבית.
נוי מתבוננת, הולכת, שותקת, תוהה, חצר מטופחת, בית קומתיים פשוט, חושך מסביב ורק אור ירח מאיר את דרכם, שקט, אפילו שקט מאוד.
שתי דלתות מתגלות מולה כשהם עוקפים את פינת הבית, לצד הדלת שאיתן פותח שלט, דק' דוליטל, וטרינר.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------
בית, חיים, כביסה, טלוויזיה, לילה שקט ,זוגיות, רגלים עליו נוי שואלת "ומה לגבי הסודות שלי? הם לא מעניינים אותך?".
"יש משהו שאת מחביאה ממני? משהו שאני צריך לדעת? בשבילי? בשבילך?" איתן עונה בשאלה.
שקט.
"לא, רק רוצה את העניין שלך".
"יש לך, תמיד".
-------------------------------------------------------------------------------------------------
נכנסים ופונים מתוך חלל המתנה ימינה דרך דלתות נירוסטה כפולות פעורות לרווחה אל תוך חדר מואר, היא מביטה בעניין, ספק מרפאה ספק חדר ניתוח, נוי רושמת לעצמה לשאול אותו פעם איפה לעזאזל הוא מוצא את כול מקומות המשחק המשונים האלה.
שולחן נירוסטה מבהיק ומתחתיו מפזר חום דולק, נוי מחייכת לעצמה, לא ברור כמה הולך לכאוב לה היום, אבל הוא דואג לזה שהתחת שלה יהיה חם.
נוי מתרגשת, חוששת, מודעת לאפשרויות, מוכנה לקצה חדש, רק לא יודעת מה או מי מהן הביאו אותם לכאן היום.
איתן לא מבזבז זמן,
-----------------------------------------------------------------------------------------------------
אחרי מסיבה בבית, טיהור עשן וריחות במקלחת.
"למה צחקת בסצנה?" נוי שואלת, "אני חשבתי שהיא מדליקה."
"על מה את מדברת? " איתן מביט בה בחוסר הבנה.
"היה את הסצנה שהתחילה במועדון, חייכת חיוך שאני מכירה, גיחוך כזה, אולי קצת מזלזל, גררת אותי משם" היא מסבירה ומסיפה אל מול עיניו חסרות ההבנה "זוג, היא קשרה אותו וחקרה אותו לגבי משהו שלעולם לא נדע כי גררת אותי משם". אחרי שנייה נוי מוסיפה "זה די הדליק אותי".
איתן ממתין למיטה, מחובקים, הוא שואל פיו קרוב לאוזנה "את רוצה הסבר באמת?"
נוי מהנהנת, ממתינה.
איתן משתתק מאחוריה, כשהוא מתחיל לדבר טון הדיבור שלו מזכיר הרצאה, ריחוק של אדם המדבר על משהו שהוא יודע טוב ולא אוהב, " בהכללה אדירה, ישנן שני סוגים של "חקירות", האחת נקראה לה המשטרתית, מסתמכת על העובדה שיש לחוקרים זמן להתיש את הנחקר, לחדור התנגדות על ידי מלחמת התשה ובלבול, על ידי ניצול חולשת הנחקר אל מול החוקר, עמדות כוח, דיבוב, פרסים, אבל בעיקר מלחמת התשה.
יש הרבה בעיתיות בחקירה שכזו חוקית, אמונתי האישית היא שכל זמן שהנחקר חכם מחוקריו, לחקירה אין סיכוי כמעט, בסרטים הנחקר הגאון נשבר ומספר סיפורים, בחיים הוא רק צריך לסתום את הפה ואין לחוקר על פי חוק סיכוי אמיתי.
השנייה היא הצבאית, חקירה צבאית היא חקירה קצרה, התוצאות נדרשות עכשיו, בזה הרגע, כדי להוציא תשובה מחקירה שכזו, החקירה כמעט תמיד ברוטאלית, אין בנושא יופי, תוצאות בלבד."
איתן משתתק, ההסבר גווע לו באמצע, ונוי בזרועותיו, שותקת ממתינה לו שימשיך.
אחרי כמה דקות של שקט הוא מתנער קצת וממשיך "הקטע הוא פשוט, לחקירה צבאית, אי אפשר להתנגד, לפעמים כשהחוקרים פחות מנוסים, אדם חכם יחזיק חלק מהמידע הרלוונטי אצלו, תקופה ארוכה יותר, אבל זהו".
שקט שוב. שנייה לפני שנוי מתחלקת לשינה, בטוחה בין זרועותיו, הוא ממלמל לעצמו בעיקר,
" Resistance is futile" והיא מחייכת חושבת על הבורג, על האהבה המשותפת שלהם למד"ב ומפספסת את העיקר.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------
"תתפשטי, בגדים כאן על הכסא, שבי על השולחן פנים אלי" איתן נובח, נוי ממלאת את הוראותיו, הוא מפשפש בתיקה, שולף פלאפון כחול שהוא נתן לה במתנה, נוי לא יכולה לעצור בעצמה, משחררת לחלל החדר בציניות "ואני חשבתי שעברנו את שלב הסייף קול", איתן מתיישר אליה ומביט בעיניה במבט שגורם לברכיה לרעוד "הפעם הסייף קול הוא בשבילי לא בשבילך" הוא מראה לה את הצג, חיוג מהיר למד"א. שולף את הטלפון שלו מחייג 100 ומראה לה, מניח טלפון ליד טלפון על שולחן עזרים ליד ראש שולחן הניתוח, בהישג יד.
על השולחן היא מגלה, גלגלים של אגדי תחבושות מכותנה, שני סקלפלים מוכנים לניתוח, AIRWAY והיא מבינה מה פתאום הוא החליט שבוע שעבר למדוד את המרחק בין האוזן לפה שלה, פלסטר, בקבוק מים מינראליים.
נשמתה של נוי נעצרת, למה לעזאזל היא הכניסה את עצמה, היא לא זוכרת אותו מתוח כול כך לפני סצנה, למעשה היא מבינה, היא לא זוכרת את עצמה מפוחדת כול כך לפני משחק.
----------------------------------------------------------------------------------------------------------
שולחן, מסעדה, ארוחה יוקרתית וטובה, בקבוק יין אחריהם, נוי משחקת בבקבוק הריק, "אמת או חובה?" היא מצביעה בבקבוק לעברו ושואלת, איתן מתנתק מהמחשבה האחרונה שלו ועונה בצחוק "אמת שאת שלי וחובה עליך לעשות כול מה שאני אומר, לא?".
נוי כמעט בוכה והוא רואה את זה, לא לגמרי מבין הוא משחרר לחלל האוויר "מה?".
"תשאל אותי..." שאר המשפט נבלע במבוכה העצמית, ברצון שלה, בנשימה הלא מתוזמנת.
איתן מתבונן בה " את מתכוונת תתחקר אותי, נכון, את רוצה סשן של חקירה, למרות מה שהסברתי לך".
נוי מהנהנת בראשה.
"אני אחשוב על זה" איתן מוסיף.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------
הוא מתקרב, מחפש משהו, ואז ממלמל משהו שנשמע כמו "נו במילא, זה יותר מתאים" מתכופף אל בגדיה מושך את התחתונים שהיא לבשה, "פה גדול" הוא פוקד והיא ממלאת אחרי הפקודה לשנייה שלוקח לו לדחוף את התחתונים שלה לפה, הוא שולף תחבושת ומלפף אותה מספר פעמים מסביב לתחתונים כך שהיא לא יכולה להוציא אותם החוצה, גאג מושלם היא חושבת ומנסה לא להתחרמן או לרמוז עד כמה האקט של התחתונים בפה משפיע עליה.
מציב אותה על השולחן, מסובב, מפיל אותה, השולחן גדול ולמרות התנור הקטן מתחת משטח הנירוסטה המבריק קר , היא משחררת צווחה קטנה ואטומה אל התחתונים, כשהגב שלה פוגש את המשטח הקר. שתי רצועות עור, חלק מהשולחן שעליהם היא שמה רק מאט תשומת לב מופיעות בידיו ונרכסות מעליה, מתהדקות הן מרתקות אותה אל שולחן הניתוח מעל ומתחת לשדייה, הוא מושך יד שמאל ומשתמש בעוד רצועה לקבע אותה היטב לצד גופה, את יד ימין להפתעתה הוא משאיר חופשייה.
הוא מקיף את השולחן ונותן לה חבל ביד ימין, אוחז באגרופה הוא מושך את ידה, פעמון מצלצל.
"בחקירה שלנו היום אין סודות," איתן אומר, ספק לעצמו , ספק לה " אין סיבה, אין כלום, רק לקחת אותך ולשבור אותך מתוקה, את מבינה, אין לי שום צורך במידע ממך, וטוב שכך, זה ממתן את החקירה שאת הולכת לעבור, כן מותק שלי החקירה שלך היא פשוטה, למרות מה שאני הולך לעשות לך האתגר הוא שלך, הסוד הכמוס שלך הוא פשוט, להתנגד לי, לבדוק מול עצמך כמה זמן את יכולה לעבור בלי לצלצל בפעמון המחורבן."
איתן מושך בצמתה, מרים את ראשה בגסות ודוחף מין כרית קטנה אל מתחת לצווארה, מותח שנית בחוזקה את הצמה ומחבר אליה חבל כך שראשה נשאר מוטה לאחור, סנטרה של נוי זקור ומצביע אל התקרה, ואיתן מדבר לחלל ואינו מביט בה ישירות "זה יקירתי כדי שהמים לא יכנסו רק דרך הסמרטוט אלא יחסמו גם את האף שלך, כול נשימה שלך תהיה האחרונה, ככה זה מרגיש, את הולכת לטבוע כאן על השולחן וזה לא משחק ולא כלום, כול מה שאת צריכה זה לצלצל בפעמון ואני משחרר אותך, הסוף לסוד, הסוף למה שאת יכולה לספוג." איתן עוצר ומתבונן בה לפתע כשהוא ממשיך הוא אומר "הפעם שיהיה ברור, את לא עושה את זה בשבילי, שום מתנות אין בזה, אני שובר אותך היום, אחת ולתמיד, אין לי כוח לחיפוש הגבול האין סופי, היום יהיה לך גבול."
הוא מסובב משהוא מתחת לשולחן והיא קולטת מצידי ראשה את צידי המלחציים מתקרבים אליה, הוא מפסיק כשני הצדדים נוגעים באוזניה, המלחציים יחד עם קשירת ראשה מבטלים כול אפשרות תנועה, יותר גרועה, מבטה מקובע עכשיו אל מוט הברזל שמתחת למנורות הפלורוסנט, מכשיר העינוי שהוא רמז עליו רק לפני דקה / שנייה / שעה / נצח הוא צינור מחורבן? מה לעזאזל הוא הולך לעשות איתו".
כאילו הוא קורא מחשבות הוא מותח את רגליה שתי רצועות נוספות והן מוצמדות סגורות מרותקות לשולחן, היא אינה יכולה לנוע כלל, בזמן שהוא מעביר חגורה באבזם הוא מדבר, והיא מקשיבה "הצינור הזה חמודה מחובר לצינור מים, כשאני אפתח את הברז, מים ימלאו את הצינור, לאורך הצינור חמישה חורים, תצלצלי בפעמון, חמודה תראי לי ששמעת כמה חורים" הוא ממתין והיא ביד רועדת מצלצלת בפעמון חמש פעמים אותם הוא סופר בקול, עומד מעל ראשה, שתראה את המבט הקר שבעיניו.
נוי חושבת שהייתה מחליפה את חמשת הצלצולים בחמישים מכות מהקיין שהיא שונאת, ובשמחה, אילו הוא היה מחייך תוך כדי הספירה, היא רוצה להגיד לו אבל פיה חסום והנשימה קשה לה.
"המים יעלו בצינור וכול חור יתיז מים על גופך, בסדרה כול חור יתיז מים קרוב יותר אל ראשך, החור האחרון ישפריץ מים ישירות על הפנים שלך, אחרי שניה או שתיים המים יספגו בתחבושת, כמה שניות אחרי זה הם יספגו בתחתונים שלך שכבר כרגע מתמלאים ברוק שלך" הוא מדבר מתקרב אל אוזניה.
"מבינה אותי?" איתן שואל, לוחש, ראשו סנטימטרים ספורים מראשה," צלצלי בפעמון יקירה , פעמיים תראי לי שאת מבינה מה אני אומר. "
הפעמון מצלצל פעמיים, איתן עוצם עיניים ומדבר, ספק מדקלם " המים יזרמו לך לכיוון האף וימלאו אותו, מה שיכריח אותך לנשום דרך הפה, הנשימה הראשונה תהיה מוזרה, השנייה והשלישית מכבידות, ברביעית הגוף שלך כבר ידע, את מה שאת אולי לא מאמינה לי כרגע, שאת טובעת ולא בים, אפילו לא בשלולית, אז הפאניקה תכה בך, ולמרות זאת את לא תוכלי למשוך בחבל, כי הסוד שלך, אהבה, הוא כמה זמן את מחזיקה מעמד."
נוי משחררת נשימה עצורה דרך אפה , מושכת אוויר דרך התחתונים בבהלה כמעט, מנסה, ואיתן משחרר את נשימתו שלו, "זהו, זה הכול, את הולכת להיחנק כאן על השולחן, למוות או לניסיון, וכמה זמן את תסבלי, זה בחירה שלך"
איתן מתרומם מולה, מושך צינור אליו , פותח ברז בהפגנתיות, ושוב חוזר אל ראשה, מניח את ראשו קרוב קרוב אליה, מאחוריה, היא לא רואה, אבל מריחה את הבל פיו, את הריח שלו, את השמפו, ושומעת כשהוא מדבר אליה " את יודעת מותק, יש לי בערך שלוש דקות עד שהמים יגיעו אליך לפנים, עד שהם יתחילו לחנוק אותך לאט וזה הזמן לספר לך את הסיפור שלי עם החקירה הצבאית, הסיפור של שני ערבים ושמאלני אחד, הסיפור של נקרא להם אחמד וסלים".
נוי מאזינה לו, כי הקול שלו הוא הקו היחיד לעולם, גלגל הצלה, מאזינה כאילו בכול מילה טמון סוד החיים, ואולי אולי זה אפילו כך, מקשיבה לו, איך הוא לוקח נשימה, בולע רוק ומדבר שוב , " זה היה בסדיר, היינו סוללה תותחנים בשאטי מחנה פליטים מזוויע באזור רפיח, אחרי האינתיפאדה ה"ראשונה", זמן מחורבן במיוחד, זמן הפיגועים".
"העלנו לנו את הכוננות בלי הרבה הסבר, ואחרי כן הוסבר לנו בתדריך, מהאזור שלנו אמור לצאת עוד פיגוע התאבדות" הוא נושם וממשיך והיא לא נושמת ומאזינה, "היו לנו רשימת בינגו עשירה, בינגו זה רשימת מבוקשים, אנשי הארגונים למיניהם, חבורת רוצחים או מארגני פיגועים. "
איתן משתתק והיא מופתעת למרות ההסבר וההתראה, מרגישה טיפת מים, פוגעת בבטנה החשופה, מעט מתחת לטבורה, פוגעת ומתחלקת לצד, ומיד אחריה עוד אחת ועוד אחת עד שהזרזיף הופך לשטף, "עוד חצי דקה בערך וזה יגיע לחור הבא, כדאי שנמהר בסיפור" איתן מסביר את הברור מאליו וחוזר לסיפור.
נוי יודעת שאילו היא הייתה רואה אותו עכשיו, עיניו לא היו בפוקוס חולמות את העבר "יצאנו לסריקות, יומיים בלי שינה, מרדפים אחרי ילדים חסרי חשיבות, מעצרים, חיפושים ואז, הגיע ידיעה ודאית, רכב פיגוע או מחבל מתאבד יצא משאטי הלילה."
"באקט של ייאוש לדעתי שלחו גם אותנו לחפש את אחמד, אחמד היה מהגרועים שבהם, על הנייר איש נקי, בתכלס מהמארגנים הזוועתיים שהיו להם, או לפחות ככה סיפרו לנו".
הוא מפסיק לדבר ומתרומם, ניגש אל הצינור המשפריץ ומצמיד את פיו אל החור ושותה, נוי מביטה בו, בשלווה הזו שלו, כשהוא מסתובב היא מופתעת, נפצעת מהמבט הריק שבעיניו, הוא מניח את ראשו לידה שוב " קניתי לך שנייה או שתיים קחי עוד נשימה של אוויר עלי" הוא בולע רוק וממשיך "יצאנו לחפש את אחמד, יחידות העילית למיניהן פשטו על כול חור באזור וכלום כמובן, אותנו שלחו אל ביתו, עד היום אני מאמין שטעינו בבית, נכנסו לבית אחר, אני די בטוח, המזל שלנו כמובן הביא אותנו אליו ואל אחיו הקטן סלים."
"סלים, היה ילד, 18 אני חושב, רזה קטן, נקי כפיים וללא שום מעורבות. תפסנו את שניהם, הודענו לפיקוד, קיבלנו הוראה לתחקר את המאנייק במקום ולראות מה הוא יספר לנו. לתחקר? אנחנו? מה עושים? מי עושה? המאנייק בפיקוד הוסיף בקשר בלי שום בושה, שכול רגע קובע".
"הייתי מפקד הסיור, ילד בן 19, בקושי התגלחתי, עמדתי מול ילד רועד ואחיו ה"רשע" וידעתי ללא שום ספק מה אני "צריך" לעשות, את מבינה כמה שבועות לפני כן סיימתי לקרוא ספר על שבויי וייטנאם, ומה עשו להם, איך עינו אותם."
" השארתי איתי שלושה חברה שאני סומך עליהם, גררנו את שניהם לאמבטיה, הושבנו את אחמד על הרצפה, קשור, הבחור הכי גדול במחלקה מחזיק אותו קשור שיראה, שני מצמיד רובה לראשו, מילאנו את האמבטיה, קשרנו את סלים ללא החולצה שלו, פלנלית ממלאת את התפקיד של התחבושת והתחתונים שלך בפה. לילד לא הייתה שום התראה,החייל האחרון היה דובר ערבית, הוא התחיל לדבר לאחמד, בזמן הזה הדיבור כבר היה רעש רקע עבורי, זרקתי את סלים לאמבטיה, הטבלתי אותו טוב טוב, ככה שהפלנלית הייתה ספוגה בשנייה, אחרי זה החזקתי אותו הפוך על קצה האמבטיה, ראשו הפוך כמו שלך, עיניו המתחננות מופנות אל אחיו".
טיפה נוספת הפעם מעל הטבור פגעה בה, וצווחה קטנה נפלטה מפיה של נוי, הטפטוף התגבר לזרם מלא לפני שאיתן המשיך בסיפור "לפתתי אותו בשיער, מתחתי את הצוואר שלו אחורה, והשתמשתי במימיה, מים ישירות על הפנים, לאט שלא תגמר המימייה, מהר מספיק כדי שהוא לא יוכל לנשום, איך שהילד נאבק לא עזר לו, קשור הוא התפתל לי בידיים, אבל אני הייתי הרבה הרבה יותר חזק ממנו, וחדור מטרה, הפיצוצים של קו חמש היו לא יותר מקילומטר מהבית שלי, לא יכולתי להרשות עוד אחד".
"במימיה השלישית הוא התעלף לי בידיים, בהתחלה חשבתי שהרגתי אותו,אבל לא זה מה שעניין אותי, קראתי לחייל נוסף, הוא גרר אותו החוצה, המבט שלו, של החייל שנכנס ,יהיה חקוק לי בזכרון לתמיד, הוא היה מפוחד לחלוטין."
"הסרנו לאחמד את החולצה, הוא כבר היה מוכן לזמר לדעתי, אבל לא יכלנו לקחת סיכון שהוא ימרח אותנו, לא יכלנו, הטבעתי אותו במים, ומתחנו אותו באותה הצורה, אני והחייל הגדול, כשדובר הערבית צורח מעליו, אני זוכר שחשבתי לעצמי, דבר פחדן."
טיפה נוספת החלה פוגעת בנוי, בין שדייה, היא השתנקה, ואיתן המשיך הפעם מביט בה ישירות "הפעם, יקירתי אני נותן לך חסד שלא היה לרוצח, אני נותן לך דקה כמעט של זמן מחשבה, תמשכי בפעמון ואת בחוץ, נגמרה החקירה, זהו".
הוא נמתח וזז לאחור, עיניו קרות צמודות אל פניה.
שנייה, דקה, נצח, צלצול פעמון.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------
בחיבוק שאחר כך, היא מכונסת בתוך ידיו, על ספה בחדר הסמוך, ראשה על חזו, והיא נרגעת, היא ממלמלת אל חזהו "ניצחת, אף לא עוד פעם, די, הנה גבול, לא חקירות , רק תשאל, אני אספר הכול אני מבטיחה" ומחבקת את בטנו אליה בכול כוחה.
הוא לא עונה, רק גופו מתקשח לשניה, היא מרימה את מבטה אליו ורואה דמעות בעיניו, דמעות בלתי אפשריות, איתן מביט בתקרה ואומר " את הגבול שלך מצאנו היום, את שלי חצינו" דמעות מציפות את פניו.
שבועות עוברים, הם יושבים ביחד, מחובקים, בית, קפה ואהבה שלא יודעת גבולות, היא מרהיבה שואלת "מה קרה בסוף, לאחמד, לסלים, לכם?"
איתן נושם נשימה עמוקה "את החולירע, הצעדנו אחרי כן ברחובות, הוא הוביל אותנו מסליק לסליק, ממחבוא נשק אחד לשני, ניקינו את שאטי ליום או שניים מנשק". "ו .... מה עשיתם לו?" היא שואלת, "כלום שחררנו אותו, בדרך דאגנו שיראו אותנו ביחד, צוחקים, נותנים לו סיגריות , אפילו לא קשרנו אותו, מצאו אותו מת כמה שבועות אחרי כן".
"וסלים?" היא ממשיכה לשאול.
"את סלים הצעיר אני סוחב בראש, אבל כמה שנים אחרי כן, במילואים, היינו בש.ג. של בסיס ברצועת רפיח, התקרב ערבי מזוקן, מקלל בקולי קולות בעברית. הסמל שהעביר לי את העמדה, צחק, כשהערבי התקרב , הוא שלח יד אחורה ושלף מימיה, הערבי קפא במקום, ואחרי שנייה ראינו שהוא השתין במכנסיים, לדעתי זה היה סלים, שוטה הכפר היום ".
לפני 17 שנים. 10 באפריל 2007 בשעה 17:28
