דברים ששמרתי בפנים

פעם אחת, במקומי

תעשה כביסה
תקפל
תפתח את הדלת למנקה, ותסגור את הדלת שלי שאוכל לישון
תשים את הכלים במדיח
תמיין את הדואר
תשלם את החשבונות
תבשל לנו משהו לאכול
לפחות תזמין...
תדאג שיהיה חלב- לא רואה שהוא הולך להסתיים?
תשאל אותי אם אני רוצה קפה
דבר עם הבנק מחר
תברר לגבי הטיול
תשקה את העציצים - לא רואה שהם מתים?
תתקשר לאימא שלי, תגיד לה שהכל בסדר

תן לי לישון.
חבק אותי.

החיבור שלי איתו בזמן סשן, מעלה לי לפעמים אסוציאציה של אמא ותינוק בן יומו. כמו שאמא מחוברת לצרכים של תינוק שעכשיו נולד, קשובה לו לחלוטין, יודעת מה הוא צריך, כמה ואיך, ככה אני מרגישה-איתו.
יש שם חיבור מטורף של הצורך שלי לשלו או להיפך, עד שיש שם, לפחות מהכיוון שאני מסתכלת, צורך ורצון אחד.
כמה זה שונה מהמחשבות שהיו לי על BDSM פעם...
חשבתי שהעריצות היא חלק מהשליטה, חשבתי שאגואיזם הוא חלק ממנה, חשבתי שאחרת אי אפשר ושאני צריכה לספוג את הכל בשקט.
כמה זה מדהים שאפשר גם אחרת. כמה זה נפלא לרצות לרצות מישהו כל כך, עד כדי כך שהרצונות שלו הופכים לשלי... כמה אוויר זה נותן כשיש מישהו שיודע בדיוק מה אני רוצה וצריכה... כמה זה נפלא שהוא כל כך ראוי...
רק לא להתנפח לי, איש מקסים...

איש אחד נפלא, שאל אותי לא מזמן (לפני חודש וחצי, בדקתי!) אם אני אוהבת את עצמי וממתי אני יודעת את זה. דניאל המתלהמת ענתה מבלי להסס בוודאי שכן: אוהבת את עצמי מאוד, מעריכה את עצמי נורא ויודעת בדיוק מה אני שווה (שזה המון). וכמובן שאני יודעת את זה מאז ומתמיד.
החצי השני שלי, החצי שחושב 24/7, החצי השקול, ההססן, בדק את הנושא וממש לפני יומיים הבנתי שלא, אני לא אוהבת את עצמי. לא ממש, לא כמו שאני, ולא, אני לא יודעת כמה אני שווה, (אם בכלל). וכל מה שאני, היום, הוא אוסף של מחשבות ודעות של אנשים אחרים עלי. טוב אולי לא הכל, אבל הרבה מאוד ממני.
אני רואה את עצמי דרך עיניים של אחרים. אני מתלבשת בערב ומתאפרת ויוצאת ויודעת שאני נראית מצויין בגלל הגברים שמסתכלים עלי. דרך העיניים שלהם אני יפה. באותה קלות דרך העיניים שלהם אני יכולה גם לראות את עצמי כלא מושכת.
אני מוכשרת ומצליחה כי כך הסביבה שלי רואה אותי, כי כך מסבירים לי שאני, אבל מי אני במנותק מהסביבה הזאת?
יש לי חברות שחושבות שאני כיפית וקלילה וקצת מוטרפת, כמה שאני אוהבת את עצמי דרכן!
הידידים שלי לרוב מכירים את הצדדים העמוקים יותר, הכואבים, ופתאום אני דני אחרת.
עכשיו אני יודעת, שאני חייבת להתחיל לאהוב את עצמי, ומהר! את עצמי, כמו שאני, בטרנינג, בלי איפור, בלי פוזות, הצגות ומשחקים, את עצמי! ככה, פשוט.
פשוט. וכל כך מסובך...

אמרת לי, שלנשיקות לא נותנים ציון. לוקחים אותן כמו שהן, ככה זה עם רגש.

נשיקה אחת ארוכה, משכרת. חיבור של שני אנשים לאחד, לרגע קסום.
הנשיקה הראשונה שלנו, כך אמרת לי למרות שהיו מאה נשיקות לפני כן.
והסכמתי איתך, ונדהמתי, איך נשיקה, בסך הכל נשיקה! יכולה להיות עוצמתית כל כך,
וכמה קרוב יכולים שני אנשים להגיע דרכה.

אמא, אני אוהבת אותך, את יודעת?
הלוואי שאת יודעת. לא תמיד אני מראה את זה. בזמן האחרון זה בעיקר בעייתי.
אוהבת אותך, בגלל כל מה שעשית בשבילי, ולמרות כל מה שעשית לי. באמת אוהבת.
כועסת? אני חושבת שכן.
סובלת? בהחלט.
אבל בכל זאת אוהבת.

הסברת לי מה חשוב שיהיה בבעל, אימא. תרמת לי מחוכמת חייך ואני שתיתי בשקיקה, והאמנתי, ויישמתי בהתאם. היום אני בוכה על זה אימא
אמרת לי שבעל צריך להיות איש טוב, בן זוג טוב, מפרנס טוב, אבא טוב.
חיפשתי. מצאתי. התחתנתי.
היום אני בוכה.
צריך לאסור על נישואין לפני גיל 30 נראה לי... מה כבר ידעתי בגיל 21 ?
אימא!!!!!
למה נתת לי להתחתן? למה שלחת אותי אליו?
לא ראית שהוא לא מה שיעשה טוב לילדה הקטנה והרגישה שלך???
לא ראית שהוא איש טוב, אבל לא בשבילי?
לא חשבת לשאול אותי על אהבה? על תשוקה? על צורך?

והיום, אימא?
היום אני באה אליך, ואת שולחת אותי אליו בחזרה.
"אני רק רוצה שתהיי מאושרת", את אומרת לי ואני נושמת לרווחה ואז נחנקת מהמשך המשפט: "איתו".
מה קרה ל"רק תהיי מאושרת"?
איך את יכולה להגיד לי בביטחון הזה שלך, שיותר טוב מזה אני לא אמצא? איך? הילדה הנפלאה שלך, הנהדרת שלך, כך את קוראת לי, לא מגיע לה להיות מאושרת?
אין יותר מזה? אם את לא מצאת זה אומר שאין? אם בחרת לחיות את חייך עם גבר שלא רואה ולא מבין ובחרת להיות מאושרת איתו, זה אומר שגם אני צריכה לבחור כמוך? למה, אימא? בשביל שאת לא תרגישי שיכולת גם אחרת??? את מפחדת בשבילי או בשבילך?

אימא, הוא לא רואה אותי, את לא מבינה?
הוא לא רואה שטוב לי, הוא לא רואה שרע, הוא חי במקום אחר ממני, אוהב אותי, כן. אבל בדרכו שלו, שהיא כל כך שונה מהדרך שאני צריכה שיאהבו אותי.
לא נולדתי לבינוניות אימא, לא נולדתי לפשרות. את יודעת את זה. הבהרתי את זה לכל העולם מגיל צעיר. למה עכשיו את מבקשת ממני להתפשר?

כן, אני יודעת שהכל היה נפלא עד שגילית שזה רק הצגה.
הכל הלך לפי התוכניות והילדה הפרועה שלך התברגנה עם הגבר המתאים, ועשתה תואר באוניברסיטה הנכונה, ורכשה את המקצוע הנכון, הכל דופק כמו שעון ואת ואבא גאים ומאושרים נכון?!
אז מה, אימא, כאב לך מאוד לשמוע שהילדה שלך מזדיינת עם גברים אחרים, מאחורי הגב של בעלה?

אמרת לי שהיה לך סיוט, אימא. אמרת שבחלום התחתנתי עם גבר שהוא לא בוגר אוניברסיטה, כי ברשימת הדברים שאמרת לי לבדוק זה לא הופיע.
עניתי לך שהיה לי סיוט: התחתנתי עם גבר שהוא בוגר אוניברסיטה ושכחתי לבדוק את כל השאר. אח"כ אמרתי, "אה, זה לא סיוט, אלו החיים שלי, התבלבלתי"
אלוהים, אני לא מאמינה שאימא שלי אומרת דברים כאלו!

אני יודעת שעשית כל מה שיכולת בשבילי אימא, את עדיין עושה. וכמה זה כואב שכל מה שאת יכולה, פשוט לא מספיק. אני כותבת לך ובוכה, כל כך בוכה עכשיו. לא זוכרת מתי בפעם האחרונה בכיתי כל כך.
ואיש מקסים אחד בטלפון עכשיו, שומע אותי בוכה ומבין. ככה, פשוט מבין אותי אימא, את עדיין חושבת שאי אפשר?

כל כך הייתי רוצה שיהיה לי בית אצלך ואצל אבא. לא רק מקום לבוא אליו לאכול ארוחת צהריים בשבת, אלא בית. בית אמיתי. מקום לקבל בו תמיכה ואהבה ללא סייג, הבית שמעולם לא היה לי.
את יודעת מה מחזיק אותי אימא? לקוות שפעם, כשאני אהיה גדולה, אני אבנה לי בית אמיתי משלי, ואתן לילדים שלי את כל מה שלא היה לי. הלוואי.

חברה שלי, החדשה, טוענת שאני לא יודעת לסיים.
היא ראתה את המכתב לאיש שהיה שלי ואמרה לי:
"ככה לא מסיימים מכתב!"
אז טוב, כנראה שאני גרועה בסופים.
אף פעם לא ידעתי לסיים כמו שצריך,
הרי גם מהאיש שלי ברחתי, מה לא שמת לב?
בכלל אני מעדיפה התחלות, הרבה יותר נחמד.

מצחיק לקרוא לך אדון. אף פעם לא קראתי לך כך. הרבה שנים לקח לי להבין שזה בעצם מה שהיית.
תמיד קראתי לך בשם, ואתה קראת לי אהובתי, או שלא קראת לי בכלל.
אבל אדון, זה בהחלט מה שהיית. האדון הראשון שלי. בגיל 16, הרבה לפני שידעתי מה זה אדון, או דום או מאסטר, לפני ששמעתי את המונח S&M או BDSM או כל דבר מהתחום. לפני כל זה אתה היית שם, ואני הייתי, לרגליך.
זכרונות.
אתה חוזר הביתה מהעבודה עייף ומתיישב על המיטה. קורא לי לבוא אליך מהחדר השני ואני מגיעה. אתה מסמן לי ואני מבינה. יודעת מה אתה רוצה ואיך. יורדת לך. אתה מתפוצץ לי בפה ואני בולעת הכל. כבר לא נלחמת בך, לא מתנגדת. עושה הכל כדי לרצות.
מגישה לך את ארוחת הערב, להוטה לראות אם תאשר את מה שבישלתי עבורך היום. לא אוכלת איתך. אני אוכל אח"כ. קודם כל לראות שאתה מרוצה.
מנקה ומסדרת אחריך. כל היום מנקה ומסדרת.
הולכת לעבודה וחוזרת. אתה לא שם. דואגת לך. מתקשרת לחברים. מבררת. מחכה. מדמיינת, דואגת, נטרפת, נרדמת בסוף ואתה בא. יש לך ריח זר, אני שותקת.
חוזרת הביתה אחרי יום ארוך ואתה שם, עם אישה אחרת. במיטה שלך, במיטה שלנו.
הולכת לסלון, ישנה שם, מחכה בצייתנות שתשוב אלי.
אני בוכה עכשיו ואתה מחבק אותי, מבטיח לי שאתה המשפחה שלי, שאתה תשמור עלי. אדון שלי.
אתה משתכר באירוע משפחתי נדיר. אני גוררת אותך מהאוטו הביתה. אנחנו נזרקים על המזרון בסלון. אחיך השתלט על החדר שינה שלנו, הוא והתורנית שלו. אתה שוכב איתי עכשיו, אתה מכאיב לי כל כך ואני נושכת את השפתיים לא לצעוק, לא רוצה שישמעו אותי בחדר ליד, לא מעיזה לעצור אותך. שפחה שלך.
אתה על הברכיים, בלילה הזוי, מציע לי להתחתן איתך.
אני אורזת תיק ובורחת הכי רחוק ממך שאפשר.

מנסה להבין אם היו שם הרבה רגעים טובים. מנסה להבין אם הייתי מאושרת. עשר שנים עברו.
כנראה שלא סתם אני כותבת אליך עכשיו, כל כך הרבה שנים אחרי שנפרדנו. איש מקסים אחד שאל אותי אם מישהו מכיר את כולי. אמרתי לו שלא. חשבתי שלא, ולא חשבתי עליך. כבר הרבה שנים אני לא חושבת עליך. משהו שם בהדחקה. הרי אתה הכרת אותי, עדיין מכיר. על הטוב ועל הרע. את הילדה, את האישה, את השפחה. ידעת הכל, על הגברים, הסמים, והבגידות, על הפחדים, החלומות, והשאיפות. לא את הכל אתה אוהב בי, ועד היום אתה מספיק חבר בשביל לומר גם את מה שרע.
יש בזה משהו כל כך מנחם, אתה יודע, היום יש ביננו רק ידידות אבל, הידיעה שהיית, כל מה שהיית, עבורי, ושהאהבה שלך, התשוקה שלך אלי, היתה כל כך אמיתית. הכי אמיתית שיש. זה עושה לי טוב. יש משהו מאוד מתעתע בכל הקשרים שהיו לי אחריך. איתך הכל היה ברור ומוחלט. כשהיה טוב אז היה נפלא, וכשהיה רע, היה גיהנום אבל הכל היה אמיתי.

התברגנתי, נכון. אני כבר לא ילדת פרחים מסוממת. התחתנתי עם הגבר הכי הפוך לך שיש. והוא איש נפלא. ובכל זאת אני כאן, מחפשת את מה שהיה לי איתך.
עד היום אתה קורא לי אהובתי הניצחית ואתה, אהובי הנצחי. על יד שמאל אתה עונד עד היום את הצמיד שלי, ואני, על יד שמאל אני עונדת את הטבעת איתה בעלי קידש אותי, ועל הזרוע את התאום של הצמיד שלך. כל השנים...